פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מלחמת אחים

        עוד לפני האחים פייטון ואיליי מאנינג, הייתה ה-NFL מוצפת ביריבויות משפחתיות ועידן מסר סוקר כמה מהן. מבוא: ההברקה של טגליאבו

        בראשית שנת 2006 הצליח הקומישינר הפורש, פול טגליאבו, להגשים את חלומם של קודמיו ובעיקר של מורו ורבו המיתולוגי, פיט רוזל: למכור את זכויות השידור של משחקי הליגה לכל הרשתות הארציות בעת ובעונה אחת. לאחר עשרות שנים בהן נותרה לפחות רשת אחת מחוץ למשחק (תרתי משמע), הגיע טגליאבו להסכם תקדימי עם רשת NBC, והעביר לידיה את החצי השמן והעסיסי של חבילת הפריים טיים של הליגה – המשחק המרכזי של המחזור.

        במשך 37 העונות הקודמות הוחזקו הזכויות למשחק המרכזי בידי רשת ABC, ששידרה אותו במסגרת המוכרת של "מאנדיי נייט פוטבול" - מוסד אמריקני וגם התכנית הוותיקה ביותר בלוח השידורים כולו. כעת נותרו בידי ABC רק הזכויות למשחק הפריים טיים השני בחשיבותו, "סאנדיי נייט פוטבול", אותו שידרה במשך שנים רבות דרך רשת האחות שלה, ESPN.

        אבל טגליאבו ורשת NBC נתקלו בבעיה משפטית – המותג "מאנדיי נייט פוטבול" היה שייך ל-ABC, שבוודאי לא היתה מסכימה לוותר עליו. כדי לפתור בעיה זו החליטו טגליאבו וועדת הטלוויזיה של הליגה להחליף את ימי השידור: המשחק המרכזי יעבור ליום ראשון בלילה, המשחק הפחות חשוב יעבור ליום שני ויישאר ב-ESPN – וכך תימנע תביעה על הפרת זכויות יוצרים.NBC הנלהבת דאגה אפילו להעביר לשורותיה את צמד שדרי "מאנדיי נייט", אל מייקלס וג'ון מאדן, כדי שישדרו בימי ראשון.

        אך כעת התעוררה בעיה אחרת: בעידן של נתוני רייטינג מצטמקים ברשתות הארציות, ובשידורי ספורט בפרט, נותר "מאנדיי נייט פוטבול" שמורת טבע של אחוזי צפיה גבוהים. לאחר כמעט ארבעה עשורים של הרגלי צפיה קבועים – ABC ביום שני – חיפשו מנהלי הליגה דרך שתביא למעבר חלק ליום ולרשת החדשים. מעבר שלא יכלול ירידת רייטינג משמעותית, ורושם נלווה של ירידה בפופולריות של הליגה עצמה. הפתרון היה פשוט וחסר תקדים בעת ובעונה אחת: מכת ברק חד פעמית.

        כאשר פורסם לוח המשחקים באפריל 2006 נוכחו הצופים לדעת כי עונת "סאנדיי נייט" תיפתח במשחק שכמוהו לא היה בתולדות הליגה: משחק שבו יפתחו שני אחים בעמדת הק"ב משני עברי המגרש. במשך 86 עונות לא אירע כדבר הזה – אף שאחים שיחקו זה כנגד זה מספר רב של פעמים, מעולם לא נפגשו שניים המשחקים בעמדה החשובה, המתוקשרת והמלחיצה ביותר.

        המשחק הראשון, הודיעה הליגה, יפגיש את הקולטס והג'איינטס – בהנהגתם של האחים מנינג, דור שני לק"ב בליגה, ושניהם – אף זאת לראשונה בהסטוריה לגבי אחים – הבחירה מס' 1 בדראפט. המשחק היה משחק מרכזי לגיטימי – שתי הקבוצות ניצחו בעונה החולפת 11 משחקים לפחות והגיעו לפלייאוף; אך הפיקנטריה ההיסטורית ייחדה אותו מכל משחק אפשרי אחר.

