אין חכם כחסר ניסיון

אי אפשר להתעלם יותר מכך שהטרנד הבולט ב-NBA כרגע, המעבר לאירופה, מתחיל להעיק. נכון לכתיבת שורות אלה, השמועה האחרונה בנושא מדברת על כך שלברון ג'יימס יסכים לעבור לרוסיה ב-2010 תמורת 40 או 50 מליון דולר נטו לעונה, ולילה אחד בשנה עם מאשה קירילנקו. דעיכת הטרנד הנוכחי מאפשרת לנו לחזור לטרנד שהיה פופולרי אך לפני חמש דקות - המאמנים הצעירים האלמוניים שמשתלטים על ספסלי הליגה.

העונה האחרונה השאירה כמה קבוצות עם אכזבה גדולה מהמאמנים שלהן, ובשלב מסוים אלו התחילו לעוף כמו זבובים. הכל החל עם מילווקי והניקס, שנפטרו בו זמנית מאייזיה תומאס ולארי קריסטוביאק, והגיע לשיא בסיבוב הראשון של הפלייאוף, כאשר דאלאס ופיניקס, שתיים מהקבוצות הגדולות של השנים האחרונות, סיימו את עידן אייברי ג'ונסון ומייק ד'אנטוני, בהתאמה.

בהמשך, גם דטרויט ביצעה את המהלך הצפוי והראתה לפליפ סונדרס את הדלת. אל החמש האלה ניתן להוסיף את שיקגו, שלא מינתה מחליף קבוע לסקוט סקיילס.

בדרך כלל, פיטורים המוניים הם מתכון בדוק לכסאות מוזיקליים, כאשר כל מאמן תופס כסא חדש שדומה באופן חשוד לכסא הקודם עליו ישב, ואולי אחד מהם נשאר בחוץ. אבל זה עבד רק באופן חלקי, כשסקיילס הגיע למילווקי, ד'אנטוני לניקס ודאלאס הביאה את ריק קרלייל המוערך. שלוש האחרות החליטו לפנות לאפיקים חדשים.

דטרויט מינתה את מייקל קרי, עוזר מאמן ושחקן עבר בינוני בימיו הגדולים ביותר; הבולס החליטו להמר על ויני דל נגרו, שחקן בינוני שלא אימן עד היום בשום מקום, גם לא בקייטנות של ילדים; ופיני הלכה על טרי פורטר, שחקן מוכר יותר שגם אימן שנתיים במילווקי, אבל לא הגיע להישגים שמצדיקים מינוי כזה. תוסיפו לרשימה את אריק ספולסטרה, אותו מינה פט ריילי להחליפו, כשברזומה שלו ניסיון של שמונה שנים בליגה, כסקאוט וכעוזר מאמן בהיט.

אם היה מדובר במינויים של שארלוט וממפיס, אף אחד לא היה מרים גבה, אבל כאשר שלוש קבוצות שחושבות בהווה וחושבות בגדול מביאות מאמנים אלמוניים זה כבר משנה סדרי עולם ושווה בדיקה מעמיקה.

עד לא מזמן מאמן מנוסה ובעל רזומה של הצלחות נחשב לתנאי הכרחי לקונטנדרית, ולפתע מגיעות שתי קבוצות שרואות עצמן כקונטנדריות, ועוד אחת ששואפת להגיע לשם בקרוב מאוד, ומביאות שלושה ילדים חסרי נסיון במונחי אימון. הן אפילו לא הלכו על העוזר הלוהט (טום תיבודו מבוסטון) או הפרשן המוערך בטירוף (מארק ג'קסון מ-ESPN), אלא על שמות עליהם אף אחד לא חשב.

אי אפשר להתעלם מהסמיכות בין המינויים האלה להצלחתה של דוק ריברס בבוסטון. הנצחון של הסלטיקס על הלייקרס של פיל ג'קסון שבר את כל הכלים והקלישאות בנוגע למאמנים - לא רק שדוק נטול נסיון הפלייאוף זכה באליפות על חשבון המאמן המעוטר בליגה, הוא גם ביצע את התפקיד שלו טוב יותר בגמר. אם דוק, אחד המאמנים המושמצים ב-NBA עד לאחרונה, יכול, אז למה לא מייקל קרי?

ההצלחה של בוסטון גרמה ללא מעט אנשים בליגה להתבונן אחרת על מועדון העלית של מאמני ה-NBA. פתאום לא נראה קשה כל כך להיכנס בשעריו. האם חבורת הכסאות המוזיקלים באמת יודעת יותר מהעוזרים שלהם או בעלי תפקידים אחרים? פרט לזן מאסטר, גרג פופוביץ' וג'רי סלואן, אין היום מאמן שהצליח להתמיד בקבוצה אחת ולהוביל אותה להישגים.

השאר (פרט לד'אנטוני שהוא סיפור אחר) לא מצליחים להנחיל סגנון, אופי ופילוסופיה ייחודית. עד כמה זה היה משנה אם היינו מחליפים בין מייק בראון, אדי ג'ורדן, סקוט סקיילס ואייברי ג'ונסון? ואם זה לא משנה, אז למה לא לנסות שמות חדשים? מי יודע, אולי עוד נגלה את הפופוביץ' הבא.

