אתמול (חמישי), בדרך מהעבודה הביתה, התעורר בי חשק לחומוס. זה קורה אחת לכמה זמן, כשהמוח מעביר לגוף את המחשבה העצלנית, כמעט מתמטית, הזו: חומוס שווה שובע בצהריים, שווה שובע בערב. במידה רבה, חומוס הוא פתרון לטווח ארוך, קצת כמו חשיבה רציונאלית, או נשק גרעיני. ובגלל שיש רק דרך אחת להעביר את החשק, מצאתי את עצמי עומד ומחכה למנת חומוס טו גו.
בתור, לקוח נוסף שאל את אחד המוכרים אם הוא יודע מה עשה אריק זאבי. אחד המוכרים - ששפת האם שלו היא לא עברית, גם לא אנגלית אמר שהוא הפסיד, לא לקח מדליה. הלקוח הוציא אוויר מהפה בהפגנתיות ואמר "איזה לוזר". אחד המוכרים הנהן והוסיף: "עזוב, הוא גרוע". במחשבה לאחור, ייתכן והוא דיבר על מנת החומוס.
אבל בהנחה שלא, קורה כאן דבר מאוד מוזר - אדם משולי החברה הישראלית עושה מה שאנשים משולי החברה עושים כדי להשתלב: הוא נהיה כמו כולם. אותו מוכר ודאי שמע בכל הבוקר מלקוחות שנכנסים כדי לסתום את עצמם לדעת ממשחה פיקנטית, כמה אריק זאבי הוא גרוע, אז הוא השתמש בדעות האלה כאילו היו שלו. האפשרות האחרת היא שאותו מוכר פיתח את הדעה הזו לבד, ובשני המקרים הוא לא יהיה היחיד.
ראשית, גילוי נאות יהיה ראוי כאן: אני לא חובב אולימפיאדות גדול. לא מתרגש ממייקל פלפס, לא מתלהב מסיוף טוב, לא מעריך קרב ג'ודו מתוכנן היטב. הסיבה היא די בסיסית: מעולם לא אהבתי את הענפים האלה, אז למה שאעשה כאילו הם מרגשים אותי למשך שבועיים כל ארבע שנים?
אם היו אומרים לכם שמחר יתקיים השיוט הגדול ביותר בהיסטוריית הניל פרייד, האם הייתם מדליקים טלוויזיה בשמונה בבוקר כדי לחזות בו? עבורי, העובדה שמדובר באירוע הספורט הגדול ביותר של ארבע השנים שעברו לא אומרת דבר, כי במשך ארבע השנים האלה לא התעניינתי לשניה ברוב הענפים שמרכיבים את האולימפיאדה. התעמלות מכשירים מעולם לא עשתה לי את זה, אז למה שהיא תעניין אותי כשהיא מתבצעת ברמה גבוהה יותר?
זה לא כישלון - זו הרמה שלנו
סביר שכמוני, כך גם רוב הציבור הישראלי. לרובנו לא אכפת מאליפות אירופה בסיף, אבל באולימפיאדות, כשאנחנו שולחים את נציגינו הבכירים אל הגולה כדי לפאר את מולדתנו, הכל הופך למשימה לאומית. פתאום זה לא גל יקותיאל באליפות אירופה זניחה זה גל יקותיאל באולימפיאדה! הדבר הזה עם המדליות! ומכיוון שהאולימפיאדה הפכה בצדק או שלא לאירוע ספורט כה גדול בזירה הבין לאומית, היא הפכה להרבה יותר מסתם אירוע ספורט.
תרבויות שלמות מתערבבות אחת בשניה, קרבות ספורטיביים הופכים לקרבות פוליטיים ולהיפך, והלאומנות והפטריוטיזם חזקים מתמיד. בגלל שמדובר באירוע כה גדול קצת פחות מכוכב נולד, נניח - הוא הפך למשהו שאנשים חייבים לראות, כדי לדבר עליו - בעבודה, בפאב, בבית. וברגע שאנשים שמראש לא כל כך אוהבים ספורט רואים אותו, מה הפלא שחוות הדעת שלהם לאחר מכן היא זולה, שטחית וקצרת רואי?
