לי יש ולך אין

הספורט הקבוצתי מספק לנו רגעים רבים של תחושת החמצה. לצד אופורטוניסטים מובהקים כמו האחים באר או רוברט הורי הנצחי, נזכור תמיד כוכבי על שלא מצאו את הגביע הקדוש למרות חיפוש רב שנים: צ'רלס בארקלי (אליפות NBA), יוהאן קרויף (תואר עם הולנד), לותר מתיאוס (גביע האלופות), דן מרינו (גביע לומברדי). תמיד נדמה כי אילו שרדו עוד עונה אחת, אילו המתינו לרגע בו הכוכבים (בשמיים ובקבוצתם) יסתדרו בתבנית מסויימת, היו מורידים את הקוף מעל גבם. בראשית השנה צפינו באחד מגדולי הליינבקרים בכל הזמנים, ג'וניור סיאו, מקבל את ההזדמנות שלו: קבוצה מזהירה שניצחה 18 משחקים רצופים והגיעה לסופרבול כפייבוריטית הגדולה ביותר מאז עונת 1968. נראה היה כי בעונתו ה-18 בליגה, לאחר שכבר הובס בסופרבול XXIX, יצליח סיאו סוף סוף לענוד על אצבעו טבעת אליפות. לאחר "תפיסת הקסדה" של טיירי נמוגה ההזדמנות כלעומת שהופיעה, והותירה את אוהדי הפוטבול עם שאלה טורדנית: האם יחזור סיאו לעוד עונה אחת? והאם יזכה לשחק שוב בקבוצה כה מצליחה?

כחובב פוטבול שכבר צבר כך וכך שעות צפיה בסופרבול ובמשחק בכלל, קשה לי להסתגל למחשבה כי סיאו הנפלא יפרוש ללא טבעת, ללא חותמת סופית של הצלחה על הקריירה יוצאת הדופן שלו. אך האם עליו להמשיך ולשחק גם עד גיל 40, אולי כשחקן ספסל, אולי אפילו כטרמפיסט, רק למען התואר? האם לא יהיה בכך כדי לפגום ברושם שישאיר אחריו?

אולי עלינו לקבל את העובדה שיש ספורטאים גדולים שפשוט לא נועדו לזכות באליפות, ולהעריך את תרומתם לענף כפי שהיתה. איש לא יחסום את דרכו של סיאו להיכל התהילה, עם או בלי טבעת. אך האם יידע סיאו עצמו לקבל זאת?

בפרק זה נבחן את סיפורו האירוני של שחקן אחר של הפטריוטס, אולי גדול שחקני הקבוצה עד להופעתו המפתיעה של טום בריידי, ונראה כיצד תרם ההיבט המשפחתי לחידוד האירוניה ולזריית מלח על פצעי הכשלון.

הרברט האנה היה שחקן קו באוניברסיטת אלבמה, אימפריית פוטבול המכללות, בסוף שנות הארבעים. הוא סיים את המכללה בגיל מבוגר יחסית, קרוב ל-30, בדומה לרבים מבני דורו שמלחמת העולם השניה קטעה את שגרת חייהם (הספורטיביים ובכלל). למרות גילו המתקדם נבחר הרברט בדראפט של 1951 ע"י הג'איינטס, שהציבו אותו בעמדת התאקל הימני, ושיחק בכל המשחקים בעונת הרוקי שלו. אך יכולתו לא הרשימה את המאמן הוותיק סטיב אוון, והוא נחתך לאחר עונה אחת בלבד.

באותה שנה נולד בנו הבכור של הרברט, ג'ון, ובעקבותיו באו הבנים צ'רלי ודייוויד. הרברט דחף את שלושת בניו לקריירת פוטבול, נחוש לתקן באמצעותם את כשלונו במקצוענים. שלא במפתיע, למרות שהרברט השתקע בקנטון, ג'ורג'יה – השתלבו שלושת הבנים בזה אחר זה במכללת אלבמה. ושלא במפתיע, כולם שיחקו בקו ההתקפה, וכולם נכללו בנבחרת הקונפרנס (SEC). ג'ון, הבכור, היה המצליח מכולם. הוא הצטיין לא רק בפוטבול אלא גם בהיאבקות ואתלטיקה, נבחר פעמיים כ"אול אמריקן" וזכה באליפות ה-SEC. נישא על גל ההישגים השתתף ג'ון בדראפט כבר לאחר 3 שנים באוניברסיטה. ואכן, בדראפט של 73' נבחר במקום הרביעי, והגיע לפוקסבורו כמושיע של הפטריוטס הכושלים.

