מלחמת אחים: אנשי הפלדה

בפרק הקודם עקבנו אחר הקריירות של האחים שארפ, שני תופסים מצטיינים (כל אחד בעמדתו). הם מייצגים מקרה נדיר מאד של שני אחים שמשחקים ברמה הגבוהה ביותר ומדורגים בין המובילים בליגה, ללא פער משמעותי ביכולתם. אך פרישתו המוקדמת והכפויה של סטרלינג הבכור עצרה את דהירתו אל ספר השיאים של הליגה, והוא מדורג כיום במקום ה-46 בתפיסות (שחקנים כמו לברניוס קולס וצ'אד ג'ונסון נושפים בעורפו ומאיימים לדחוק אותו אל מחוץ לטופ-50) ובמקום ה-67 ביארדים, בעוד שהאח הצעיר שאנון נמצא כרגע במקום ה-16 בתפיסות ובמקום ה-28 ביארדים. ועדיין, קשה למצוא צמד אחים שמדורגים במקומות כה גבוהים בקטגוריה כלשהי בתולדות הליגה.

כדי להמחיש את הנקודה הבה נתאר לעצמנו את התרחיש הבא: אחיו של וולטר "סוויטנס" פייטון, מגדולי הרצים בכל הזמנים, מדורג במקום השישי בין הרצים. או אחיו של קריס קרטר, מכונת הט"ד, מדורג במקום השישי בין התופסים. ואולי אחיו של דן מרינו הגדול מדורג במקום השישי בין המוסרים?

בלתי אפשרי, תאמרו? ברק לא מכה פעמיים באותה נקודה? ואם הוא מתקרב לכך, כמו במקרה של האחים שארפ, מתערבים כוחות הטבע או אלי הפוטבול ודואגים למנוע עיוות סטטיסטי שכזה? נשמע הגיוני, אך ההסטוריה מלמדת אותנו שמקרה בלתי סביר שכזה אינו בלתי אפשרי. על כך נספר בפרק הנוכחי, האחרון בסדרה, שמוכיח את כוחו של המטען הגנטי.

סיפורנו מתחיל, בדומה לסיפורם של האחים האנה, בשנות החמישים הרחוקות בליגה האלמונית והכושלת. בדראפט של 1949 נבחר דיפנסיב אנד מצטיין מג'ורג'יה טק, קליי מת'יוס, במעמקי הסיבוב ה-25 ע"י הראמס. מת'יוס עשה דרכו לחוף המערבי, אך נחתך לפני תחילת העונה, וניסה מזלו בקבוצות חצי מקצועניות ובעבודות שונות ומשונות בקליפורניה, עד שאירוע היסטורי שינה את גורלו: הליגה החליטה על מיזוג חלקי עם ליגת AAFC המתחרה לקראת עונת 1950, ואחת משלוש הקבוצות החדשות שהצטרפו אליה היתה סן פרנסיסקו פורטי ניינרס. הקבוצה חיפשה כשרונות זולים ובלתי מוכרים שירפדו את הסגל שלה לקראת ההתמודדות עם קבוצות ה-NFL הוותיקות, וקליי הצפין לאיזור המפרץ, נבחן בהצלחה והחל לשחק באצטדיון קיזר ז"ל בתפקיד כפול, כמקובל אז בליגה: אנד הגנתי ותאקל התקפי.

הניינרס התקשו להקלט בבית המערב של הליגה ומת'יוס, כמו כל הקבוצה, לא הרשים במיוחד. הוא נחתך בסיום העונה המאכזבת (מאזן 9:3) וחזר לשוטט ברחבי המדינה הענקית, מחפש הזדמנויות לשחק או להתפרנס, מה שיבוא קודם.

