את הלילה ההוא, לפני שנתיים, לברון ג'יימס, כרמלו אנתוני ודווין וייד לא ישכחו עוד הרבה זמן. גמר אליפות העולם היה רחוק רק 24 שעות וניצחון אחד מהם, וההוכחה כי הכדורסל האמריקאי הוא הגדול בתבל עמדה להיות משודרת בשידור חי למיליונים ברחבי העולם. רק דבר אחד הרס את הערב של שחקני ה-NBA: המאמן שלהם העביר להם תדריך אחרון, והכוכבים הגדולים יצאו כשאוזניהם שבורות נוכח השמות שעמדו לפניהם: פאפאלוקאס, דיאמנטידיס, שחורציאניטיס. מי ההורים שנותנים לילדים שלהם שמות כאלה? איך אפשר לזכור אותם? מה רע בג'ק?
ההמשך ידוע: האמריקאים עלו שאננים, השקיעו את מירב האנרגיה שלהם על ההטבעות בחימום, וכשלו מול תצוגה הגנתית ויעילות התקפית של הנבחרת בכחול, ששלחה אותם הביתה בלי התואר הנכסף. מאז, דברים רבים השתנו. האמריקאים חדלו מלזלזל ביריבים שלהם (או לפחות כך הם מצהירים בתקשורת), ולאולימפיאדה הם כבר מגיעים כשרק מאזן נקי מהפסדים ומדליית זהב ייחשבו כהישג. מחר (חמישי, ספורט 5, 14:55) הם יפגשו במכריהם היוונים, במסגרת בית ב' למאבק לוהט במיוחד, עם הרבה דם רע.
בהכנות לקראת המשחקים האולימפיים האמריקאים כבר גברו על היוונים, אבל משחקי ידידות כפי שיודע כל שחקן כדורגל ישראלי, הוא בסך הכל משחק ידידות. כשהכסף מונח על השולחן, בהחלט אפשר לסמוך על היוונים שהציפורניים יישלפו, במיוחד נוכח ההפסד שלהם במשחק הראשון לספרד, כזה שמסכן את ההעפלה שלהם לשלב הבא. הפעם אפשר להיות בטוחים שכשכרמלו אנתוני ייראה את דיאמנטידיס מגיע מולו, הוא כבר יזהה אותו, ויידע איך לנסות ולעצור אותו. רק אל תבקשו ממנו לבטא את שמו הפרטי.
המלצת היום - 14/8
13.8.2008 / 19:37