הפטריוטס של אמצע שנות השבעים אכן נזקקו למושיע. הקבוצה השיגה מאזן חיובי אחרון בעונת 66', והשתתפותה האחרונה בפלייאוף היתה בעונת 63', ראשית ימי ה-AFL. הבחירה מס' 1 בדראפט של 71' הביאה לפוקסבורו את הק"ב ג'ים פלנקט, אך בהיעדר קו ראוי לשמו לא הצליח השחקן הצעיר לעשות הרבה. גם משחק הריצה היה פתטי, כשהרץ ה"מצטיין" בעונת 72' רשם כ-550 יארד. המאמן צ'אק פיירבנקס קיווה שבחירת הדראפט הגבוהה שלו תוציא את משחק ההתקפה מתחתית הליגה.

במשחק השני בעונת 73' נכנס ג'ון להרכב בעמדת הגארד השמאלי, ומאותו רגע הפך לשחקן הבטוח ביותר בהרכב הפטריוטס. בעונתו השניה החל השינוי להיראות בשטח: הפטריוטס רשמו יותר מ-2,100 יארד על הקרקע (לעומת כ-1,500 יארד בעונת 72'), וגם משחקו של פלנקט השתפר מעט. הקבוצה סיימה את העונה במאזן 7:7, ולראשונה מאז 66' לא חשו הפטריוטס כשטיח של בית המזרח. האנה, שפתח בהרכב בכל המשחקים, קינח עונה מוצלחת מבחינתו עם איסוף השמטה לט"ד.

ההצלחה היחסית שיכנעה את המאמן פיירבנקס כי הקבוצה יכולה להשתחרר ממעמדה הנחות בבית המזרח, שנשלט אז ע"י מיאמי והג'טס. הוא החליט לבצע מהפך בהתקפה. בשלב מוקדם של עונת 75', כשנראה היה שפלנקט דורך במקום ואינו משתפר, הוריד אותו פיירבנקס לספסל והימר על הק"ב הרוקי סטיב גרוגן. שכר הלימוד של גרוגן היה גבוה: הקבוצה סיימה במאזן 11:3, ולמרות שמשחק הריצה שמר על יציבות יחסית, היה ברור שרק שיפור בעמדת המוסר יוציא את הפטריוטס לדרך חדשה.

עונת 76', הרביעית של ג'ון בליגה, היתה עדה לאחד מהמהפכים הגדולים ביותר בעידן 14 המשחקים: ניו אינגלנד הפכה את מאזנה ל-3:11, זכתה באליפות הבית לראשונה מזה 13 שנה (ובפעם הראשונה מאז האיחוד) והגיעה סוף סוף לפלייאוף של ה-NFL. השיפור הושג תודות לתצוגת שיא של התקפת הריצה, עם קרוב ל-3,000 יארד, וג'ון זכה לקרדיט הגדול ביותר על השינוי. הוא הפך לשחקן הקו מס' 1 בליגה, חומה בלתי עבירה במהלכי המסירה המעטים של הפטריוטס ומכבש דרכים בלתי עציר במהלכי הריצה המרובים שלהם. מאחורי גבו התגנבו שלושת הרצים (קאנינגהם, קלהון וג'ונסון) לעונה של לפחות 700 יארד כל אחד. ג'ון הוכתר ל"אול-פרו", זכה בטיול הראשון לפרובול, והוכר מחוף לחוף ככוכב חדש בשמי הפוטבול המקצועני. נסיונו הראשון בפלייאוף לא הוכתר בהצלחה: הפטריוטס הפסידו לאוקלנד ב"חור השחור" 24:21 למרות משחק טוב שלו (הוביל את רצי הקבוצה ל-164 יארד). אך היה ברור כי הגלגל התהפך, והשינוי שחזה פיירבנקס אכן הגיע.