אחרי שנתיים מחוץ לליגה זכר המאמן באק שו את שחקן הקו מעונת הבכורה בליגה והחזירו לסגל, הפעם רק לתפקיד בקו ההגנה. קליי שרד הפעם 3 עונות בקבוצה, ובשתי הראשונות היה שותף למאזן חיובי, אך לא הגיע לפלייאוף. בעונה השלישית, לאחר עזיבת המאמן שו, נכשלו הניינרס וסיימו במאזן 8:4. המאמן החדש סטריידר הודח, ומחליפו, ק"ב העבר פרנקי אלברט, ביצע חילופי משמרות בסגל. בין המודחים היה גם קליי מת'יוס, וזה היה סוף דרכו הקצרה, הקטועה והמאכזבת בליגה. הוא לא נבחר מעולם לרשימות המצטיינים או לפרובול ולא טעם טעמו של פלייאוף.

למרות הכישלון בפוטבול המקצועני נשאר מת'יוס בקליפורניה והשתקע בה. הוא גידל את בניו, קליי ג'וניור וברוס, תוך הדגשת המחוייבות לקבוצה מעל לכל. הקריירה הקצרה שלו גרמה לו לחנך אותם להתמדה, קשיחות ועמידות בכל מצב. שני האחים שיחקו הוקי במרתף ביתם עם דיסקית תקנית, אך בניגוד לשוערי ההוקי המשוריינים, לא השתמשו ברפידות או במסיכות כלשהן. במשחקי כדורסל של אחד על אחד בחצר הבית הכלל היה שרק מה שמסתיים בדם נחשב לעבירה...

קליי האב הנחיל לבניו שני כללים: אסור לפרוש משום קבוצה בשום ספורט, גם אם אתה הכי גרוע בקבוצה ויושב בקצה הספסל; ואם כבר נותנים לך לשחק – תן 120% בכל רגע על המגרש. הבנים בחרו שניהם בפוטבול, בעקבות אביהם, ושניהם הצטרפו לאוניברסיטת דרום קליפורניה, אחת מאימפריות הפוטבול המובילות בארה"ב.

קליי ג'וניור, המבוגר בחמש שנים מאחיו, שיחק ב-USC בשנים 74'-77'. הוא היה שותף לשתי אליפויות (לא בחירת קונצנזוס אלא בחירת חלק מההסקרים) ונבחר לאול אמריקן. קליי שיחק בהגנה, בעיקר כליינבקר אך גם "עם היד על הדשא" (בקו ההגנה). יכולתו הגבוהה באחת הקבוצות המצטיינות של פוטבול המכללות סללה את דרכו למקצוענים, והוא נבחר במקום ה-12 בדראפט של 78' ע"י קליבלנד.

כבר בעונתו הראשונה, כשחקן מחליף, הוכיח קליי חוש למיקום הכדור שהתבטא בחטיפה וביותר מ-30 תיקולים. מאמני קליבלנד בהנהגת המאמן הראשי רוטיגליאנו הכירו בכשרון הצעיר והעניקו לו מקום בהרכב הפותח בעונתו השניה, בצד החלש של חוליית הליינבקרים, לצדו של דיק אמברוז. קליי ניצל את עמדתו כדי להפגין יכולת גבוהה הן נגד הריצה והן נגד המסירה, כשהוא מרבה לחצות את הקו וללחוץ על הק"ב היריב. במקביל לשיפור ביכולתו השתפרה גם הקבוצה כולה, כאשר בעונת 80' הגיעה לפלייאוף לאחר העדרות של שמונה שנים, לראשונה מאז תקופתו של הרץ המעולה לירוי קלי. המאמן רוטיגליאנו הסתמך בעיקר על הצירוף האווירי בין הק"ב בריאן סייפ לטייט אנד אוזי ניוסם, ובהגנה כיכב האנד לייל אלזדו, שהיה חבר בכיר בהגנת ה"אורנג' קראש" בדנבר ועבר לקליבלנד בעונת 79'. קליבלנד סיימה את העונה במאזן 5:11, זכתה באליפות בית המרכז ז"ל, והפסידה בפלייאוף במשחק צמוד וקשה ב"חור השחור" לאוקלנד, שהמשיכה לזכיה בסופרבול (על כך כתבתי כבר בפרק הראשון בסדרה).

