מלחמת אחים: העולם על פי שארפ

בשנת 1968 הודיע גרהם נאש, גיטריסט להקת "ההוליס" ממנצ'סטר, כי הוא עוזב את הלהקה כדי להצטרף לסופר-גרופ חדשה בארה"ב – קרוסבי, סטילס ונאש. השלישיה החדשה אכן הפכה להצלחה ענקית, אך "ההוליס" לא אמרו נואש, ובשנה שלאחר מכן שחררו את להיטם הגדול ביותר, שנכתב ע"י כותבי שירים מקצועיים מחוץ ללהקה. השיר, שהיה מבוסס על משפט מוכר מהסרט "Boys Town" משנות השלושים, עסק – דווקא בעקבות הפרידה הכפויה מנאש – באחווה ונאמנות, ונקרא "הוא לא כבד, הוא אחי".

באווירה הסוערת של סוף שנות השישים הפך השיר להמנון וסימל עבור רבים מהחיילים החוזרים מהג'ונגלים של וייטנאם את התחושה ששררה בין הלוחמים בשדה הקרב – הצורך להיאחז זה בזה כדי שלא ליפול, ההקרבה למען החברים, ובאופן מילולי יותר – נשיאת הפצועים כדי לא להשאירם בשטח. קשיי הקליטה בהם נתקלו החיילים המשוחררים והגישה האמביוולנטית כלפיהם מצד העורף העניקו למילות השיר משמעות נוספת, ככל שהתברר שהנכים פיסית ונפשית מידרדרים לאלכוהול, סמים והופכים בחלקם לקבצנים וחסרי בית.

שירם של "ההוליס" שרד עד ימינו והוקלט מחדש ע"י אמנים רבים. הרעיון העומד מאחוריו הונצח באינספור סרטים ותכניות טלוויזיה, שלא לדבר על שירים שבאו בעקבותיו. אחת הדוגמאות היותר מפורסמות היא הסרט "שירו של בריאן" (1971), אחד מסרטי הטלוויזיה המצליחים בתולדות ארה"ב, בו שיחק הכוכב ההוליוודי ג'יימס קאן בתפקיד הרץ האנדרדוג של שיקגו, בריאן פיקולו, שנפטר בגיל 26 מסרטן. בילי די וויליאמס שיחק את חברו הטוב של פיקולו, הסופרסטאר גייל סיירס, אחד מגדולי שחקני הברס בכל הזמנים, שהצליח לקשור קשר הדוק עם פיקולו למרות הבדלי הצבע, הרקע והכשרון ביניהם. הצלחתו יוצאת הדופן של הסרט הביאה לכך שבאופן נדיר ביותר הוקרן גם בקולנוע (בימים שהווידאו היה בחיתוליו ועל DVD עוד לא שמעו, זו היתה ההזדמנות היחידה של מי שהפסיד את השידור לראות את הסרט).

"שירו של בריאן" הוקרן במהלך עונת הפוטבול (נובמבר 71'), והצופים התחברו לעצב ולחרטה שהתלוו לתיאור קריירה מבטיחה שנקטעה בגיל כה צעיר. למרבה האירוניה, באותה עונה עצמה הגיעה לקיצה הקריירה של סיירס עצמו, והוא בן 28 בלבד. לאחר שתי פציעות קשות בשנים 69'-70', הבין סיירס כי לא יוכל לשוב להציג את יכולתו האמיתית, ופרש כעבור שני משחקים בלבד.

למרות ששיחק למעשה רק חמש עונות מלאות בליגה, נבחר סיירס להיכל התהילה בהזדמנות הראשונה, מתוך הכרה בכישרונו הענק ובפוטנציאל הבלתי מנוצל שלו. רק 14 שנה מאוחר יותר יוביל רץ גדול אחר, "סוויטנס" פייטון, את שיקגו לזכיה בסופרבול. הסמיכות בין מותו של פיקולו לפרישתו של סיירס ממשיכה להדהד ב"עיר הרוחות" גם היום.

בפרק זה אעסוק באחים שארפ, מהצמדים האיכותיים ביותר בתולדות הליגה, ואנסה להראות כיצד כיפר האח הצעיר על פרישתו המוקדמת של הבכור (נשא אותו על גבו, אם תרצו), וכיצד הצליחו להוציא מעז מתוק.

