בין אירן לארה"ב

דיוויד בלאט, מאמן נבחרת הכדורסל של רוסיה, כבר שוהה עם חניכיו בשנחאי. לפני שעות ספורות ערכו בלאט והרוסים משחק אימון ראשון על אדמת סין, דווקא מול נבחרת ארה"ב. אם לפני כמה עשורים היה הופך המשחק לאירוע מרכזי בעל משמעות פוליטית, הרי שלמרות המתח היחסי שעדיין שורר בין שתי מעצמות-העל, "האווירה הייתה פשוט יוצאת מהכלל", מספר בלאט. "אנחנו נמצאים יחד עם האמריקאים, באותו מלון, משתפים פעולה וחולקים חוויות. כולם בהתרגשות גדולה לקראת פתיחת המשחקים. בשבילי, כילד שגדל בצל המלחמה הקרה, מאוד מעודד להרגיש ולחוות את זה. כנראה שהעולם השתנה, לפחות חלקית". מקצועית, רוסיה לא היוותה יריב של ממש לדרים-טים, שרמסה אותה 89:68. "היה אימון טוב, מול הנבחרת החזקה ביותר בעולם", מוסיף בלאט. "בהתחשב בכך שאנחנו בלי מספר שחקני רוטציה, אני חושב שעשינו עבודה סבירה פלוס".

בלאט יעשה מיני-היסטוריה באולימפיאדה הקרובה, כאשר יהיה לאיש הכדורסל הישראלי השני בסך הכל מאז 1952 שלוקח חלק במשחקים האולימפיים. נבחרת ישראל השתתפה אומנם באולימפיאדת הלסינקי, אולם מאז לא הצליחה לשחזר את ההישג. למרות מדליית הכסף הכחולה-לבנה ביורובאסקט 79', החמיצה ישראל הזדמנות לקחת חלק באולימפיאדת 1980 במוסקבה בעקבות החרם האמריקאי. מאז, למעשה, רק רלף קליין, שהדריך את נבחרת גרמניה באולימפיאדת לוס אנג'לס (1984), היה לישראלי היחיד שלקח חלק בטורניר הכדורסל האולימפי. עד שהגיעו בלאט ורוסיה, כאמור.

"מהבחינה הזו, זה באמת רגע היסטורי", אומר בלאט. "אבל מעבר לכך, אני בעיקר מתרגש מהעובדה שאוכל להשתתף במפעל שכל-כך חרוט בזיכרון שלי ובילדות שלי. כילד, תמיד אהבתי לשבת כל שעות היום והלילה ולהסתכל על כל ענפי הספורט באולימפיאדה. הערצתי את האתלטים, את התחרויות, את ההתלהבות וההתרגשות שלהם. ובעיקר את הדרך שבה הספורטאים ידעו לפרגן אחד לשני. זה מאוד השפיע עלי. כי הרי מה זה ספורט, מדוע אנחנו כה אוהבים ספורט? כי זה מתחבר לשורשי הילדות שלנו".

ברמה המנטאלית, איך מתכוננים לכזה אירוע?

"כיוון שזו פעם ראשונה עבורי באולימפיאדה, החלטתי שאני 'זורם'. אני רוצה מאוד להשתתף בדבר הזה ולא לעבור את זה רק כמאמן כדורסל. אני רוצה מאוד לחוות, למצוא את הדרך והזמנים לראות ענפים אחרים, לא רק בתור צופה בטלוויזיה. להתחכך עם הספורטאים האחרים מהמדינות השונות. בעיקר, אני רוצה לצאת מהאולימפיאדה הזאת עם חוויות שהן מעבר למגרש הכדורסל. אחרי הכל, זו הפסגה של הספורט".

כבר נשאלת על כך בעבר, אבל אני רוצה לגעת שוב בסוגיית המשחק מול איראן.

"זה משחק נהדר לכל המעורבים, שיכול להראות מהם היתרונות של האולימפיאדה. אני מרגיש שאני הולך לפגוש קבוצה של ספורטאים שמגיעים קודם כל כדי לייצג את עקרונות הספורט ועקרונות האולימפיאדה. הם נבחרו לייצג את המדינה שלהם ומשחקים תחת המטריה הזו. לחיצת יד תהיה, ועוד איך תהיה. אני, לפחות, מתכוון להושיט ידיים לכולם".

קצת כדורסל. היכן אתה מדרג את רוסיה כעת, לפני תחילת הטורניר?