באותה שנה עצמה סיים אחיו הצעיר של ג'ון, צ'רלי, את אוניברסיטת אלבמה. צ'רלי היה רחוק מהישגיו של ג'ון בשורות המכללה, אך בחירתו ל"אול-SEC" בתוספת הצלחתו של אחיו הבכור הרשימו את הסקאוטים, וצ'רלי נבחר בסיבוב השלישי של הדראפט ע"י קבוצת האקספנשן טמפה ביי, שהשלימה זה עתה את העונה הגרועה ביותר בהיסטוריה (14:0), כולל הפסד לפטריוטס במחזור הסיום 31:14. המאמן ג'ון מקיי (אביו של ריץ', מנכ"ל אטלנטה כיום) התלבט והחליט להשתמש ברוקי בעל הייחוס כשחקן "כלבו" בקווי ההגנה וההתקפה. צ'רלי בילה את עונת הרוקי שלו על הספסל, ולא פתח בשום משחק, בעוד האבקנירס "משתפרים" מעט ומסיימים במאזן 12:2. הפטריוטס, לעומת זאת, סיימו את העונה במאזן 5:9, שלא הספיק לפלייאוף, ולהיעדרו של ג'ון משלושה משחקים היה בכך חלק נכבד.

במהלך הפגרה החליט מקיי כי צ'רלי יתאים יותר מכל לעמדת הדיפנסיב אנד, והעניק לו מקום בהרכב, משמאלו של השחקן מס' 1 של טמפה ביי, לי רוי סלמון (שאחיו דואי הפגין יכולת בינונית ומטה בעמדת הליינבקר השמאלי, ממש מאחורי צ'רלי). הגנת טמפה ביי החלה להפגין נוכחות, והקבוצה המשיכה להשתפר לאיטה, מסיימת את עונת 78' במאזן 11:5.

עונה זו היתה הראשונה שנמשכה 16 משחקים, והאחרונה לפני פריצתו של עידן המסירה בחוף המערבי. בחלון הזדמנויות נדיר זה דרך שוב כוכבו של ג'ון. בהנהגתו סיימה התקפת הפטריוטס את עונת 78' עם מאזן מדהים של 3,165 יארד על הקרקע – שיא של כל הזמנים בליגה, שגם היום, שלושים שנה לאחר מכן, עומד בעינו, וככל הנראה לא יישבר לעולם. הקרדיט על ההישג ההיסטורי הלך שוב לג'ון, משום שבשורות הפטריוטס לא היה שום רץ דומיננטי – אלא חמישה שחקנים (כולל הק"ב גרוגן) שהשיגו כל אחד בין 390 ל-770 יארד. ג'ון נבחר שוב ל"אול פרו" ולפרובול, ומאותו רגע החל רצף של שמונה הופעות בפרובול, שהסתיים רק עם פרישתו. ניו אינגלנד זכתה שוב באליפות הבית , ושבה לפלייאוף – ושוב הפסידה, הפעם בבית ליוסטון, 31:14. הגנת האויילרס, בראשותו של קן יוסטון הגדול, חיסלה את התקפת הפטריוטס.

כדי להבין לאשורה את תרומתו של ג'ון לפטריוטס עלינו לבחון את עשר השנים האחרונות בקריירה שלו (מאז המהפך של 76') לעומת 13 העונות הראשונות בתולדות ניו אינגלנד, עד להגעתו לקבוצה. בשנים 60'-72' הגיעו הפטריוטס לפלייאוף פעם אחת; בשנים 76'-85' – ארבע פעמים. לפני הגעתו של ג'ון זכו בראשות הבית פעם אחת; בעשר השנים "הטובות" שלו – פעמיים. לפני הגעתו סיימו רק חמש פעמים במאזן חיובי; בעשר השנים "הטובות" – שמונה פעמים, ועוד עונה בשוויון. הפטריוטס הפכו מבשר התותחים של בית המזרח למועמדים קבועים לפלייאוף – וכל זאת בהתבססות מוחלטת על משחק הריצה, שג'ון היה אבן הפינה שלו.