        והצופים הגיבו. יום לפני ה-11 בספטמבר, יום השנה החמישי למתקפת הטרור החמורה בתולדות ארה"ב, שידרו רשתות ABC ו-CBS תכניות מיוחדות על הארוע, ואילו בג'איינטס סטדיום נערך המפגש הראשוני בין איליי לפייטון, שהסתיים בנצחון הקולטס, 21:26. בבוקר המחרת, בעוד האומה מציינת את זכר 3,000 הנרצחים, התברר לראשי NBC כי המשחק משך קרוב ל-21 מיליון צופים – כמעט כמו כל הצופים בשתי הרשתות המתחרות גם יחד. תכניתו של טגליאבו הצליחה מעבר למשוער, ו"סאנדיי נייט פוטבול" המחודשת הפכה לנכס מרכזי של הליגה, עם רייטינג גבוה יותר מהעונה האחרונה של "מאנדיי נייט"! במקביל, הצליחה ESPN להפוך את "מאנדיי נייט" המחודשת לתכנית בעלת הרייטינג הגבוה ביותר בכל תולדות הטלוויזיה בכבלים. הקומישינר רשם לעצמו (עוד) ניצחון מזהיר.

        הכל נשאר במשפחה

        מתנת הפרידה של טגליאבו לליגה התבססה על הבנה בסיסית של נפש צופי הפוטבול – יריבות משפחתית מעוררת עניין מוגבר. אוהדי טניס רבים מושכים בכתפיהם ומדלגים על המשחקים בין ונוס וסרינה וויליאמס (למרות שאיזכורן הוא תירוץ מצויין לכלול תמונה של סרינה בכתבה). למי אכפת מי משתי האחיות תזכה בעימות הפנים משפחתי? אך כפי שהוכיחה הבכורה של "סאנדיי נייט", צופי הפוטבול רואים זאת באור שונה לחלוטין.

        בסדרה זו אנסה לסקור את "החוויה המשפחתית" הזו, דרך סיפורם של ארבעה צמדי אחים, כל צמד וסיפורו המיוחד. לפני שניגש לסיפורים, הבה נבחן תחילה את הסביבה בה התרחשו, וכמובן – ניתן קצת סטטיסטיקה.

        הפוטבול המקצועני היה כמעט מראשיתו "עסק משפחתי". לכך ניתן למצוא כמה סיבות בולטות. ראשית, לא ניתן לשחק במשחק לבד, וקבוצת ההתייחסות הקלה והזמינה ביותר לצרכי אימון ומשחק היא המשפחה (אבות ואחים). שנית, הבסיס למשחק היה במכללות, ומשפחות ששלחו בן אחד לאוניברסיטה שלחו בד"כ גם את האחרים (ולרוב, כמובן, לאותה מכללה). שלישית, מבנה הבעלות שנקבע עם הקמת הליגה חייב בעלות אישית (ולא באמצעות חברה, למשל), כך שהקבוצות נשלטו על ידי משפחות המייסדים. ורביעית, הרצון המולד ללכת בעקבות האב, כמו גם היריבות הטבעית בין אחים, גרמו לריבוי שחקנים מאותה משפחה, גם כשהצלחתם לא היתה אחידה, בלשון המעטה.

        אם נוסיף לכך את תחושת האחווה (תרתי משמע) העמוקה השוררת בקרב הקבוצות, המעודדת שחקן להקריב את גופו ובריאותו כדי להגן על חברו לקבוצה מפגיעה, קל להסיק שהפוטבול פשוט נועד להיות משחק משפחתי במלוא מובן המילה, ואוהדי המשחק מגיבים לכך ברמה הרגשית הבסיסית ביותר.

        התוצאה נסקרת במלואה בהיכל התהילה, שם מתעדים באדיקות כל קשר משפחתי בין השחקנים בליגה. לפי אתר ההיכל, היו עד היום 313 מקרים של אחים ששיחקו בליגה (כולל הליגות הממוזגות AAFC ו-AFL) – בעיקר צמדים, כמובן, אך גם שלישיות, רביעיות ואפילו שישיה אחת (בשנות העשרים התמימות). במקביל, היו 161 מקרים של אבות ובנים ששיחקו בליגה – בעיקר אב ובן, אך גם מקרים (כמו של משפחת מאנינג, ושני מקרים שיסוקרו בהמשך הסדרה) של אב ושני בנים, כלומר – חפיפה בין שתי הרשימות.

        התפוח קרוב לעץ?