אפשר לקחת את הנקודה הזאת רחוק יותר. עד כמה בכלל חשוב המאמן ב-NBA כיום? אם בוסטון של אותו ריברס היא שנה אחת הקבוצה הגרועה בליגה ובשנה שלאחר מכן הטובה ביותר, אם ריילי מוביל את מיאמי לאליפות וכעבור שנתיים לבזיון בלתי נתפס, אם אברהם גרנט מוליך את צ'לסי עד מרחק חלקת דשא חלקלקה מהנפת גביע ליגת האלופות - עד כמה הם משפיעים על ההתרחשויות? המערכות כל כך מורכבות כיום שמאמן שלא הצליח ליצור לעצמו מעמד מיתולוגי מתקשה להשפיע על המאקרו.

בעצם, ישנן שלוש קבוצות עיקריות של מאמנים. הראשונה היא הקבוצה המצומצמת של מאמנים גדולים באמת, שנשארים שנים ארוכות ומוצלחות באותה הקבוצה. אותם אף אחד לא יחליף בעד שום הון שבעולם. השנייה היא קבוצת המאמנים הראויים, כאלה שבסיטואציה נכונה מסוגלים להצליח, אבל היכולת שלהם להשפיע על אופי הסיטואציה איננה גדולה. השלישית היא קבוצת המאמנים הלא ראויים, אלו שגם אם ייקלעו לסיטואציה אידיאלית, ישכילו להרוס אותה.

כמובן שמדובר בהכללה גסה המתעלמת מדקויות רבות (למשל, התאמה בין מאמן לשחקנים), אך קשה להשתחרר מהרושם שחלוקה מעין זו הניעה את אנשי דטרויט ופיניקס להמר על קרי ופורטר, כאשר השאיפה שלהם היא לקחת אליפות כבר בעונה הבאה.

מכיוון שאין היום אף מאמן צעיר שנראה בדרך להיות אותו פופוביץ' הבא, דווקא ההימור על שם חדש הוא זה שמייצר תקווה למשהו גדול. אין סיבה הגיונית לחשוב שדל נגרו וקרי הם מאמני על שעד היום לא התגלו, אבל לפחות הם עוד לא סיפקו הוכחות לכך שהם לא יכולים לעשות זאת, להבדיל מקרלייל, אייברי ג'ונסון ודומיהם.

קו החשיבה הזה אולי נשמע הגיוני, אבל איננו נכון. האם ניתן להתעלם לחלוטין מנסיון מצטבר רק בגלל שדוק ריברס בדיוק זכה באליפות? יכול להיות שלאימון קבוצה ולהובלתה לפלייאוף כמה שנים אין כל השפעה על איכות המאמן? המינויים האחרונים נראים כמו צעדים של ייאוש, או לחילופין רכיבה על טרנד חדש שהתחיל היום וייגמר מחר. בכל אופן, אלו אינן החלטות מחושבות.

דטרויט ניסתה מאמן עם נסיון פלייאוף, וזה לא נתן לה כלום, אז עכשיו הנשיא ג'ו דומארס שובר את הכלים. פיניקס התמידה עם מאמן מוכשר אבל בעייתי, וכשנמאס לה היא החליט הנשיא סטיב קר להמר על מישהו חדש כמעט לחלוטין.

מדובר בכניעה למצב הקיים, בו למאמן קשה עד בלתי אפשרי להשפיע באמת על שחקניו. האם אייברי וקרלייל עד כדי כך פחות טובים מסלואן, או שאולי בעיקר נפלו על תקופה בה אין אורך רוח, בה מי שלא מביא סיפוקים מיידיים הולך הביתה? סלואן הביא את יוטה לגמר ה-NBA רק בעונה העשירית שלו כמאמן הקבוצה, מישהו מדמיין מאמן צעיר ששורד היום עשר עונות בלי גמר? אייברי, לעומת זאת, הביא את דאלאס לגמר בעונה המלאה הראשונה שלו, שנתיים לאחר מכן פוטר.

רס"ר כמו סלואן לא היה שורד כמאמן צעיר בליגה בימים אלו, בהם לכוכבים יש מעמד על. המינוי של קרי לדטרויט ופורטר לפיניקס ינציח זאת. לאף אחד אין ספק מה תהיה ההיררכיה בין צ'ונסי בילאפס וראשיד וואלאס לקרי, או בין סטיב נאש ושאקיל לפורטר. הם ינהלו את הקבוצה, הוא ישרטט תרגילים על הלוח ויעיף מבט לכיוונם בתקווה שהם מרוצים, בדיוק כמו מייק בראון בקליבלנד.

מצד שני, שיקגו היא דוגמא טובה למתי כדאי ללכת על אאוטסיידר. קבוצה צעירה ומוכשרת יכולה לגדול ולצבור נסיון יחד עם המאמן שלה. המינוי של דל נגרו הוא דרך ראויה להביע חוסר שביעות רצון מוצדק מההיצע הקיים. לעומתו, המינויים של קרי ופורטר לקבוצות שצריכות הישגים בשנתיים הקרובות מקבעים את הירידה במעמד המאמן.

הירידה הזאת איננה טובה לכדורסל, שזקוק לדמויות להערצה על הקווים, דוגמת פיל, פופ, סלואן ודון נלסון,הרבה יותר משהוא זקוק לחברמנים שמתמחים ביחסי אנוש מהסוג של ריברס ומייק בראון. יכול להיות שבתקופה בה ההערצה שמורה רק לשחקנים אין סבלנות לאפשר למאמן לפתח מעמד מיתולוגי, אבל זה לא אומר שלא צריך להילחם בנזקי התקופה. ואם הקבוצות הגדולות מראות סימני כניעה, אזובי הקיר בטח לא ייצאו למלחמה הזו.