"כמו הלחץ והפרפרים שאתה מרגיש כשאתה מתכונן לקראת דייט רק פי 100" כך הגדיר אריק זאבי בראיון לערוץ הספורט לפני מספר ימים את התחושה שלו לקראת תחילת התחרויות באולימפיאדה.
האולימפיאדה היא המקום היחיד בו ספורטאים שלרוב מתחרים בענפים שלא זוכים לסיקור תקשורתי, ונמצאים במשך רוב חייהם המקצועיים מחוץ לאור הזרקורים, מושלכים בבת אחת לקידמת הבמה עם מעמסה כבדה של ציפיות על גבם. ציפיות אלו אינן תמיד מציאותיות. שהרי ספורט הוא לא כמו "כוכב נולד" בו בין לילה אתה הופך לגיבור. ספורט הוא עבודה קשה בלתי פוסקת, יום-יום, שנה אחר שנה, והגם שלעיתים ישנן התעלויות הירואיות ומפתיעות, לרוב במדליות יזכו הספורטאים שנמצאים בצמרת העולמית.
מתוך הנחה שלחץ וציפיות מופיעים בעוצמה גבוהה במיוחד באולימפיאדה, אין ספק שיתרון משמעותי יש למי שיודע להשתמש בהם לטובתו. האם הספורטאי מפרש את הלחץ כדבר חיובי וכאיתות לכך שהגוף שלו מוכן לתחרות או שהוא מפרש אותו כסימן שלילי לכך שביצועיו יפגעו? האם הוא יודע כיצד לנטרל את ההשפעה המשתקת של הלחץ והציפיות ואולי אף מצליח להפוך אותם לגורם מניע?
דוגמא להתייחסות שונה לענין זה ניתן למצוא בהשוואה בין אריק זאבי לגל פרידמן. באולימפיאדה הקודמת זאבי עלה להתחרות, בדומה למצב בו עלה היום למזרון כתקווה הכמעט בלעדית למדליה. על אף שהיה בכושר מצוין באותה תקופה, הוא הצליח להשיג מדליה "בעור שיניו", למרות הלחץ שהקשה עליו ולא בזכותו. גם באולימפיאדה זו, אם נחזור לאותו ראיון בערוץ הספורט, הרי שלדבריו הוא בעיקר רוצה כבר להיות "אחרי", להשתחרר מהלחץ. כשנשאל איך ירגיש לאחר הקרב אם ינצח אמר שירגיש בעיקר תחושת הקלה. כך נשמע ספורטאי שעולה להתחרות לא כדי לנצח, אלא מתוך רצון להיפטר מהמעמסה הכבדה של הלחץ והציפיות של מדינה שלמה. ועם הכל, חשוב לומר שאין בכך כדי לבקר אותו, הוא ספורטאי גדול, ויש להריע למאמצים שמשקיע, במיוחד לאור הפציעות שעבר בתקופה האחרונה. מן הסתם ישנן סיבות רבות נוספות לחוסר ההצלחה שלו באולימפיאדה.
לעומת זאבי, גל פרידמן נראה באולימפיאדה הקודמת כמי שנהנה "מהבאז" התקשורתי סביבו, והפתיע כששוחח בחופשיות עם עיתונאים בערב שלפני השיוט על המדליות, שאין ספק שהיה החשוב ביותר בחייו. כשנשאל האם לא מפריעה לו ההתעניינות הגדולה שפתאום הוא זוכה לה השיב שההיפך הוא הנכון. לדבריו כל השנה הוא מתחרה בתחרויות שאף אחד לא מסקר ולא מתעניין בהן, והעובדה שסוף סוף זוכה להתעניינות רק דוחפת אותו להצליח, ונותנת לו רוח גבית.
לא הורדת ציפיות - ריאליזם
סיפור מעבודתי עם ספורטאים שיכול לחדד את ההבחנה בין שני המקרים שתוארו כאן הוא תרגיל שאני עושה לפעמים, בו אני אומר להם להתחרות ביניהם כשהם נושאים משהו כבד על הגב (תיק ולעיתים אף חבר לקבוצה). בסוף התרגיל אני מסביר להם שמטרתו לדמות את הלחץ שהם שמים על עצמם לקראת תחרויות, לחץ שלרוב נובע מציפיות מוגזמות, ומובן שמקשה עליהם להתחרות, וגורם להם רק לרצות להעיף אותו מהגב. מטרתו של הספורטאי היא לנטרל את הלחץ הזה, או אפילו להפוך אותו לגורם מניע (כמו אצל גל פרידמן), כי רק כך הוא יכול להתמקד בביצועים שלו עצמו ולהביא לידי ביטוי את יכולתו המלאה.