"כרגע אנחנו בפיגור מול הנבחרות האחרות. אנחנו עדיין בלי אחד השחקנים הטובים ביותר שלנו, ויקטור חריאפה. הוא לא השתתף ב-95 אחוז מהאימונים שלנו והוא שחקן מאוד משמעותי אצלנו. אין לנו למעשה תחליף עבורו. בנוסף, אנחנו עדיין מנסים להכשיר את אלכסיי סברשנקו, שנפצע בעונה שעברה ונעדר לחמישה חודשים. גם הוא לא בשיא הכושר. אבל מצד שני, אנחנו מגיעים לאולימפיאדה כאלופי אירופה, ובצדק. בינתיים אני חושב אך ורק על איך אנחנו עוברים את הבית המוקדם שלנו (שיכלול, פרט לאיראן, גם את אוסטרליה, ליטא, קרואטיה וארגנטינה, א.ג). למעט המשחק מול איראן, שבו אנחנו פייבוריטים, אני לא רואה את רוסיה כנבחרת עם עדיפות על איזושהי קבוצה בבית, למרות שאני גם לא רואה את עצמנו נחותים משמעותית מאף אחת".

פגשתם מוקדם יותר היום את נבחרת ארה"ב, שחזרה מהאולימפיאדה באתונה מוכה וחבולה. הפעם, כפי שכבר חוויתם על בשרכם, המצב שונה לגמרי.

"עד האולימפיאדה האחרונה, ארה"ב פשוט זלזלה ביריבות. זה זלזול שבא לידי ביטוי בצורת ההכנה לטורנירים, בסגל שהתגבש שם, בצורת המשחק. הם לא בנו את הקבוצה כמו שצריך ובהגזמה אני יכול לומר שהם לא באמת השקיעו מחשבה. פשוט באו ושיחקו. הם חשבו שאפשר לאסוף כמה שחקנים טובים ולמחוץ את היריבות. היום זה לא המצב. העניינים בארה"ב השתנו. לקח להם זמן, אבל עכשיו האמריקאים כבר הבינו שיחסי הכוחות מול האירופאים זה לא מה שהיה פעם, ובהחלט ארה"ב של היום נחושה יותר מאי-פעם לחזור הביתה עם מדליית הזהב. הם למדו את הלקח: הפעם, קודם ארה"ב לקחה את המאמנים הכי טובים, שבחרו את השחקנים המתאימים ביותר, שהם לא בהכרח גם הכי טובים. הם עבדו עם מחשבה ועם עומק בראייה שלהם, מצאו שחקנים שמרגישים מחויבות ובנו קבוצה חייתית ביותר ומלאת מוטיבציה".

זו הזדמנות לדבר איתך על יתר הדברים שסובבים את האולימפיאדה הקרובה מעבר לספורט, כמו עניין זכויות האדם בסין ונושא טיבט. איך אתה רואה את הדברים?

"יש בעיות בסין, זה לא סוד, ואסור לעבור על חלק מהבעיות האלה לסדר היום. מעבר לתשומת הלב הספורטיבית, נשלח גם זרקור תקשורתי אל עבר המדינה המארחת וזה מביא לתשומת לב למקום ולבעיות שיש בו. באיזהשהו מקום, זו כבר ההתחלה של הפיתרון. טיבט היא לא הבעיה היחידה שיש עם סין, יש עוד לא מעט דברים אחרים. אבל שוב, כשמביאים את הדברים לתשומת ליבו של הציבור, אז זה כבר משפיע. זה יכול להוביל לפחות לדיונים, ואולי בסופו של דבר לפיתרונות חלקיים או לפתרונות מלאים".

בראשית הקיץ מונה בלאט למאמנה של דינמו מוסקבה העשירה. לא מעט מיליונים שפכו ראשי הקבוצה על סוללת שחקני הרכש החדשים, בהם הוליס פרייס, דאריוש לברינוביץ', אריאל מקדונלד מיודענו והיהלום שבכתר, הלוא הוא בוסטיאן נאכבר, ששב לאירופה מה-NBA לאחר שש עונות מוצלחות. למרות הכסף העצום שמתגלגל בכדורסל האירופאי בשנתיים האחרונות, בלאט אינו מסכים עם אלו הטוענים כי השוק יצא משליטה.