עונת 81' היתה מאכזבת עבור הבראונס, והתברר כי החזרה לפלייאוף לא סימנה מגמה חדשה אלא הצלחה חד פעמית. קליי המשיך בהתקדמותו עם שתי חטיפות ושתי החזרות השמטה, אך ההגנה בכללה הציגה יכולת בינונית והקבוצה סיימה במאזן הפוך, 11-5. בראשית עונת 82' המקוצצת נפצע קליי והחמיץ את רוב המשחקים, אך הוא חזר בעונה שאחריה כשחקן טוב יותר: מנוסה, מגוון, ומעל לכל – עמיד.

מרגע שובו למגרש בתחילת עונת 83' ועד פרישתו החמיץ קליי רק 5 משחקים בגלל פציעה. החוויה המחשלת של ילדותו ונעוריו בבית משפחת מת'יוס פעלה את פעולתה. הוא הפגין נוכחות קבועה כליינבקר בצד החלש, כעת לצדו של טום קוזינו במערך 4-3 של ההגנה, ועם הגעתו של המאמן מרטי שוטנהיימר במקום רוטיגליאנו – הוכר כבר כמנהיג הבלתי מעורער של הקבוצה ובעיקר של שחקני ההגנה.

הדגש של שוטנהיימר השמרן על הקשיחות ההגנתית התאים מאד לקליי, שרשם מספרים מרשימים ביותר בתקופה שלאחר שובו מפציעה. הוא היה דומיננטי הן בהגנת הריצה והן במרדף אחר הק"ב, ובעונת 84' הגיע להישג נדיר בליגה (גם היום) – יותר מ-120 תיקולים לצד יותר מ-10 סאקס. הקהל ב"טעות לחוף האגם" ראה בו סמל לאופי המיוחד של הקבוצה, מעין ייצוג לעבר המפואר של שנות החמישים והשישים בהווה האפרורי. עמידותו של קליי – גם בתנאים הקשים על גדות אגם אירי – הפכה אותו למושא הערצתם של "הכלבים".

בדיוק עם חזרתו של קליי לפעילות לאחר הפציעה הצטרף אליו בליגה אחיו הצעיר ברוס. בניגוד לקליי, שיחק בדרום קליפורניה בקו ההתקפה – ונחשב לאחד מטובי שחקני הקו בפאק-10 ובארה"ב בכלל. בעונת הרוקי שלו זכתה המכללה באליפות לפי אחד הסקרים, וברוס עצמו נבחר לאול אמריקן בעונתו האחרונה (כמו גם לשחקן הקו המצטיין של הפאק-10) ונחטף במקום התשיעי בדראפט הבלתי נשכח של 83' ע"י יוסטון אוילרס.

ברוס, ששיחק הן כסנטר והן כגארד, נועד לפתוח חורים בהגנה עבור הרץ מס' 1 בליגה, ארל קמפבל הדורסני. כיאה למיקומו הגבוה בדראפט ולכישוריו הידועים ב-USC, קיבל את המקום בהרכב כבר במשחקו השני בקבוצה, בעמדה קלאסית למשחק הריצה – הגארד הימני. הוא לא היה גדול במיוחד – במושגי קו ההתקפה של היום היה ממש "רבע עוף" עם 290 פאונד (כ-125 ק"ג) "בלבד" – אך ידע כיצד להשתמש ברגליו על מנת להשיג תנופה, ולאתר את הנקודות החלשות בקו ההגנה. בעונת הרוקי שלו הוביל את קמפבל ל-1,300 יארד ו-12 ט"ד, אך משחק המסירה של הקבוצה היה חלש מאד, והיא סיימה במאזן 14:2 המביך.

