אני חלוץ, לא פוליטיקאי

בערב ה-25 במאי 1958, מספר ג'ונתן ווילסון, כתב 'גרדיאן' הבריטי המתמחה בכדורגל המזרח אירופאי, עזב אדוארד סטרלצוב את מחנה האימון של נבחרת ברית המועצות באישור ונסע למסיבה אליה הוזמן בבית הקיץ של בכיר בצבא הסובייטי. מספר ימים לאחר מכן נעצר בחשד לאונס במהלך המסיבה והודה במעשה לאחר שקצין בק.ג.ב הבטיח לו בחקירתו שאם כך יעשה, תינתן לו הרשות לנסוע עם נבחרתו לגביע העולמי בשבדיה, מספר שבועות מאוחר יותר.

סטרלצוב, שערך בכורה בנבחרת הבוגרת בגיל 17, לא נסע למדינה הסקנדינבית. ב-1955 כיכב במדים הלאומיים ב-0:6 על שבדיה, אבל בלעדיו הודחה ברית המועצות מהמונדיאל על ידי אותה נבחרת. החלוץ גם לא היה חלק מנבחרת ברית המועצות שזכתה ביורו 1960 ולא שיחק איתה באולימפיאדת 1960, שם ניסתה לשמור על התואר בו זכתה ארבע שנים מוקדם יותר, כשחלוץ טורפדו מוסקבה משחק בתפקיד הגיבור וסוחב אותה למשחק על התואר למרות פיגור כמעט בלתי הפיך מול בולגריה בחצי הגמר.

סטרלצוב אמנם שירת את הנבחרת נאמנה, אבל לא היה סובייטי טוב. הנשים אהבו אותו, הוא הפך לדמות נוצצת ובנוסף הוסיף חטא על פשע, כשסירב לעזוב את קבוצת נעוריו, טורפדו מוסקבה, ולהצטרף לצסק"א של הצבא או לדינמו של הק.ג.ב. "הוא אהב חופש, אהב לעשות מה שהוא רוצה. מהסיבה הזו היה לו קשה מאוד לחיות בברית המועצות", מספר העיתונאי הרוסי, רומן אנין.

ברוסיה יודעים לספר גם שאחרי שהיה חוזר ממסעות של הנבחרת בחו"ל, תמיד היה מתלונן ומספר שהיה מעדיף לא לשוב למוסקבה. למרות שנחשב לשחקן השדה הטוב ברוסיה (לב יאשין היה הכדורגלן הגדול מכולם), השלטונות החלו למאוס בו. על רקע החשיבות הפוליטית שהסינים מייחסים להצלחת האולימפיאדה והמשלחת שלהם, על רקע רוח הגאווה הסינית שיאו מינג מייצג בימים אלו והמסר שהוא והמשטר במדינתו רוצים להעביר דרך המשחקים לעולם המערבי, כדאי להיזכר שנייה בסיפורו של סטרלצוב.

יקטרינה פורצבה הצטרפה למפלגה הקומוניסטית בגיל 20 ובמהלך לימודיה הגבוהים בלנינגרד, פגשה את בעלה לעתיד. ב-1942, ארבעה חודשים אחרי שילדה את בתם היחידה, סבטלנה, שב הבעל משדה הקרב ובפיו בשורה על אהבה חדשה שמצא. פורצבה הצעירה נותרה בודדה ושבורת לב וכעת היה עליה לבחור כיוון לחיים. למרות שרצתה להתמחות ככימאית, ראשי המפלגה החליטו שהיא תשרת במשרה ציבורית.

ב-1949 פגשה פורצבה את יוזף סטאלין והתחבבה עליו מאוד. משם החלה הקריירה הפוליטית שלה לנסוק אל על. אחרי ששימשה בתפקידים בכירים במפלגה, מונתה לשרת התרבות הסובייטית ב-1960 והפכה לאשה היחידה בפוליטברו ולאחת מהנשים החזקות ברוסיה. באותה תקופה הכניסה גבר חדש לחייה, אך כעבור מספר שנים הם נפרדו והוא אף פיתח רומן עליו ידעה. במידה מסוימת, האשה החזקה איבדה את אמונה במין הגברי. אנשים שהכירו אותה מקרוב סיפרו שכששתתה לשכרה, תמיד הרחק מעין הציבור, הייתה מקללת את הגברים שנטשו אותה בחייה.

במהלך קבלת פנים חגיגית שנערכה בקרמלין לכבוד נבחרת הכדורגל של ברית המועצות, זוכת מדליית הזהב באולימפיאדת מלבורן, הכירה את כוכב הנבחרת, אדוארד סטרלצוב, שניהל רומן עם בתה בת ה-16, סבטלנה.

הדברים התרחשו לפני חצי מאה, והגרסאות שונות ומשונות, אבל למרות חוסר שביעות הרצון של השלטונות מסטרלצוב, נראה שדווקא זו על פיה יקטרינה פורצבה הייתה זו שקטעה לכוכב הגדול את הקריירה באותו שלב, היא הנכונה ביותר. באותה קבלת פנים חגיגית בקרמלין, טענה הפוליטיקאית שהכדורגלן כנראה יתחתן עם בתה, אך זה השיב ש"אני כבר מאורס ואני לא אשא אותה לאשה".

על פי גרסאות שונות, כך עולה מכתבתו של ווילסון ב'גרדיאן', סטרלצוב אף אמר לאחד מחבריו: "לעולם לא אתחתן עם הקופה הזו". גרסה אחרת טוענת שהוא אמר ש"אני מעדיף שיתלו אותי מאשר להתחתן איתה", אבל לפורצבה זה לא שינה הרבה. היא ובתה הושפלו וסבטלנה עשויה הייתה לסיים כמו אמה, כבחורה שבורת לב שהמין הגברי בגד בה.