האוהדים, השחקנים והתקשורת לא היו עיוורים ליכולתו של ג'ון בזמן אמת. מלבד תשע הופעותיו בפרובול ושבע בחירותיו ל"אול-פרו" הפך ג'ון לקונסנזוס לאומי: שחקן הקו מס' 1 והגארד הטוב בהיסטוריה. הוא קיבל את הכינוי "הוג", וערב עונתו התשיעית, באוגוסט 1981, הוכתר ע"י "ספורטס אילוסטרייטד" כשחקן הקו הטוב בהסטוריה.

בינתיים המשיכה הקריירה של אחיו הצעיר צ'רלי לעבור תהפוכות. לאחר עונת 78' שוב נמלך המאמן מקיי בדעתו, והחליט להחזיר את צ'רלי לשורשיו ההתקפיים. צ'רלי הוצב בעמדת התאקל הימני, כמו אביו בשעתו, ופתח בעמדה זו בארבע העונות הבאות. שינוי זה, כמו שינויים אחרים שהנהיג מקיי, ובעיקר יכולתו הגבוהה של לי רוי סלמון, הביאו סוף סוף למהפך גם בטמפה ביי: הבדיחה של הליגה ניצלה את פרישתו של הק"ב של מינסוטה, פראן טרקנטון, והשתלטה במפתיע על בית המרכז ז"ל. דטרויט, שיקגו וגרין ביי, שציפו לשעת הכושר כדי לנשל את מינסוטה ממעמדה הקבוע בצמרת, ראו בעיניים כלות כיצד קבוצת האקספנשן הכושלת מסיימת במאזן 6:10 ומעפילה לפלייאוף. כמו להוסיף חטא על פשע, ניצחה טמפה ביי בסיבוב הראשון את פילדלפיה והעפילה – בעונתה הרביעית בלבד – לגמר ה-NFC.

כאן הסתיים מסעם המדהים של הבאקנירס, והם הפסידו לראמס בבית 9:0. אבל הם הוכיחו שקבוצתם לא תהיה רק שטיח לוותיקות בית המרכז, וצ'רלי, בעונתו השלישית בלבד, הגיע כבר לשלב שאחיו הבכור טרם הכיר – משחק גמר.

בעונת 82' המקוצרת ניצלו הפטריוטס את פורמט הפלייאוף המיוחד ועלו מהמקום השלישי בבית. אך גם הפעם הפסידו כבר במשחק הראשון, באורנג' בול מול מיאמי, 13:28. ג'ון, שלא היה במיטבו, שוב החמיץ הזדמנות להשתוות לאחיו, וטרם טעם טעמו של ניצחון פלייאוף. התארים האישיים שהמשיך לאסוף מדי שנה ודאי נראו לו יותר ויותר כצחוקו החלול של הגורל.

צ'רלי סיים באותה עונה את דרכו בשורות הבאקנירס. לאחר הסנסציה של 79' הגיעה טמפה ביי לפלייאוף עוד פעמיים, אך לא שבה להופיע בגמר. בפלייאוף של 81' ו-82' הפסידה לדאלאס בסיבוב הראשון. צ'רלי שמר על מקומו בהרכב, אך לא הצטיין באופן מיוחד, לא נבחר לפרובול, והתקפת הבאקנירס נותרה בינונית למדי בהשוואה להגנה. בפגרה שלאחר עונת 82' הועבר צ'רלי לריידרס, שזה עתה השלימו את עונתם הראשונה בלוס אנג'לס. המאמן טום פלורס בחן את השחקן החדש, העיף מבט אל החוף המזרחי, והעביר את צ'רלי לעמדת הגארד השמאלי – העמדה שהפכה כבר מזוהה יותר מכל עם אחיו הגדול.