סטרלינג שארפ נולד בשיקגו בשנת 1965. בגיל צעיר נשלח יחד עם אחיו – ובהם שאנון, יליד 1968 – לגור עם סבו וסבתו באיזור הכפרי של מזרח ג'ורג'יה. הסבתא היתה הדמות הדומיננטית בחינוכם. לימים סיפר שאנון כי המשפחה היתה כה עניה עד ששדדה שודד שפרץ לביתם.

סטרלינג היה נער שאפתן ביותר והחל לשחק פוטבול כבר בחטיבת הביניים, במקביל להצטיינותו באתלטיקה. הוא סימן לעצמו מטרה ברורה – הליגה המקצוענית, לא פחות. שאנון ניסה ללכת בעקבותיו של אחיו הגדול, אך בהיותו תלמיד גרוע ועצלן לא הצליח להתקבל לאוניברסיטה מובילה. וכך ארע שסטרלינג הגיע למכללת סאות' קרוליינה, בעוד שאנון נאלץ להסתפק בקולג' זוטר קרוב לבית – סוואנה סטייט.

סטרלינג היה אחד הכוכבים הגדולים בתולדות סאות' קרוליינה. הוא היה השחקן השני בתולדות המכללה שמספר חולצתו "הוצא לפנסיה" עוד במהלך לימודיו. בעמדת התופס שבר סטרלינג כמעט כל שיא אפשרי של סאות' קרוליינה, כולל כמובן תפיסות, יארדים וט"ד. יכולתו הגבוהה במכללה בכירה מה-SEC סללה את דרכו לליגה, כאשר נבחר במקום השביעי של דראפט 88' ע"י גרין ביי, מקום אחד אחרי טים בראון וארבעה מקומות לפני מייקל ארווין.

סטרלינג הגיע לקבוצה שהיתה צמאה לתופס איכותי. מלך היארדים שלה, ג'יימס לופטון, עזב את הקבוצה בעונת 86', והשאיר חלל ענק בהתקפה. שנה לפני עזיבתו של לופטון פרש הק"ב ששיתף עמו פעולה, לין דיקי, והפאקרס חיפשו מחליף ראוי – בינתיים ללא הצלחה.מלבד עונת 82' המקוצצת, לא רשמה הקבוצה מאזן חיובי מזה עשור, ולא הגיעה לפלייאוף מאז 1972. על אליפות כבר לא דיברו בלמבו פילד – קיוו רק לחזור להיות קבוצה לגיטימית בליגה.

במצב נזיל זה הגיע סטרלינג לטונדרה הקפואה, תפס מקום בהרכב כבר במחנה האימון הראשון של המאמן החדש לינדי אינפנטה, ומאותו רגע פתח בכל משחק שלו בגרין ביי, ללא יוצא מהכלל. בעונת הרוקי הפגין יכולת טובה והשיג כ-800 יארד עם 55 תפיסות (שיא לרוקי בתולדות גרין ביי), בעודו מסתגל לתנאי מזג האוויר בלמבו, למשחק הק"ב הבלתי יציב של הקבוצה ולהגנות הקשוחות של המקצוענים. התקשורת לא התחשבה בתהליך ההתאקלמות של נער הכפר מג'ורג'יה וביקרה אותו על יכולת מוגבלת ברד זון. בתגובה ניתק סטרלינג כל קשר עם עיתונאים, ועד סוף הקריירה שלו לא התראיין ולא העניק חתימות. הוא התמקד רק בדבר אחד – שיפור יכולתו על המגרש.

בעונת 89' ראו הפאקרס תוצאות ראשונות לבחירתו של סטרלינג. הקבוצה מצאה סוף סוף ק"ב במשרה מלאה שידע לנצל את סטרלינג כראוי – דון מייקובסקי, שנבחר שנה לפני סטרלינג בסיבוב העשירי של הדראפט. מייקובסקי המפתיע (4,300 ירד במסירה, 27 ט"ד) סחף את הקבוצה למאזן הטוב ביותר שלה מאז 72' – 6:10, והקבוצה הגיעה למקום הראשון בבית המרכז ז"ל בצוותא עם מינסוטה. אלא שהווייקינגס גברו על הפאקרס בשובר השוויון, והמאזן לא היה טוב דיו למקום בפלייאוף.