"אם יש לקבוצות או למועדונים כספים ורוצים להשקיע אותם ולקחת בחזרה חלק מהכישרון שעובר לארה"ב, למה לא?", טוען בלאט. "לא שמעתי בשנתיים האחרונות, למעט הסיפור של ג'ירונה, על קבוצות שמתפרקות כלכלית. גם בארץ היו תקופות שאנשים פרטיים או קבוצות מסוימות החלו פתאום לפזר כספים בדרך מהירה, לבנות קבוצות חזקות ולנסות לקנות מסורת בכסף, אבל בדרך כלל התוכניות האלה לא הצליחו, בטח שלא לטווח ארוך. רק השנים הקרובות יוכיחו אם זה נעשה באחריות או לא".

אתה באמת מאמין שבסופו של דבר תצמח כאן תחרות ל-NBA?

"תחרות מסוימת ל-NBA יש, כבר כמה שנים. אירופה מתחילה לספוג בחזרה את מה שהאמריקאים רק לקחו לאורך השנים. הגלגל קצת מסתובב. אבל לטווח הארוך, זה תלוי איך הליגות יהיו מאורגנות ומסודרות. תלוי איך אותן קבוצות בונות את עצמן. אם במקביל להשקעה בשחקנים הן גם עושות פעולות שיווקיות, בונות אולמות ומתייחסות לסיפור כמו אל עסק פרופר, אז יחד עם התקציבים הגדולים, אולי זה יהיה אפשרי. כרגע מה שיש, לפני כל הדברים האחרים, זה תקציב גדול, ואני לא יודע אם ככה צריך לעשות את זה. השאלה היא מי יישאר לעמוד בסוף הקרב".

התהייה המרכזית הקיץ היא האם המעבר של מספר שחקני NBA לגיטימיים לאירופה, כמו חואן נבארו, ננאד קרסטיץ' ובעיקר ג'וש צ'ילדרס, תיזכר בעוד כמה שנים כנקודת מפנה בהיסטוריה של הכדורסל האירופאי.

"אחד השינויים הגדולים שחלו מבחינתי הוא שפתאום, עבור לא מעט שחקני NBA שבעבר התייחסו לאופציית המעבר לאירופה כמו לסוג של הגליה, האופציה הזו הפכה למשהו לגיטימי. משהו השתנה בראש שלהם, בסדר העדיפויות שלהם. כאן השינוי הגדול. פתאום אירופה נתפסת עבורם כאופציה טובה מאוד, או לפחות לא רעה. משהו השתנה בראש שלהם, בסדר העדיפויות שלהם, בראייה שלהם. כאן השינוי הגדול. אירופה מציעה דברים יפים גם מבחינה כלכלית, אבל גם בסגנון החיים, באפשרות לשחק הרבה דקות, בתחרותיות. ובוא נגיד שזה משהו מאוד-מאוד משמעותי".

מי שהובילה את הקו הזה היא כמובן רוסיה, לצד יוון וספרד. הרי עד לפני מספר שנים, הכדורסל הרוסי היה כמעט לא-רלוונטי ברמה היבשתית. מה קרה שם פתאום?

"תפתח את עיתון הכלכלה ותבדוק מה קורה ברוסיה מבחינת מחירי הנפט, הדלק, ההתפתחות של השוק הרוסי. פה התשובה. אנשים כאן לא מטומטמים, והרי העולם הספורטיבי תמיד היה משולב עם העולם העסקי. אם אתה שואל מה באמת עומד מאחורי כל זה, מה המטרות של אותם אנשים, גופים ועיריות להשקיע בצורה כ"כ מאסיבית בספורט ובכדורסל בפרט, את זה אני לא יודע".

לדעתך, הליגה הרוסית הפכה לליגה החזקה באירופה?

"עדיין לא הליגה החזקה ביותר, אבל היא בעלייה גדולה. כסף זה חשוב מאוד, אבל כסף לא יכול לבנות ברגע את הקבוצות הכי טובות באירופה. הישגים משמעותיים יגיעו רק בזכות בנייה יציבה ונכונה לטווח ארוך, ובמובן הזה הליגה הרוסית עדיין לא מתקרבת לליגות אחרות ביבשת. תהיה השנה ליגה חזקה, כמובן, אבל בוא נמתין ונראה מה יהיה בסוף אוקטובר. קח בחשבון שבשנים האחרונות הקבוצות הרוסיות לקחו כמה תארים במפעלים האירופאים. הן מתחילות לבנות מסורת, וזה כבר טוב. העניין הוא שבדרך כלל, מה שנראה טוב מדי מכדי להיות אמיתי, מתברר כך בסופו של דבר. רומא לא נבנתה ביום אחד. הכדורסל הרוסי יימדד לאורך זמן".