לאורך השנים, ידעו החברה והתקשורת הישראלית (שהולכות יד ביד ומשפיעות אחת על השניה בסימביוזה כמעט מושלמת) להפוך אנשים לאלים, רק כדי לשרוף אותם כמה דקות, שעות או שבועות אחר כך. המקרה של הספורטאים שלנו בולט במיוחד, כי במידה רבה, אנחנו מרגישים כאילו אנחנו לא חייבים להם כלום והם חייבים לנו הכל. כל דבר פחות ממדליה הוא אכזבה, בושה, בזיון.
עזבו בעיות אובייקטיביות, כמו היעדר מתקנים ראויים, ספונסרים או תמיכה ציבורית זה שולי. אם שחר פאר מפסידה לורה זבונרבה מקום 11 בעולם, לעומת ה-24 של פאר זו אכזבה ענקית, ופאר הופכת לילדה מפונקת וללוזרית. האם הפסד לשחקן טוב ממך הופך אותך באופן מיידי ללוזר?
האם זה שגל נבו מעפיל ושאר השחיינים מעפילים, במקרה הטוב, רק לחצי הגמר הופך אותם לאפסים? לא. זה לא הופך אותם לכלום. אם השחיינים שלנו שוברים שיאים ישראליים וזה בדיוק מה שקרה באולימפיאדה הזו מדובר בהישג נהדר. הדרך היחידה להתקדם היא להתחרות עד קצה גבול היכולת שלך. למייקל פלפס זה מספיק כדי לשבור שבעה מיליון שיאי עולם. לנמרוד שפירא בר אור זה מספיק כדי לשבור שיא ישראלי. בשני המקרים, השחיינים נתנו את הכל, ובמידה מסוימת, זו הדרך היחידה להתקדם.
הם לא הבעיה
קשה להפנות ביקורת אפילו כלפי ספורטאי אחד מהמשלחת הישראלית, כי רובם נתנו את המקסימום שלהם (האם מישהו יכול לטעון בפני הפרצוף הבוכה של אריק זאבי שהוא לא התאמץ?). אם המקסימום לא מספיק, כנראה שהיריב, או קריטריון הזמן שהם פגשו, היה קשה מדי. זה לא הופך אותם ללוזרים או לאפסים זה הופך אותם לספורטאים ברמה או שתיים פחות מאיך שהמדינה ראתה אותם לפני כן.
ייתכן כי מראש הבעיה היא אצלנו, כשאנחנו תולים תקוות גדולות מדי בנציגים שלנו. מעבר לשאלה האם הם ראויים לכל התקוות האלה מלכתחילה, הרי שהתמודדות עם לחצים של מדינה שלמה היא לא פשוטה. כל פעם שספורטאי ישראלי אחד נכשל, מדינה שלמה מפילה ציפיות שלמות על כתפיים של אחר. עד אתמול היה זה אריק זאבי. מהיום זה שחר צוברי. בעוד שלושה ימים, אם ייכשל צוברי, מי זה יהיה?
עד אשר נלמד לקחת את הדברים בפרופורציות ראויות, ולתת בפני הספורטאים שלנו את הכבוד לו הם ראויים בכל ימות השנה ולא רק שבועיים וחצי כל ארבע שנים לא נתקדם לשום מקום. אנחנו חברה שמחפשת ריגושים זולים ומהירים, חברה בלי אמצע אנחנו יודעים להלל, לחבק ולהמליך במקרה של מדליה, ולקטול, לשחוט ולזנוח במקרה של אכזבה באותן רמות. אם רק היה לנו קצת אמצע בין שני הקצוות, אולי היה לנו מקום לאכלס גם את התוצאות האלה, שבטווח בין הצלחה וכישלון. כרגע אין לנו.
nimrodofran@walla.co.il