סטרלינג עצמו הפך לכוכב חדש בשמי וויסקונסין. הוא קבע שיאים קבוצתיים עונתיים בתפיסות (90) ויארדים (1,423), תוך שהוא משאיר מאחוריו את התופס האגדי וממציא עמדת הווייד רסיבר, דון הטסון, ששיאיו נקבעו יותר מארבעים שנה קודם לכן. גם הבעיה ברד זון היתה היסטוריה, כשסטרלינג משיג לא פחות מ-12 ט"ד. הוא נבחר לאול פרו, שיחק בפרובול, וראשי הגבינה הבינו שפרק חדש נפתח בתולדות קבוצתם, אחרי שני עשורים של כשלונות.

יכולתו הגבוהה של סטרלינג בעונתו השניה הביאה לתוצאה נוספת – הסקאוטים החלו לשים לב לרסיבר אלמוני ממכללת סוואנה סטייט השולית, אחיו הצעיר שאנון. שאנון המשיך שלא להרשים בהישגיו האקדמיים, אך הפגין יכולת אתלטית מרשימה, גם כשחקן כדורסל וכקופץ משולשת. יכולת זו, יחד עם שם משפחתו שהפך לפתע למפורסם, הספיקה לו כדי להדחק לסיבוב השביעי של הדראפט בשנת 1990. המאמן דן ריבס הביא אותו לדנבר, והציב אותו כתופס מחליף. בעונתו הראשונה היה שאנון רחוק מלהרשים, ותפס שבעה כדורים בלבד. ריבס ניתח את תכונותיו של שנון, ושיכנע אותו בפגרה לעשות הסבה לעמדת הטייט אנד – שם ינצל את זריזותו וגמישותו ולא יסבול כל כך מחוסר המהירות במגרש הפתוח. שאנון הוסיף מעט למשקלו (אם כי נותר חוסם בינוני עד פרישתו) ובאמצע עונתו השניה תפס מקום בהרכב דנבר, והחל את שיתוף הפעולה הפורה שלו עם הק"ב האתלטי והמומחה לקאמבקים, ג'ון אלוויי. דנבר זכתה באליפות הבית, גברה על יוסטון בפלייאוף, אך הפסידה לבפאלו בחוץ.

על סטרלינג עברו שתי עונות מזהירות פחות בשנים 90'-91', עקב נטייתו של מייקובסקי להיפצע ללא הרף. הקבוצה שבה להפסיד, וסטרלינג לא שחזר את יכולתו מעונת 89' (אם כי נבחר שוב לפרובול בעונת 90' בזכות ממוצע יארדים גבוה). הכישלונות הרצופים סימנו את סוף דרכו של אינפנטה בקבוצה, וגרין ביי מינתה כיורשו את מייק הולמגרן, תלמידו של ביל וולש הגדול מסן פרנסיסקו.

הולמגרן, שאימן את ג'ו מונטנה, הבין כי בראש ובראשונה עליו לייצב את עמדת הק"ב כדי להחזיר את הפאקרס למעמדם משכבר הימים. הוא ביצע טרייד עם אטלנטה והביא ללמבו את ברט פארב, נער כפר מהדרום – ממש כמו סטרלינג – פראי וסוער, שהפלקונס ויתרו עליו כבר אחרי עונה אחת. במשחק השני בעונת 92' נכנס פארב הצעיר להרכב ומאותו רגע לא עזב אותו במשך 16 עונות רצופות, כשהוא מציג יכולת מסירה שכמוה לא נראתה בגרין ביי אפילו בימיו של בארט סטאר, אלוף האלופים.