יוסטון החליפה מאמן ומינתה את יו קמפבל, שהביא מקנדה את הק"ב וורן מון, לאחר 6 עונות של גלות בערבות אלברטה. מת'יוס עבר לעמדת הסנטר, ומשחק המסירות של יוסטון השתפר במידה ניכרת, אך הפעם הגיעו הצרות מהכיוון השני: ארל קמפבל נפצע ונחלש מאד, הועבר בטרייד לניו אורלינס שם נראה כצל של עצמו, ובהיעדרו קרס משחק הריצה. יוסטון "השתפרה" למאזן 13:3, ועדיין חיפשה את דרכה.

החלל הריק בעמדת הרץ המשיך לפגוע ביוסטון גם בעונה הבאה, כאשר ברוס הוכיח שוב את יכולתו המגוונת ועבר לפתוח בעמדת התאקל הימני. חמישה נצחונות לא הספיקו לשמר את משרתו של המאמן קמבל, והוא הוחלף ע"י ג'רי גלנוויל. גלנוויל, דמות ססגונית בנוף המאמנים חמורי הסבר (ידוע בכך שבכל משחק של קבוצותיו נהג להשאיר בקופה שני כרטיסים עבור... אלביס פרסלי), הבין שיש לשנות כיוון בתחום ההתקפי. הוא החליט שעל ההתקפה להתבסס על יכולת המסירה של מון, בהיעדר יורש של ממש לקמבל על הקרקע, ולנצל את התנאים האידיאליים של האסטרודום. מת'יוס, שנחשב ע"י המאמן לשחקן הקו האיכותי ביותר של הקבוצה, הועבר לצד השמאלי של הקו כדי להגן על גבו של הק"ב הסטטי ולצמצם את מספר הסאקס שספגה הקבוצה. לאחר עונה אחת של "שכר לימוד" ומאזן של 11:5 התחולל סוף סוף המהפך המיוחל, הקו בהנהגת ברוס והגארד הוותיק יותר, מייק מונצ'ק התייצב והחל לספק הגנה למון, והק"ב הצליח בפעם הראשונה מאז הגעתו למסור ליותר ט"ד מאשר חטיפות. השינוי התבטא בשורת הנצחונות, כשיוסטון השיגה מאזן חיובי (6:9 בעונת השביתה), ניצחה את סיאטל בסיבוב הראשון של הפלייאוף והפסידה לדנבר במייל-היי. הייתה זו ההופעה הראשונה של הקבוצה בפלייאוף (כמו גם מאזן חיובי ראשון) מאז 1980.

עונת 87' בישרה על מהפך ארוך טווח עבור יוסטון וברוס כאחד. בהנהגתו של מון, שחש בטוח מאחורי גבם של ברוס ומונצ'ק, הגיעה הקבוצה לפלייאוף שבע פעמים רצופות, ותחת המאמן ג'ק פרדי, יורשו של גלנוויל, הנחילה לליגה התקפת מסירה נועזת וחדשנית, הראן אנד שוט, שהתבססה על ארבעה תופסים. הדגש על המסירה חייב את שחקני הקו למאמץ עליון בכל מהלך, שכן הקבוצות היריבות לא נאלצו להתאמץ כדי לנחש את המהלך הבא וניסו בכל דרך אפשרית להגיע אל מון כבד הרגליים ולמנוע את המסירה המהירה. בראשית התקופה שיחק ברוס כגארד ימני, אך עם הגעתו של פארדי הועבר לעמדת הסנטר והיה אחראי לסמן את מערכי החסימה בקו – לא מלאכה קלה באצטדיונים עויינים כמו "הטעות לחוף האגם" או "שלושת הנהרות".