תופעה מעניינת באולימפיאדה הנוכחית, היא שדווקא הספורטאים שסומנו כפוטנציאל למדליות, כמו זאבי, גל וקליגר, או רם וארליך לא הצליחו להביא לידי ביטוי את מלוא היכולת שלהם. לכך סיבות רבות ומגוונות (הגרלה קשה, תנאי ים, ועוד סיבות שאיני יודע כי אני לא שם), אולם אין לי ספק שהדבר נובע גם מהלחץ והציפיות שהיו על כתפיהם. כשהם עלו להתחרות הם לא היו משוחררים כמו בתחרות רגילה, והמחשבות על מדינה שלמה שיושבת להם על הגב, וכל דבר פרט למדליה ייחשב לכישלון בוודאי לא סייעה להכנה שלהם ולרמת המיקוד והריכוז שלהם בתחרות.
גם אני בעבודתי עם ספורטאים נתקל לא פעם בתופעה של ספורטאים שמתקשרים אלי ערב לפני תחרות ומבקשים עזרה משום שמרגישים שהלחץ מכריע אותם. לרוב זה יקרה להם דווקא לקראת תחרות בה הם פיבוריטיים מול יריב שעל הנייר מסומן כחלש יותר, או לקראת משחק אותו הם "חייבים" לנצח. במצבים אלו לספורטאי יש רק מה להפסיד, כל דבר מלבד ניצחון ייחשב כישלון והדבר גורם לו להתמקד בניצחון ובהפסד במקום בהכנה לתחרות. בשיחות אלו אני מנסה להחזיר אותם להתמקד בשניים-שלושה דברים שחזקים אצלם ולוודא שמבצעים אותם בתחרות. המיקוד בביצוע עוזר לספורטאי למקד את תשומת הלב מחדש בדברים שיעזרו לו להתחרות ולהיפטר מהמחשבות השליליות על הציפיות, הלעיתים מוגזמות שיש לו ולסביבתו.
בהמשך לכך, דווקא הספורטאים שלא הגיעו לאולימפיאדה כמועמדים ודאיים למדליה, וחלקם אף מעמדת האנדרדוג (כגון גל יקותיאל) מצליחים לעת עתה להפגין יכולת גבוהה. נראה לי כי אחת הסיבות לכך היא שבאו עם ציפיות מציאותיות והתמקדו בביצועים ולא בציפיות ובלחץ. ניתן היה לשמוע אמירות של שחר צוברי ושל צמד השייטות בדגם 470 לקראת האולימפיאדה, לפיהן הם באים ליהנות ולתת את הכי טוב שיכולים. גם בשחיה, ימים ספורים לפני התחרות, התייחס המאמן לאוניד קאופמן בצורה נכונה לציפיות מהשחיינים כשהשיב בצורה ברורה לשאלות עיתונאים באומרו שלא יהיה שחיין בגמר אולימפי. חשוב לומר זו לא הורדת ציפיות, זו רק הגדרה נכונה של הציפיות שמשחררת את הספורטאי להתמקד במה שעליו לעשות. הוא אף המשיך באותה צורת התייחסות לאחר ששני שחיינים עלו לחצי הגמר בתוצאות מצויינות ונשאל על סיכויי ההעפלה לגמר. תשובתו היתה שיהיה מרוצה אם ישחזרו את התוצאה שלהם.
ואם נחזור לשייטים שמסתמנים כיום כמועמדים העיקריים למדליה עכשיו זהו המבחן האמיתי שלהם, האם יצליחו להמשיך באותו "ראש" גם כשפתאום כל הלחץ והציפיות מופנים אליהם? האם יידעו לנתב אותו לכיוונים חיוביים שידחפו אותם אל קצה גבול היכולת? האם יידעו כיצד לנווט עצמם בתוך הרוח כך שתהפוך לרוח גבית ולא בולמת? טוב, למזלנו הם שייטים ואחד הדברים העיקריים שהם יודעים הוא איך לנצל את הרוח לטובתם. שיהיה בהצלחה (לכולם, לא רק לשייטים) והעיקר - תעשו את הכי טוב שאתם יכולים.
* ישי צור הוא פסיכולוג ספורט של המרכז לפסיכולוגיית ספורט מהמרכז לטניס בישראל