סטרלינג הגיב מייד לשינוי בעמדת הק"ב ושני השחקנים פיתחו תיאום יוצא דופן. זרוע הפלדה של פארב היתה מתנה משמיים למהירותו של סטרלינג בעומק המגרש. התוצאות לא איחרו לבוא: סטרלינג השיג 1,460 יארד ושבר את השיא הקבוצתי שלו עצמו, קבע שיא אישי של 13 ט"ד וקינח בתפיסת 108 כדורים – שיא ליגה (בשיא הקודם החזיק ארט מונק). אם בכך לא די, הוא השיג הישג נדיר ביותר: מס' 1 בליגה גם בתפיסות, גם ביארדים וגם בט"ד – באותה עונה. פארב ושארפ הפכו לצמד הקטלני החדש בליגה, יורשים למונטנה-רייס וקלי-ריד. שניהם נבחרו לפרובול, והקבוצה חזרה להציג מאזן חיובי (7:9), אם כי לא הגיעה לפלייאוף.

בינתיים, על הרי הרוקיס, ניצל שאנון את תפקידו החדש והוביל את דנבר בתפיסות עם 53. עונת 92', אם כן, כללה הישג חסר תקדים: שני אחים שהיו התופסים המצטיינים של קבוצותיהם באותה עונה. שאנון גם הצטרף לאחיו הגדול בפרובול. כבר בעונתו השלישית נכנס שאנון לספרי ההיסטוריה של הליגה; אך זו היתה רק ההתחלה.

המאמן ריבס עזב את הקבוצה בסוף העונה, אך במקביל ערכה הקבוצה את העסקה החשובה ביותר שלה מאז 83', והביאה ממינסוטה את התאקל גרי זימרמן (החבר הטרי ביותר בהיכל התהילה). הגעתו של זימרמן גרמה למהפך מיידי ומוחלט במשחקו של אלוויי. ממוסר בינוני שחיפה על מגבלותיו ביכולת אתלטית, זרוע חזקה וקור רוח תחת לחץ – הפך אלוויי לאחד המוסרים הטובים בליגה. בהיעדר רסיבר דומיננטי, היה שנון הנהנה העיקרי מהשיפור במשחק המסירה. הוא הוביל את דנבר הן בתפיסות והן ביארדים, נבחר שוב לפרובול, וביסס מעמדו כטייט אנד מוביל בליגה. דנבר סיימה את העונה במאזן 7:9 והגיעה לפלייאוף מהמקום השלישי בבית, שם הפסידה לריידרס השנואים בקולוסיאום.

סטרלינג המשיך ליהנות משיתוף הפעולה עם פארב, והתעלה על הישגו מהעונה הקודמת, עם שיא ליגה חדש של 112 תפיסות (השחקן הראשון שהגיע פעמיים רצוף ל-100 תפיסות בעונה). בעונתו השישית רשם הישג היסטורי נוסף: הוא חלף על פני הטסון והפך לתופס מס' 2 בתולדות גרין ביי, מייד אחרי לופטון. הצמד פארב-שארפ שוב נבחר לפרובול, והקבוצה סיימה במאזן 7:9 – והפעם הגיעה לפלייאוף. היתה זו הפעם הראשונה מאז שנת 1967 (עונתו האחרונה של המאמן הדגול וינס לומברדי) שהפאקרס סיימו שתי עונות רצופות במאזן חיובי: רוחות השינוי נשבו בעוז בלמבו הקפוא.

בינואר 94' התייצו פארב וסטרלינג למשחק הפלייאוף הראשון בחייהם, נגד היריבה הוותיקה מדטרויט. המשחק נערך בסילברדום, והפך לקרב של כוכבי ההתקפה – הצמד פארב-שארפ מצד אחד, והרץ המצטיין בארי סנדרס מהצד השני. סנדרס השיג 169 יארד נגד הגנת הפאקרס, אך בסופו של דבר הובס ע"י פארב, שמסר לשלושה ט"ד – כולם לסטרלינג שארפ. היה זה ניצחון הפלייאוף הראשון של גרין ביי מאז שנת 82', וסטרלינג הוכיח עצמו סוף סוף גם בינואר.

לרוע מזלם של הפאקרס, נאלצו כעת לטוס לדאלאס ולפגוש את ה"שלישיה" האימתנית – טרוי אייקמן, אמט סמית' ובן מחזורו של סטרלינג, מייקל ארווין. האלופים היו בלתי ניתנים להכנעה בביתם, ואייקמן לא התרגש מנוכחותו של הכומר רג'י ווייט, פירק את הגנת גרין ביי לגורמים במחצית אחת, מסר ל-3 ט"ד ופתח פער בלתי מחיק. סטרלינג הצליח לתפוס ט"ד ניחומים בגרבג' טיים, והפאקרס חזרו לוויסקונסין ביודעם כי הפסידו לקבוצה הטובה בליגה (שאכן המשיכה לזכיה שניה ברציפות בסופרבול).