כאן אנו חוזרים לקליי, האח הבכור, ולנקודה נוספת המייחדת את האחים מת'יוס מרוב הצמדים האחרים. מאחר ששיחקו מעברים שונים של הכדור, ומאחר שהחלו את דרכם בקבוצות מבית המרכז – העניקו האחים לצופים חוויה נדירה – שני מפגשים בעונה, במשך 11 שנה, כששניהם על המגרש באותו זמן. במפגשים בין קליבלנד ליוסטון היה על קליי לנסות ולחדור את קו ההתקפה של יוסטון שכלל תמיד את ברוס – ועל ברוס היה ליצור חורים עבור רצי יוסטון בקו ההגנה שכלל תמיד את קליי. התנגשויות בין שני האחים ארעו לעתים קרובות על המגרש, והוסיפו מימד מרגש ליריבות המרה בין שתי הקבוצות. כיום, כשעלינו להמתין ארבע שנים למשחק אחד בין האחים מנינג, נוכל רק לקנא באוהדי קליבלנד ויוסטון בשנים 83'-93'.

קליי ניצח ב-11 מ-14 המפגשים הראשונים בין האחים, מנצל את השנים הרעות של יוסטון עד למהפך של עונת השביתה. זו היתה התקופה היפה בקריירה של קליי. החל מעונת 85' נבחר ארבע פעמים לפרובול תוך חמש שנים, ואף שלא חזר לעבור את ה-10 סאקס לעונה, המשיך לספק תוצרת בתיקולים, חטיפות והחזרת השמטות, תוך שהוא משיג גם 2 ט"ד הגנתיים. לצדם של הליינבקרים הפנימיים החדשים, מייק ואדי ג'ונסון (דווקא לא אחים...), היה קליי שותף להישגי הקבוצה בהנהגת המאמנים שוטנהיימר וקרסון: חמש הופעות רצופות בפלייאוף, שלוש אליפויות בית המרכז, ושתי הופעות בגמר ה-AFC – שהסתיימו שתיהן במפח נפש נגד אלוויי והברונקוס: ראשית בגלל "הדרייב" המפורסם, ושנית בגלל ההשמטה של הרץ ארנסט ביינר. "הדרייב" הפך לטראומה הגדולה בקריירה של קליי: לאחר שכבר היה בטוח – כמו כל הגנת קליבלנד – שהמשחק גמור ושאלוויי הובס, נאלץ לחזות בברונקוס חוגגים בכתום על הבוץ הקפוא של "הטעות לחוף האגם". קליבלנד לא הצליחה להגיע להופעה היסטורית בסופרבול, ולאחר עונת 89' החלה בשקיעה ממושכת ממנה, למעשה, טרם התאוששה.

החל מעונת 90' התהפך הגלגל, וברוס החל לשלוט במפגשים בין האחים. בשמונת המפגשים הבאים היתה התוצאה 1:7 לטובת יוסטון, שתפסה את מקומה של קליבלנד בצמרת בית המרכז. כאמור, הגיעו האויילרס שבע פעמים רצופות לפלייאוף, כאשר בפעם הראשונה, בעונת 88', פגשו דווקא את קליבלנד של קליי – באוהיו. במשחק זה נכשלו ברוס וחבריו בהגנה על מון, אך הצליחו במשחק הריצה – בהתאם לתנאי ינואר ב"טעות לחוף האגם" – ויוסטון ניצחה 23:24. לאחר מכן הפסידו האויילרס לבפאלו, עוד כישלון בפלייאוף שבישר על הבאות. בשבע הופעותיהם הרצופות בינואר לא הצליחו מון ושות' להגיע לסופרבול. הם התנחמו בשלוש אליפויות בית המרכז.

רצף נוסף שהחל באותה תקופה נגע לברוס באופן אישי: הוא נבחר לראשונה לפרובול בעונת 88' והמשיך להיבחר מדי שנה עד לפרישתו – לא פחות מ-14 פעמים רצופות. בכך השווה את שיא הליגה של מרלין אולסן מהראמס (הן במספר ההופעות והן ברצף). באותה עונה החל גם רצף שלישי: ברוס פתח בהרכב בכל משחק בכל עונה עד לפרישתו, כאשר למעשה רק השביתה של 87' מנעה ממנו רצף הופעות בהרכב מעונת הרוקי שלו. בעוד קליי החמיץ, כאמור, חמישה משחקים עקב פציעה, לא החמיץ ברוס ולו משחק אחד בכל הקריירה.