במאי 1958, כאמור, הוזמן סטרלצוב לאותה מסיבה שלאחריה נחשד ביחד עם שני אנשים נוספים, באונס מריה לבדבה, והודה. "כשניסיתי לעזור לו, נאמר לי שניקיטה חרושצ'וב בעצמו קיבל דיווח על המקרה ושאין מה לעשות", סיפר מאמן נבחרת ברית המועצות דאז, גאבריל קצ'אלין, להיסטוריון רוסי. ואכן, למרות שלפורצבה היה חלק חשוב בהפלתו של מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית וראש ממשלת ברית המועצות מאוחר יותר, באותן שנים היא נחשבה למקורבת אליו מאוד ונהנתה מיחסים מצוינים איתו.

"אני לא יודע מה קרה במסיבה ההיא, אבל אני בהחלט זוכר שאדוארד הצהיר שהוא לא יתחתן עם בתה של פורצבה", הוסיף חברו של סטרלצוב לנבחרת, ויקטור שוסטיקוב. גם ניקטיה סימוניאן, שחקן נוסף מאותה נבחרת, לא הצליח לשפוך אור על הדברים: "אי אפשר להסביר את מה שקרה שם, זה דבר מסתורי. אני יודע שסטרלצוב שלח מכתב לאימו בו הוא כתב לה שהוא לקח על עצמו את האשמה של אדם אחר. אני לא יודע אם היה שם אונס, אבל אני כן יודע שהוא והבחורה קיימו יחסי מין".

בגיל 21 נשלח החלוץ הרוסי הטוב ביותר לגולאג, שם עבד ועמל חמש שנים. הסיפורים טענו שסטרלצוב נהנה מיחס טוב יותר מאשר שאר העובדים בשל היותו כוכב ושראשי הגולאג שמרו עליו כדי שישחק בשורות הנבחרת המקומית במשחקי כדורגל, אבל הכדורגלן לא ליקק דבש ובמהלך שהותו במקום אף הותקף על ידי עבריין וטופל בבית החולים המקומי במשך ארבעה חודשים. "קראתי הרבה מכתבים שהוא שלח מהגולאג ובאף אחד מהם הוא לא רצה להזכיר את העבודות הקשות", מספר העיתונאי אנין.

כשחזר למוסקבה כבר היה בן 26, אבל כחלק מהעונש שהוטל עליו, לא היה רשאי ליטול חלק במשחקים רשמיים בשנתיים הבאות, עד 1965. למרות פרשת האונס, היה או לא היה, הקהל עדיין היה מאוהב בו. בעת משחק אימון של טורפדו בעיר גרקי בחר המאמן להשאיר אותו על הספסל בתחילת המשחק. התגובה של האוהדים הייתה פשוטה: תכניסו אותו למשחק או שנשרוף את האצטדיון.

כשחזר לשחק במשחקים רשמיים, סטרלצוב עדיין הצליח לשוב ולבלוט, לזכות באליפות עם טורפדו מוסקבה ולהיות מוזמן שוב לנבחרת ברית המועצות. למרות זאת, למונדיאל 1966 לא יצא בגלל שהשלטונות העדיפו לא לשלוח ללונדון שחקן עם עבר פלילי שכזה. ב-1968 הצטיין באליפות אירופה ומאוחר יותר פרש.

בתחילת העשור האחרון החלו ראש עיריית מוסקבה, יורי לוז'קוב ואלוף העולם בשח לשעבר, אנטולי קרפוב, בקמפיין לניקוי שמו של סטרלצוב. "אילולא ההרשעה הנוראית שלו, הוא היה הופך לכדורגל הטוב ביותר מאז ומעולם. גדול יותר מפלה", הסביר קארפוב.

סיפורו של אדוארד סטרלצוב כיכב בסדרה תיעודית שעשה ה-BBC על הקומוניזם והכדורגל וכתבות עליו נכתבו בשפות רבות, בהן חוזרת על עצמה המילה "גרסאות" שוב ושוב. אצטדיונה הקודם של טורפדו מוסקבה נקרא מחדש על שמו ופסל שלו הוצב מחוץ לאצטדיון לוז'ניקי בעיר. את ברית המועצות נוטשת סופית את הקומוניזם לא זכה לראות לאחר שמת ב-1990.

"הוא מת כאדם עני, באותו יום בו יצא מאישפוז בבית חולים לא טוב במוסקבה", מספר אנין, "אף אחד לא עזר לו. כשהחברים שלו מהנבחרת באו לבקר אותו בבית החולים, הוא אפילו לא זיהה אותם מרוב שהיה חולה".

מרבית חבריו של סטרלצוב לנבחרת מסרבים עד היום לדבר על אותה פרשיית אונס. מדוע הוזמן למסיבת הקוקטייל של אותו בכיר בצבא? האם פורצבה ביקשה לנקום בו אחרי שהשפיל אותה ואת בתה? האם ראשי דינמו וצסק"א נקמו בו בגלל הסירוב העיקש שלו לשחק באחת מקבוצתיהם? אולי באמת אנס את מרינה לבדבה? עד יום מותו סירב שחקן העבר לספר את האמת שלו, כנראה שגם בגלל איומים מצד השלטונות לאורך השנים. סיפורו של החלוץ, שכונה בשלב מסוים "פלה הלבן", נותר וכנראה יישאר לעד בגדר חידה.