גרין ביי פתחה את עונת 94' נחושה לשפר את הישגה מהעונה הקודמת. פארב הציג יכולת משופרת, השתלט על כמות החטיפות שלו וחצה לראשונה את קו 30 הט"ד. סטרלינג, שקיבל תמיכה מהתופס הצעיר רוברט ברוקס, חלף על פני ג'יימס לופטון והפך למלך התפיסות בתולדות גרין ביי – וזאת בטרם סיים את עונתו השביעית. באמצע העונה נפצע בכף רגלו, הפסיק להתאמן ונאלץ לנעול נעל במידה גדולה יותר בעת המשחקים, אך לא החמיץ שום משחק, וסיים את העונה עם 94 תפיסות, יותר מ-1,100 יארד, ושיא קבוצתי של 18 ט"ד – ההישג השני בטיבו בתולדות הליגה אחרי ג'רי רייס.

לא במקרה הזכרתי כאן את רייס: בסיום שבע עונותיו הראשונות צבר סטרלינג 595 תפיסות. רייס, גדול התופסים בתולדות הליגה, צבר בשבע עונותיו הראשונות 526 תפיסות "בלבד", למרות ששיחק את כולן עם מוסרים ברמתם של ג'ו מונטנה וסטיב יאנג, בעוד סטרלינג "נהנה" מפארב רק בשלוש עונותיו האחרונות. אם כן, פתיחת הקריירה של סטרלינג היתה – לא להאמין – עדיפה על זו של רייס מבחינת תפיסות.

אין לדעת כיצד היתה הקריירה של סטרלינג מתפתחת מעבר לעונתו השביעית, שכן במשחק הלפני אחרון באותה עונה, בלמבו נגד אטלנטה, ביצע סטרלינג חסימה על הסייפטי בעת מהלך ריצה – וצווארו הוטח לאחור. לאחר המשחק נבדק והרופאים אישרו לו להמשיך לשחק, אך ליתר ביטחון קשרו את קסדתו לחולצתו ברצועה מיוחדת שנועדה להגביל את תנועת הראש. סטרלינג לא היה מוכן בשום אופן להחמיץ את המשחק הבא – האחרון בעונת 94', נגד טמפה ביי באצטדיון "הוליהן" ימ"ש. על הפרק עמד מקום בפלייאוף, שכן בשלב זה כבר הבטיחה מינסוטה את זכייתה בראשות הבית, ואילו שיקגו ודטרויט נאבקו בפאקרס על המיקום עד לסיום העונה. סטרלינג עלה לשחק עם הנעל הגדולה והרצועה המגבילה, ונתן הופעה הרואית, אחת הטובות ביותר שלו. הוא תפס 9 כדורים ל-132 יארד, ומעל לכל – 3 ט"ד (שוב, כל הט"ד שמסר פרב) שהבטיחו את הניצחון, 19:34. לראשונה מאז ימיו של לומברדי, חזרה גרין ביי לפלייאוף פעמיים ברציפות. גרין ביי, אך לא סטרלינג.

ברבע הרביעי תפס סטרלינג את המסירה התשיעית שלו במשחק וכשקם מהתיקול הבחין כי מלבד הכאב בצוואר – איבד תחושה בגפיו. הוא הורד מייד לחדר ההלבשה, וכעבור מספר ימים הודיע רופא הקבוצה כי לא ישחק בפלייאוף. התמונה היתה ברורה: רווח בין חוליות הצוואר חייב ניתוח למניעת אפשרות של שיתוק בכל הגפיים. לאחר הניתוח התבשר סטרלינג כי לעולם לא יוכל לחזור לשחק פוטבול. הוא היה בן 28, כמו סיירס בשעתו, והקריירה המזהירה שלו הגיעה לקיצה ללא אזהרה מוקדמת.