קליי עזב את קליבלנד כשחקן חופשי בסיום עונת 93' ועבר לאטלנטה, שם המשיך לשחק ברמה גבוהה במשך שתי עונות ועוד עונה אחת כמחליף. הוא פרש לאחר 19 עונות בליגה, עם כשבעים סאקס (רשמיות, הסאקס לא נספרו לפני עונת 82'), 16 חטיפות, 14 החזרות השמטה ויותר מ-1,500 תיקולים. הוא שיחק 278 משחקים, יותר מכל ליינבקר אחר בתולדות הליגה, ומדורג עד היום במקום הששי מבין שחקני השדה (דהיינו, לא שחקני קבוצות מיוחדות). בשורות קליבלנד שיחק קליי יותר משחקים מכל שחקן אחר, אפילו יותר מהבועט הנצחי לו "הבוהן" גרוזה.

ברוס המשיך לדפוק שעון בשורות יוסטון. עם תחילת עידן השחקן החופשי עזב מון את הקבוצה, וכעבור עונה של כשלון בהעדרו של הק"ב הדומיננטי מונה מאמן חדש, ג'ף פישר – לשעבר חברו לקבוצה של ברוס ב-USC... הוא העביר את ברוס לעמדת הגארד השמאלי ושינה לחלוטין את התקפת הקבוצה. מהסתמכות מוחלטת על משחק האוויר הפכה יוסטון לקבוצת קרקע מסורתית, כאשר בעונתו השניה בחר פישר בדראפט את הרץ אדי ג'ורג', ומינה את ברוס למכבש הראשי שיפרוץ עבור הרץ הצעיר את הדרך. ברוס ביצע את המעבר הדרסטי בין עמדות ושיטות ללא דופי. ג'ורג' שיחק מאחורי ברוס במשך שש עונות, פתח בהרכב בכל המשחקים, ובחמש הראשונות השיג לפחות 1,294 יארד, עם ממוצע עונתי של כ-1,370. גם המעבר מטקסס לטנסי, ממשטח הפלסטיק של האסטרודום לדשא של אצטדיוני מכללות ולבסוף לקולוסיאום של נשביל, לא פגע במשחקו של ברוס, שהמשיך לספק את הסחורה גם כשהתקרב לגיל 40.

המהפך של פישר נשא פרי בעונת 99'. הק"ב האתלטי סטיב מקנייר השלים את משחק הקרקע של ג'ורג', המחליף ניל אודונל שיחק היטב בהעדרו של מקנייר, וטנסי השלימה מאזן של 3:13 ושבה לפלייאוף לאחר שש שנים. במשחק הראשון ניצלה הקבוצה בנס מהפסד ביתי לבפאלו בזכות מהלך ה"הומראן ת'רובאק" המיתולוגי של החזרת הקיקאוף האחרון לט"ד ע"י קווין דייסון. הטייטנס נסעו לאינדיאנפוליס וניצחו את הקולטס עם הק"ב הצעיר פייטון מאנינג, ובגמר ה-AFC טאטאו מדרכם את ג'קסונוויל בחוץ ועלו לסופרבול הראשון בתולדות הקבוצה. בעונתו ה-17, בגיל 38, קיבל ברוס סוף סוף את ההזדמנות לעמוד על הבמה הגדולה ביותר של הספורט האמריקני.

