לראות את פלפס ולמות

"אם לשחות בשביל עצמי זה משעמם עד מוות, למה שאני אראה אנשים אחרים עושים את זה בטלוויזיה?". בדעה הזאת נתקלתי לא מעט בארץ, בעיקר בתקופת ההתלהבות שלפני תחרויות גדולות בשחייה. כל ההסברים שלי על קצה גבול יכולת האדם שעומד למבחן ועל הגופים החטובים ביותר בעולם הספורט כשהוויכוח היה מול בחורה – לא עזרו. תמיד אהבתי שחיה, אבל היו רגע שבהם אפילו פריק כמוני צפה במוקדמות משחה ה-1,500 מטר חתירה באליפות אירופה על מסך הטלוויזיה, וחשב לעצמו אם אין באמת משהו יותר טוב לעשות.

בבייג'ינג גיליתי כמה דברים, והראשון שבהם הוא שאין משהו יותר טוב לעשות מאשר לצפות במשחי הגמר, במיוחד אם יש לך את האפשרות לשבת ביציע העיתונאים של "קוביית הקרח", ממש על קו הסיום, היכן שהיד עוצרת את השעון שמשדר ללוח התוצאות מספרים כל כך לא הגיוניים. ועדיין, החברה האלה פשוט שוחים – יש אווירה נהדרת באולם המלא, יש דגלים, מוסיקה, בובות רוקדות, אנשים שמנסים לרכוש ברגע האחרון כרטיס תמורת 1,000 יורו לישיבה של שעה וחצי ביציע מרוחק, ויכולים לעקוב אחרי המשחים רק במסך הענק שבבריכה. יש את כל מה שצריך בצדדים, אבל במרכז – פשוט שוחים, וצריך להיות מומחה בתחום כדי להבין מה היה חסר לליזל ג'ונס האוסטרלית כדי לשבור את השיא העולמי ב-100 חזה, או עד כמה וו פנג הסיני יכול לסכן את פלפס לפי ההופעה שלו בחצי גמר ה-200 פרפר.

כשמדובר במייקל פלפס, לא צריך שום מומחיות. אפילו לא צריך לאהוב שחיה, גם לא לדעת לשחות. לא צריך לאהוב ספורט בכלל, לא צריך לאהוב את ארצות הברית של אמריקה, גם לא חייבים לשמוע. כל מה שצריך זה זוג עיניים ונקודת תצפית טובה, כדי לשדר למוח שאתם צופים בספורטאי הגדול בהיסטוריה. זה מה שקרה בגמר ה-200 חופשי. לפני הזינוק למשחה הזה, קולגה שלי שאל אותי מי תותח במשחה הזה. הסתכלתי עליו וגיחכתי.

הוא המשיך ואמר: "ברור שפלפס, אבל חוץ ממנו?". עדיין גיחכתי, אמרתי לו שפשוט יישב בשקט ויודה למי שצריך להודות על הרגע הזה בחייו, ושפשוט יזרום עם הקונצרט שעומד להתחיל בכל רגע. כדי להבין כמה שהשחייה שלו אחרת, צריך רק לראות כדי להאמין ומספיק לראות בלי להבין – העיקר לראות. לראות איך כל מרכיב בשחיה של פלפס עובד בשלמות, מהזינוק ועד לשיא שמופיע על הלוח. הגוף המושלם שנוצר אי פעם עבור שחיין - מזנק למים. הזינוק הזה לא פחות מרשים משמונה מדליות זהב באולימפיאדה אחת. איך הוא עושה את זה? אפשר לשאול את פרשני השחייה, אבל אני מבטיח מראש שגם להם לא יהיו תשובות. כשהראש יוצא מהמים, הילד מבולטימור כבר מוביל בחמישה מטרים על המתחרים שלו. עכשיו צריך להתחיל לחתור, זה החלק המפחיד יותר מבחינתו. חותרים טובים יש בעולם בשפע, ובמשחקים האולימפיים הקודמים באתונה, אחד מהם הוכיח שהוא חותר טוב יותר מפלפס וניפץ לו את חלום 8 מדליות הזהב, בדיוק במשחה הזה ל-200 חופשי. אבל פלפס חתר כמו שחותרים באוקספורד נגד קיימברידג', הוא חתר כמו שאף שחיין לא יכול לחתור. כל תנועה שלו שווה לשתי תנועות של הבאים אחריו וכל פגישה עם הקיר ויציאה תת מימית רק מגדילה את הפער. כמו שאמרנו, כל מרכיב עובד בשלמות – כמו המבנה של הבריכה שהוא שחה בה. שיא עולם? ברור, מיותר להזכיר, אבל לא תמצאו טקסטים על פלפס שלא מוזכרות בהם שתי המילים האלה, ככה שלא נחרוג מהנוהל. ראינו גם שיא עולם מדהים.

השאלה היא מה גרם לפנומן הזה לפרוץ שוב את קצה גבול היכולת הפלפסית. הפחד, הדרבון, הלחץ מהציפיות לשבור את השיא של ספיץ? מה שבטוח, בגמר ה-200 חופשי פלפס חתר שוב כמו שהוא לא חתר בחיים. איזה משחה מושלם, אם אתם מחפשים את אחת הדרכים הטובות להעביר דקה וארבעים ושלוש שניות (פחות כמה מאיות), תשאפו לחוות לפחות פעם אחת בחיים משחה של מייקל פלפס. עוד חמש מדליות זהב הוא ישבור את שיאו של ספיץ, לא בטוח שזה יקרה. מצד שני, עוד מדלית זהב אחת שבטוח תגיע, ופלפס יהפוך לספורטאי הראשון בהיסטוריה שהשיג כמות דו ספרתית של מדליות זהב, 10 במספר. צריך לנצל את זה, הספורטאי האולימפי הגדול בכל הזמנים עובר לנו מתחת לאף. אם אתם בארץ, תנצרו את הרגעים האלה של שעות הבוקר המוקדמות מול מסך הטלוויזיה. אם אתם בבייג'ינג, תוכלו לחזור לחדר במלון בסיומו של יום עבודה, לשכב על המיטה, לעצום את העיניים ולדעת שלא צריך להיות ספורטאים גדולים כדי לחוות רגעי ספורט גדולים. עכשיו אני סוף סוף יכול לשנן לעצמי – לראות את פלפס ולמות.