סטרלינג צפה מהיציע כיצד משחזרת קבוצתו בפלייאוף את העונה הקודמת: ניצחון על דטרויט והפסד לאלופים מדאלאס. הוא חתם מייד על חוזה עם ESPN והפך לפרשן, וכביכול השלים עם המכה שספג. אך מי שלא השלים עמה היה אחיו הצעיר, שאנון.

שאנון עבר עונה קשה עם דנבר, ולמרות שהצטיין באופן אישי, השיג 1,000 יארד בפעם הראשונה ונבחר שוב לפרובול – לא הצליח למנוע את המאזן השלילי של הקבוצה (9-7). החמצת הפלייאוף לא הטרידה אותו כמו החדשות הרעות מגרין ביי. שאנון חש כי הוא חב לאחיו הגדול את הקריירה שלו – הן לאור הדוגמה האישית בהיותם נערים, והן משום שללא הצלחתו של סטרלינג ספק אם היה בכלל נבחר בדראפט. הידיעה שסטרלינג לא יוכל להמשיך ולשחק הרתיחה אותו, אך הוא היה חסר אונים. את הזעם הפנה לשיפור יכולתו על המגרש, נחוש להגיע לאן שאחיו לא הגיע.

הופעתו השלישית ברציפות בפרובול (מתוך שבע רצופות ושמונה בכלל) ביססה את מעמדו של שאנון כטייט אנד התופס מס' 1 בליגה והמטרה האמינה ביותר של אלוויי. לאחר הכישלון של עונת 94' פוטר המאמן פיליפס ובמקומו נשכר מייק שנאהאן, שביצע שני מהלכים עיקריים: העברת התופס האלמוני רוד סמית' מקבוצת האימון לסגל, ובחירתו של הרץ טרל דייוויס בסיבוב השישי בדראפט. שני המהלכים הוכיחו את עצמם, ושינו את תדמיתה הלוזרית של דנבר, שהפסידה עד כה 4 פעמים בסופרבול ללא טבעת לרפואה.

דייוויס השיג 1,100 יארד כבר בעונתו הראשונה, והפך לרץ הדומיננטי הראשון בתולדות הקבוצה. סמית' התקדם בהדרגה והפך לאיום העמוק העיקרי של אלוויי, משלים את יכולתו של שנון בטווחים הבינוניים. דנבר הציגה לראשונה התקפה מגוונת ועמוקה, ובעונתו השניה של שנאהאן בקבוצה חזרה לזכות באליפות בית המערב עם מאזן 3:13, בעוד שאנון רושם עונה נוספת של 1,000 יארד ומוסיף שיא אישי של 10 ט"ד. לאחר שבוע מנוחה אירחה דנבר את הקבוצה הצעירה מג'קסונוויל במיילהיי ז"ל. באחת ההפתעות הגדולות בתולדות הפלייאוף, השפילה ג'קסונוויל (שסיימה את העונה במאזן 7:9 בלבד) את המארחת וניצחה 27:30, כששחקניה האלמונים למחצה מרק ברונל, נייטרון מינס, ג'ימי סמית' וקינן מקארדל חוגגים על המגרש ומציגים את הגנת דנבר במערומיה.

אם לא די בהלם ובכאב של ההדחה המפתיעה, נאלץ שנון כעבור שבועיים לצפות בקבוצתו לשעבר של אחיו הגדול, גרין ביי פאקרס, זוכה בסופרבול XXXI לאחר הפסקה של 29 שנה. ברט פארב מסר לשני ט"ד, והשני – למחליפו של סטרלינג, אנטוניו פרימן – היה הט"ד הארוך בתולדות הסופרבול (81 יארד). אפשר רק לנחש את עוצמת התסכול של האחים שארפ בעת הצפיה באליפות ש"נגזלה" מסטרלינג בגלל פציעתו.

כאן נכנס לפעולה הסוף ההוליוודי. כי שנון שארפ הפך את העונה הבאה – עונת 97' – לחוויה מתקנת. הוא הצטיין באופן אישי עם 1,100 יארד (שיא קריירה) והוביל את דנבר שוב בתפיסות. הקבוצה סיימה במאזן 4:12, ודורגה אחרי הצ'יפס בבית המערב. הפעם לא יהיה שבוע מנוחה בפלייאוף: הברונקוס נאלצו לשחק ארבעה משחקים כדי לזכות באליפות.