        עד היום לא קרה שאב ובנו או שני אחים ייבחרו להיכל התהילה. שתי אפשרויות למקרה כזה קיימות כיום בליגה: האחים מאנינג (פייטון כבר בפנים, איליי צריך עוד לעבוד) והאחים בארבר (טיקי פרש על הגבול, רונדה בדרך הנכונה). עם זאת, לחברים רבים בהיכל (או חברים פוטנציאליים) היו אחים ו/או אבות בליגה, ובהמשך הסדרה נסקור כמה מהם. אם נבחן קריטריון קל יותר, של בחירות לפרובול או הופעות בסופרבול, נמצא דוגמאות רבות מאד ברשימות. מלבד משפחות ברבר ומאנינג ניתן לציין את משפחת גריסי (האב והבן נבחרו לפרובול), משפחת דייסון (שני האחים הפסידו בסופרבול), משפחת פרי (שני האחים זכו בסופרבול), משפחת שארפר (שני האחים נבחרו לפרובול), ומשפחת האסלבק (האב ואחד הבנים שיחקו בסופרבול – האב זכה, הבן הפסיד).

        דוגמאות למקרים ההפוכים, למרבה הצער, גם הן מצויות בשפע: אם למקרה "הטרמפיסט" (בו קבוצה מביאה אח/בן-של ומתאכזבת) ואם למקרה "הכפרה" (בו אח/בן-של מצליח לתקן את הרושם שהשאיר בן משפחתו). בקטגוריה הראשונה ניתן לציין את דואי סלמון, אחיו של לירוי, גדול שחקני טמפה ביי בכל הזמנים, שצורף להגנת הבאקנירס ולא הזכיר במאומה את אחיו המהולל; אנתוני דורסט ג'וניור, שקיבל את שמו של אביו אך לא את כשרונו; פיל אולסן, שהובא לסתום חור ב"פירסם פורסם" של אחיו הגדול מרלין אך שרד שם רק 4 עונות; קריס סימס, שהטחול שלו התפוצץ לפני שהספיק לשחזר את הישגי אביו פיל; ומרקז אוגדן, שלקח לג'גוארס עונה אחת בדיוק כדי להבין שהוא חולק רק שם משפחה עם ג'ונתן הגדול.

        בקטגוריה השניה נזכיר את סם אדאמס, בנו של גארד בינוני באותו שם שהפך לסופרסטאר הגנתי עם שתי הופעות בסופרבול; מריון בארבר, בנו של רץ בינוני באותו שם שהפך למכונת ט"ד אימתנית ונמצא רק בתחילת הדרך; רנדי מוס, מגדולי התופסים בהיסטוריה, שהגיע למינסוטה רק שנה אחרי אחיו למחצה אריק – שחקן קו כושל שנותר בסגל רק 3 עונות; ושני מקרים שיסוקרו בהרחבה בהמשך הסדרה. כעת, לאחר שכריס לונג נבחר במקום השני בדראפט, נותר לנו להמתין ולראות לאיזו קטגוריה ייפול בנו של האווי, חבר היכל התהילה ואלוף במדי הריידרס.

        לעתים קרובות משחקים בני המשפחה בעמדות זהות או דומות, כאשר באופן טבעי מבנה הגוף דומה וקל יותר לחקות את האב/האח הגדול ולקבל "טיפים". נראה כי לאחרונה הדבר בולט בעיקר בעמדת הק"ב, כאשר מלבד האחים מאנינג חזינו גם באחים האסלבק, בארמלט, יוארד, מק'קאון ודטמר. מבחינתנו כצופים, נקודת התורפה של מקרים אלה ברורה – הם לעולם לא יעמדו זה מול זה על המגרש באותו זמן. הדוגמה הקיצונית ביותר (והאהובה עליי מטעמים בלתי ברורים) היא של ארבעת הבועטים ממשפחת זנדחס ששיחקו בליגה בשנות השמונים. הבכיר מכולם – טוני, שהיה הבועט הראשון בהיסטוריה שרשם 100% הצלחה בעונה – עלה לאחרונה לכותרות בהקשרים שליליים...

        למרבה המזל, יש גם מקרים מנוגדים, ובאחד מהם אעסוק בהמשך. כיום ניתן להזכיר, בין היתר, את האחים הולט – תופס וקורנרבק, ואת האחים פיטרסון – רץ וליינבקר (הכוונה לרץ של שיקגו, לא של מינסוטה כמובן).

        האחים מאנינג תרמו לנו לאחרונה שני תקדימים נוספים – הם הפכו לשני האחים היחידים שזכו בסופרבול בעמדת הק"ב הפותח, ולשני האחים היחידים שזכו בתואר MVP של הסופרבול. בעקבות השלמת ההישג על ידי איליי בראשית השנה נולד הרעיון לסדרה זו, והקרדיט מגיע לפנסיונר הטרי מייקל סטרהאן ולעמיתיו לקו ההגנה שתרמו לכך יותר מכולם.