בפרק הקודם תיארתי כבר את עונת 83' המפתיעה של הריידרס, ואת סיומה המוצלח. צ'רלי פרח בעמדתו החדשה. הק"ב פלנקט ו-ווילסון מסרו ל-31 ט"ד וכ-3,500 ירד; הרצים בראשות מרקוס אלן הצעיר השיגו יותר מ-2,200 יארד. צ'רלי פתח בכל המשחקים והיה שותף לשלושת הנצחונות בפלייאוף, כולל השחיטה האכזרית של האלופה וושינגטון בסופרבול XVIII. בעונתו השביעית, בגיל 28, ענד צ'רלי על אצבעו טבעת אליפות, בעוד אחיו הגדול ג'ון, כוכב הפטריוטס, טרם עבר שלב בפלייאוף.

לאחר הזכיה השלישית באליפות המשיכו הריידרס להרשים ולנצח בקולוסיאום גם בשתי העונות הבאות. בעונת 85' פגשו סוף סוף את הפטריוטס בפוקסבורו, ובפעם הראשונה שיחקו שני האחים זה נגד זה. היה זה יומה הגדול של הגנת הריידרס, שהשיגה לא פחות משלושה ט"ד. צ'רלי הצטיין בחסימה לרצים בראשות אלן, שהשיגו 144 יארד, והריידרס ניצחו 20:35.

ההפסד לא סתם את הגולל על העונה של הפטריוטס, שסיימו במאזן 5:11 ושבו לפלייאוף לראשונה מאז העונה המקוצרת. גרוגן ירד לספסל לטובתו של הק"ב הצעיר טוני איסון, ולמרות שהאחרון לא הציג יכולת מזהירה, הספיקו משחק הריצה המוצלח (בהנהגת קרייג ג'יימס) וההגנה (בכיכובו של הליינבקר המעולה אנדרה טיפט) לסחוב את הפטריוטס לעונה הטובה ביותר מאז הקמת הקבוצה.

בסיבוב הראשון ניצחה ניו אינגלנד את הג'טס השנואים במדולנדס 14:26. משחק סולידי של איסון והגנה חונקת לא הותירו סיכוי לקבוצה המארחת, והעניקו ניצחון פלייאוף ראשון לג'ון האנה. הפרס של הפטריוטס – טיסה מחוף לחוף אל הקולוסיאום בלוס אנג'לס, למפגש שני עם הריידרס ושני בין האחים האנה. כך אירע שהיריבות בין האחים, שלא באה כלל לידי ביטוי על המגרש בשמונה העונות המשותפות הקודמות, התעוררה לפתע והתחממה דווקא בינואר 85', החודש האחרון בקריירה של ג'ון. מאה אלף הצופים בקולוסיאום ראו משחק פלייאוף רב תהפוכות. איסון שוב עשה את המינימום הנדרש, ג'יימס טחן את הגנת הריידרס על הקרקע, ומנגד נשא מרקוס אלן לבדו את ההתקפה בשחור וכסף. לאחר יתרון מוקדם של הפטריוטס העלה אלן את הריידרס ליתרון 7:17. הפאטס השוו; קריס באר העלה שוב ל-17:20; הפטס השוו שוב. ואז השמיט מחזיר הקיקאוף של הריידרס את הכדור סמוך לאנד זון שלו, והסייפטי ג'ים בואומן השתלט עליו לט"ד. ניו אינגלנד קיבלה כרטיס לגמר ה-AFC הראשון שלה – נגד אלופת הבית, מיאמי, עם הק"ב המצטיין דן מרינו.

צ'רלי האנה לא שב עוד לשחק בפלייאוף: הוא פרש לאחר עונת 88' עם טבעת אחת ואפס הופעות בפרובול. אך לאחיו הגדול נותרו עוד שני משחקים על מנת להשיג את התואר החמקמק, והוא ידע כי זוהי ההזדמנות האחרונה שלו, רגע לפני הפרישה. הוא לא התכוון להחמיץ אותה.

ג'ון והפטריוטס פגשו את מרינו וחבורתו באורנג' בול – משחק החוץ השלישי הרצוף שלהם בפלייאוף, במקום בו הפסידו לפני שלוש שנים. זה היה משחקו הגדול ביותר של ג'ון. בעוד הק"ב איסון מסתפק ב-71 יארד בלבד, הוביל ג'ון את הרצים ליותר מ-250 יארד, ואיסון סיים את הדרייבים הארוכים במסירות ט"ד קצרצרות. מנגד כשלה התקפת מיאמי ואיבדה שישה כדורים. הפולבק מוזי טאטופו, אביו של לופה מסיאטל, חתם את התוצאה עם ט"ד על הקרקע. הפטריוטס ניצחו 14:31 והגיעו מעמדת הוויילד קארד לסופרבול הראשון בתולדותיהם.