תחילה אירחה הקבוצה את ג'קסונוויל, ונקמה על ההשפלה מהשנה שעברה. הרצים בהנהגת דייוויס השיגו יחד יותר מ-300 ירד ו-5 ט"ד, ודנבר ניצחה 17:42. כעת נסעה הקבוצה מזרחה לאחד המקומות הקשים ביותר למשחק בינואר: ארוהד, שעבור יושבי דנבר היא השטן בהתגלמותו. שוב היה זה דייוויס שהכריע את המשחק, עם שני ט"ד שקבעו את התוצאה, 10:14 לדנבר.

משחק הגמר נערך באצטדיון "שלושת הנהרות" ז"ל, והפעם היה זה אלוויי שביצע מהפך בשלבים המכריעים עם שתי מסירות לט"ד, ודנבר ניצחה 21:24 ועלתה לסופרבול XXXII – בפעם החמישית בתולדותיה, לראשונה מזה שמונה שנים, ובניגוד לכל התחזיות. ואת מי עמדה לפגוש באצטדיון קוולקום? לא אחרת מאשר גרין ביי, האלופה וקבוצתו לשעבר של סטרלינג, שהגיעה למשחק כפייבוריטית גמורה.

שאנון היה שקט במהלך הפלייאוף, מסתפק ב-2-3 תפיסות בכל משחק, בעוד דייוויס משתלט על משחק ההתקפה במזג האוויר הקשה של ינואר. אבל המוטיבציה המיוחדת שלו באה לידי ביטוי על הדשא של קוולקום. הוא הוביל את דנבר בתפיסות עם 5, והשלים את משחק הקרקע המצטיין של דנבר. במשחק רב התהפוכות העלה דייוויס את דנבר פעמיים ליתרון בשלבים המכריעים, ובפעם השניה קבע את התוצאה הסופית והמפתיעה – 24:31 לדנבר. ההימורים של שנאהאן בשנת 95' השתלמו, דנבר שינתה את גורלה רב השנים, ושאנון שארפ זכה באליפות ראשונה בעונתו השמינית, בגיל 29.

בראשית עונת 98' קיבלו שחקני דנבר את טבעות האליפות שלהם, הראשונות בתולדות הקבוצה. שאנון לא בזבז זמן. הוא מיהר לאולפני ESPN בקונטיקט ומסר את הטבעת היקרה מפז לאחיו הגדול, סטרלינג. "סטרלינג וסבתא הם שני האנשים שהשפיעו עליי יותר מכל, וכל מה שאני יודע על פוטבול ועל החיים בא מהם" הסביר שאנון.

ובהוליווד, כמו בהוליווד, אלי הפוטבול הגיבו למחווה הייחודית של שנון. כבר באותה עונה חזרה דנבר על הישגה, כשסיימה במאזן 2:14 וזכתה בסופרבול XXXIII עם ניצחון קל על אטלנטה. תוך שנה אחת ענדו שני האחים שארפ טבעת אליפות, וסגרו את המעגל.

ג'ון אלוויי פרש בעקבות הזכיה השניה, אך שאנון לא שבע והמשיך לשחק עוד חמש עונות. בשנת 2000 עבר לבולטימור, שם הפך לנשק האווירי העיקרי של התקפת הרייבנס הצעירה, והיה שותף מלא לזכיה באליפות ההיסטורית – השלישית שלו (והטבעת השניה...) הוא נבחר בפעם האחרונה לפרובול בעונת 2001 וחזר לשתי עונות נוספות בדנבר, מקשה מעט על רוד סמית' לשבור את שיאיו הקבוצתיים.

שאנון פרש בשנת 2003, בגיל 35, כשהוא מוביל את כל הטייט אנדים בתולדות הליגה בירדים, תפיסות וט"ד. בשנה הבאה הוא אמור להיבחר להיכל התהילה בהזדמנות הראשונה. אך עבורו הרגע הגדול בקריירה היה בסופרבול XXXII, כשהצליח להביא אליפות ראשונה לדנבר – ולאחים שארפ.