ספק אם מי מהגולשים זקוק לתזכורת מפורטת על מהלכי המשחק המדהים המכונה "סופרבול XXXIV" שנערך בג'ורג'יה דום. בקרב הצמוד והפיסי סייע ברוס לבראד הופקינס להגן על מקנייר מפני האנד המסוכן גרנט וויסטרום, והצטיין במיוחד במהלכי הריצה של ג'ורג' ומקנייר (160 יארד ביחד) שהשאירו את טנסי במשחק עד למהלך האחרון, בו הצליח הליינבקר מייק ג'ונס לעצור את דייסון ממש על סף האנד זון. טנסי הפסידה על חודם של 30 ס"מ, וברוס נותר מאוכזב מהתוצאה אך שלם עם היכולת שהפגין.

ההופעה בסופרבול שכנעה את ברוס להמשיך ולשחק, בנסיון לחזור על החוויה, והוא נשאר בטנסי לשתי עונות נוספות, שבאחת מהן הגיע שוב לפלייאוף – בפעם התשיעית בקריירה. הפעם עפו הטייטאנס, אלופי בית המרכז, כבר במשחק הראשון נגד בולטימור, שהמשיכה לזכיה בסופרבול.

ברוס פרש, כמו אחיו הגדול, לאחר 19 עונות, והסקאוט האגדי של דלס, גיל ברנט, הגדיר את מורשתו כך: "מת'יוס אף פעם לא עשה שום דבר יוצא דופן שבלט לעין. אבל בכל משחק שמת לב שהשחקן שאותו חסם לא עשה גם הוא שום דבר..." ברוס שיחק בכל חמש העמדות בקו ההתקפה (מ-17 משחקים בעמדת התאקל השמאלי ועד 99 בעמדת הגארד השמאלי) והוא אחד משני שחקנים בלבד בליגה שפתחו בהרכב בכל המשחקים בשנות התשעים.

כיום, שבע שנים לאחר פרישתו של האח הצעיר יותר, נראית טבלת המשחקים בתולדות הליגה כך: ג'רי רייס מוביל את כל שחקני השדה עם 303; ברוס במקום השני, עם 296; וקליי במקום השישי, עם 278. המצב ההיפותטי שתיארתי בתחילת הפרק כבר לא נראה כל כך תלוש מהמציאות. די אם נזכור שהקריירה הממוצעת של שחקן בליגה עומדת כיום על 3 עונות, כדי להעריך נכונה את הישגם האדיר של האחים מת'יוס.

מעניין לציין שמבחינה מקצועית, היה לברוס "אח" נוסף: מייק מונצ'ק. מונצ'ק וברוס שיחקו ביחד במשך 11 עונות; לאחר פרישתו הפך מונצ'ק למאמן הקו של יוסטון, כלומר למאמנו האישי של ברוס, ושימש בתפקיד זה עד פרישתו של ברוס; מונצ'ק בחר בברוס להציג אותו בעת שנכנס להיכל התהילה בשנת 2001 – מקרה נדיר ביותר של שחקן פעיל שנבחר להציג את חברו לקבוצה בהיכל; וכעבור 6 שנים, כשנבחר ברוס להיכל התהילה (בהזדמנות הראשונה כמובן), החזיר למונצ'ק במחווה דומה, ולא בחר באביו או אחיו שיציגו אותו.

קליי היה מועמד פעמים רבות להיכל התהילה, אך עדיין לא הגיע לשלב הסופי, וייתכן כי רק "ועדת הוותיקים" תהפוך את האחים מת'יוס לצמד האחים הראשון בהיכל, בהנחה שהאחים ברבר או מנינג לא יקדימו אותם.

תם סיפורם של האחים מת'יוס, אך לא של המשפחה: בני הדור השלישי משחקים גם הם ב-USC (כולל הליינבקר/אנד קליי השלישי) ורשמו לזכותם זכיות באליפות המכללות. ייתכן כי משפחת מת'יוס תהפוך לשבט הראשון עם שלושה דורות בליגה – אך זה כבר יהיה עניין לסדרה נפרדת...