כאן נחזור לגורל המתעתע. הגורל העניק לג'ון האנה, השחקן הטוב ביותר בתולדות ניו אינגלנד ושחקן הקו הטוב בליגה, הזדמנות לזכות באליפות במשחקו האחרון בקריירה. אך בידו האחרת הציב הגורל בצד הנגדי של המגרש את הגנת ה-46 של שיקגו, אולי ההגנה החזקה ביותר בכל הזמנים, שהובילה את הברס למאזן 1:15 בעונה הסדירה ולשני נצחונות "על האפס" בפלייאוף. וכך, במשחק החשוב ביותר שלו, נאלץ ג'ון לעמוד מול שחקנים כמו הבוס מייק סינגלטרי, הקמיקזות ווילסון ומרשל, "המקרר" הענק וויליאם פרי, ושני רוצחי הק"ב, ריצ'רד דנט ו"דנימל" המפטון.

זו היה כישלון ידוע מראש, והמהמרים לא הופתעו. הקו בראשות ג'ון התמוטט לחלוטין תחת הלחץ העצום של ה-46. דנט, "דנימל" ומרשל עשו ככל העולה על רוחם בבקפילד של הפטריוטס, הפילו את איסון והגבילו אותו ל-0 יארד באוויר (זו לא טעות דפוס). גרוגן נכנס במקומו אך הצליח רק להשיג ט"ד בגארבג' טיים. גם הרצים לא הגיעו לשום מקום מול "המקרר" וסינגלטרי וסיימו את הערב עם 7 יארד על הקרקע (שוב, זו לא טעות דפוס). ההשפלה הסתיימה בתוצאה 10:46, דנט זכה בתואר ה-MVP, וג'ון האנה תלה את נעליו ללא טבעת אליפות.

בשנים שלאחר הפרישה הורעפו על ראשו של ג'ון כיבודים רבים. הוא נבחר לקבוצת העשור של שנות ה-80 (אחרי שכבר נבחר קודם לכן לקבוצה של שנות ה-70); לקבוצת 75 השנה של הליגה (הגארד מס' 1); לקבוצת המאה של אלבמה; ולהיכל התהילה, בהזדמנות הראשונה (1991). לאחר שהוכתר כאמור בשנת 81' לשחקן הקו הגדול בהיסטוריה, נבחר ע"י "ספורטינג ניוז" בשנת 99' לשחקן מס' 20 בתולדות המשחק, כשהוא מוביל את כל הגארדים, שני בין שחקני הקו (אחרי מוניוז מסינסינטי) וכמובן מוביל את שחקני הפטריוטס.

אך כל התארים האלה לא המתיקו את הטעם המר שנותר בעקבות הכישלון בסופרבול XX. אין מדובר בהשערה שלי, אלא במסקנה מבוססת. בשנת 1991, עם כניסתו להיכל התהילה, בחר ג'ון באביו, השחקן הכושל הרברט, להציג אותו. בשני הנאומים – של הרברט ושל ג'ון – אין שום אזכור של ההופעה בסופרבול: אף לא במילה אחת. הרברט לא הזכיר את בניו האחרים, ואילו ג'ון הזכיר את אחיו – אך ללא התייחסות כלשהי לקריירה של צ'רלי בליגה. סופרבול XVIII וסופרבול XX כמו נמחקו מהלוח ונדחקו לתת ההכרה.

כשניגש ג'ון האנה לסכם את הקריירה המפוארת שלו, בחר לדלג על היריבות בין האחים ועל תוצאותיה – ודילוג זה מדבר בעד עצמו. הוא לא השלים עם תעתוע הגורל שהותיר אותו ללא ההישג הגדול ביותר, הישג שנפל כמעט במקרה לחיקו של אחיו הצעיר.

בפרק הבא: סוף הוליוודי