ונעבור לשחייה צורנית

החיים קשים. הדכדוך הוא בלתי נמנע. העבודה – מאמץ יום-יומי מתיש ומפרך – שוחקת ואינה מתגמלת; הזוגיות - מאמץ יום-יומי מתיש ומפרך לא פחות - שוקעת לעבר שגרתה האפורה; הגוף, שעד לא מזמן היה צעיר ומלא חיים, מזדקן ומתבלה לנגד עינינו; החברים, שהיו מקור לביטחון ולשמחת חיים, נהיים משוגעים יותר מיום ליום; ואפילו הים, לב לבה של האנרגיה והתקווה התל אביבית, מופקר בימים אלה לזרים חסרי נימוס ולמאסה של כיסאות נוח ושמשיות. בשיחות פנימיות, שומו שמים, היו אף כאלה שייחלו לסופו של הקיץ ולבואו של הסתיו. מי יצילנו מצרה?

ואז, משום מקום, ממש בזמן פציעות, אלוהים בכבודו ובעצמו מתפנה מעיסוקיו. "חובבי הספורט, זה בשבילכם", הוא אומר בקריצה, "תירגעו קצת, תיהנו, הכל בסדר, אין צורך להתבכיין". יש אולימפיאדה, ובבת אחת הכל מתהפך. פתאום העבודה נראית כמו המקום היחיד שבו אפשר להתמסר למשחקים בשקט; פתאום הגוף מקבל השראה מהאתלטים ומתמלא באנרגיה; בימים כאלה גם החברים חוזרים להיות פרטנרים מושלמים לשיחות על ספורט, ואפילו הים – גם בגרסתו הצרפתית-מרוקנית – מחכה לנו בשעות הערב עם השקיעה והטבילות הליליות. והזוגיות? הרשו לי לצטט בעניין את אורי זוהר מ"לה מרמור", ממש לפני פתיחת גמר הגביע האנגלי: "רחל, אני אוהב אותך". החיים יפים.

ולחשוב שהאולימפיאדה הזו כמעט נלקחה מאיתנו. אם רק בית"ר ירושלים וקאלה לא היו מתפרקים ברגעי האמת וסוחטים את התיקו המיוחל בפולין, החגיגה בבייג'ינג הייתה נזנחת כלא הייתה, ואת מקומה היה תופס קרקס ברצלונה וממלא את חיינו בתקוות סרק ובבלבולי ביצים. אז תודה לך ויסלה קרקוב על שמנעת מאיתנו את הדיווחים השוטפים מהנתב"ג, את כתבות הצבע והתחקיר על יואב זיו וקוזוקין, את מסיבות העיתונאים החגיגיות, את שומי שוב אומר ש"ביום נתון הכל אפשרי", את הבחישה בביצה והעיסוק בתפל. הרי העולם כולו מתרגש מספורט בימים האלה, מה הקשר לכדורגל ישראלי?

אין ספק שהתבוסה של בית"ר האירה באור חדש את גורלה של ליגת העל לעונה הקרובה. אם האלופה המשומנת, הקבוצה הכי מושקעת בתולדות הכדורגל הישראלי, הושפלה על ידי חבורת פולנים אלמוניים - שחקנים שלדעת רוב אוהדי בית"ר אין להם מקום בקבוצתם הכישרונית - מה זה אומר עלינו, אוהדי הקבוצות ה"קטנות"? מה אפשר ללמוד מהעובדה שבנאדו ובן יוסף – צמד הבלמים הבכירים בישראל – הם בעצם מבולבלים, כבדים ועלובים, ובכל זאת מרכיבים את חוליית ההגנה הטובה בארץ? מה אפשר להגיד על בואטנג - שהתגלה כשחקן מוגבל, לא יציב וחסר ביטחון – שימשיך להיות הקשר הכי דומיננטי בליגה? ומה עם יצחקי וזנדברג – שהוכיחו שוב שאין להם מה להציע מול כדורגל חזק ומהיר – אך עדיין מדי שבת יפרפרו בלי קושי כל מגן שמתייצב מולם? מה אמורים להרגיש חובבי הכדורגל בישראל מהעבודה שקבוצה כל כך חלשה ועלובה במונחים עולמיים עומדת להבטיח את האליפות כבר בסיבוב השני? מה הטעם בכל זה? ואיך יכול להיות שלמרות הכל אצפה בקוצר רוח לשידורי גביע הטוטו בסוף השבוע?

בעוד שהאהבה לכדורגל הישראלי היא מסתורית ובלתי מוסברת, להתעניינות באולימפיאדה יש סיבות רבות, טובות ומוצדקות. מאחורי כל ספורטאי עומד סיפור חיים אנושי ומרתק, שבמקרה הטוב יתנקז לכמה קרבות על מזרן הג'ודו או שניות קצרות על מסלול האתלטיקה, במקרה הרע זה ייגמר בהדחה מוקדמת והתפכחות טראגית מהחלום. אבל אם גל יקותיאל לא יספק אתכם, תמיד תוכלו לגלות עניין בענפים שמשום קצת נזנחים ביום-יום, כמו שחייה צורנית, ובמיוחד הנבחרת הברזילאית. הרשו למדור להציג בפניכם את התאומות ביאנקה וביה פרס, שמעמידות את הענף באור אחר לחלוטין, נותנות טעם מתקתק לכל הכוריאוגרפיה ההזויה שבבריכה, ומזכירות לנו כמה יפה יכולה אולימפיאדה.