נראה שלא מעט קבוצות שייקחו חלק ביורוקאפ היו יכולות באותה מידה להפוך לקבוצות מובילות ביורוליג. כיצד אתה רואה את כל חוסר-האיזון הזה?

"היורוליג מנסה ליצור סוג של עקביות, יציבות וזהות, שמצד אחד זה טוב אבל מצד שני היא למעשה פועלת נגד עצמה ונגד הקבוצות בליגות המקומיות. לאט-לאט עובדים על חוסר האיזון הזה, אבל למען האמת אנחנו עדיין קצת מפגרים אחרי המציאות באירופה כיום. נקווה שכבר בשנה הבאה יתקנו כמה דברים".

בשנים האחרונות יוצא לך לבחון מבחוץ את הכדורסל הישראלי. איך צריך להתייחס, למשל, לאליפות של הפועל חולון או לזכייה של הפועל ירושלים בגביע המדינה, כשלוקחים בחשבון את העובדה ששתיהן הופשטו מרוב נכסיהן ולא הצליחו ליצור המשכיות?

"ברור שיש להישגים של חולון וירושלים משמעות. אי אפשר להתעלם ממה שחולון עשתה בעונה שעברה. זה היה הישג בלתי רגיל, שבא למעשה משום מקום. קבוצה שרק עלתה ליגה ולקחה אליפות... עזוב את ישראל, עם המציאות הנצחית של אלופה אחת לאורך 35 או 40 שנה. תבדוק בכל העולם, איפה נשמע על קבוצה שרק עלתה ליגה וכבר לוקחת אליפות? זה מזכיר לי קצת את הסיפור שלי עם דינמו סנט פטרסבורג, שבנינו קבוצה מאפס בעונת 2004/5 ובסיומה לקחנו את היורופקאפ, אבל שנה אחרי שעזבתי היא כבר חדלה מלהתקיים. לכן אמרתי כבר לפני כמה זמן, שכמה שההישג של חולון מרשים וכמה שזה הגיע לה, זה דבר לא בריא ולא טבעי. בשורה התחתונה, העונה האחרונה יכולה ללמד את אנשי הכדורסל בישראל שעם בנייה נכונה של קבוצה אפשר לבנות קבוצה מצוינת. לא בהכרח קבוצה שתיקח אליפות, אבל שתוכל להתחרות".

אם אתה מנהל את הכדורסל כאן, מה אתה עושה אחרת?

"הייתי קורא לכל המנהלים וראשי העיריות, במטרה לאחד קבוצות וערים כדי לבנות כמה שיותר קבוצות סולידיות וחזקות עם תקציבים ראויים ותוכניות לטווח הקרוב והרחוק. למרות זאת, יש יו"ר חדש לאיגוד הכדורסל וצריך לתת לו צ'אנס לעשות את הדברים הנכונים. מעבר לכך, מנהלת הליגה והשינוי שעשתה בהחלט ראויים לכבוד".

מה באשר למכבי תל אביב המתחדשת?

"הם החליטו שהם לא משחקים את המשחק הזה של הסכומים המופרזים, אבל מצד שני הימרו לא מעט והחתימו המון סימני שאלה. אני לא בפנים ולכן קשה לי להביע דעה על הקבוצה. לכל צוות יש את הפילוסופיה שלו והראייה שלו. נראה מה יהיו התוצאות".

העונה האחרונה עם אפס פילזן, שלא הייתה אחת המוצלחות בקריירה שלך, מוסיפה לחץ לקראת האולימפיאדה והעונה הנוכחית? קיים אצלך הרצון להראות לכולם שזו הייתה בסך הכל מעידה רגעית?

"אני מודע לכך שזה נראה לא טוב, אבל גם אני היום לא כ"כ מבין ומקבל את הדרך שבה זה הסתיים. אני לא חושב שזה היה לעניין. הקבוצה הייתה במקום השני בליגה ועשתה כל מה שהיא יכולה הייתה לעשות באירופה, עד שעזבו אותנו שלושה שחקנים מרכזיים. אבל תראה, זו דרך העולם ודרך ההנהלות מדי פעם. הסיבות לפיטורים שלי לא היו קשורות לצד המקצועי. לגבי הלחץ, הוא תמיד שם, וקיים בכל מקרה".