הכל בעו"ש

כלכלה וסביליה הן שתי מילים שקשורות היטב בספרד. בימים בהם עדיין הייתה אימפריה, כל מי שרצה לדעת מה המצב הכלכלי של ספרד היה צריך רק להסתכל על בירת אנדלוסיה, שנהנתה ממונופול על הסחר עם העולם החדש ולכן היוותה ברומטר למצב האוצר. אבל בשלב מסוים, במיוחד מראשית המאה ה-17, הספרדים התישו כל כך את דרום ומרכז אמריקה – התרנגולת שהטילה ביצי זהב - עד שבמקום לקרקר לא נותר לה אלא להתפגר. בית המלוכה אז, כמו רוב מועדוני הכדורגל של ספרד היום, הגיב בלקיחת עוד ועוד הלוואות עתירות ריבית, כדי לכסות חוב אדיר שרק המשיך לתפוח, בדרך להתמוטטות כלכלית בלתי נמנעת.

עד כמה גרוע המשבר הכלכלי של הכדורגל הספרדי? ובכן, גרוע מאוד. במספרים - החוב הכולל של מועדוני הליגה הבכירה עומד על סך של 607 מיליון יורו למס ההכנסה ועוד סכום לא ידוע עבור תשלומי ביטוח לאומי. 24 מיליון יורו חייבות הקבוצות לשחקנים שונים. סלטה ויגו וריאל סוסידאד כבר צללו אל הליגה השניה, בין היתר עקב דעיכה כלכלית; מאיורקה עתידה להימכר לבעלי הון בריטיים, אחרי שחברת הנדל"ן שמחזיקה אותה נפגעה קשות במשבר הנדל"ן במדינה. ולנסיה תמכור כנראה את כל מה שתוכל כדי לצמצם את החוב העומד על 439 מיליון יורו. על גירעונות לה קורוניה דובר כאן כבר. כל זה עוד לפני שהזכרנו את שחקני לבנטה, שמבלים את הקיץ בעבודות זמניות כדי לשלם חובות שצברו לאחר שנתיים בלי משכורת, שלא לדבר על אתלטיק בילבאו, שתציב לראשונה חסויות מסחריות על החולצה שהייתה חלקה מאז נוסד המועדון ב-1901.

גם בהקשר הזה העיר סביליה היא מקום מצוין להסתכל עליו, לחיוב ולשלילה. ריאל בטיס היא דוגמה מובהקת לכל החוליים הכלכליים של מועדוני ספרד. אחרי שנים של מהלכים תמוהים במקרה הטוב ופליליים במקרה הרע, שהבריחו מהמועדון גם כישרונות גדולים כמו חואקין, הנשיא המגלומן מנואל רואיז דה לופרה שוקל ברצינות למכור את המועדון. כבר תקופה ארוכה רווחות נגדו האשמות על העברת כספי המועדון לחברת אחזקות רוסית עלומת שם ועל זיוף ספרי החשבונות של המועדון. ההאשמות הללו התגברו כל כך עד שאם דה-לופרה לא יעזוב בקיץ הזה הוא יעזוב, קרוב לוודאי, בקיץ הבא – לשמחת כל אוהדי בטיס באשר הם. לעומתו, המועדון השני של העיר, סביליה, תחת נשיאותו של חוסה מריה דל נידו, מוכיח בכל זאת שאפשר לנהל כלכלת כדורגל נכונה, גם אם, בניגוד לריאל מדריד או ברצלונה, אתה לא מחזיק במדינה ובנק משלך. סביליה תהיה בוודאות הקבוצה הבכירה של העיר גם בעונה הקרובה. ולחשוב שהמצב היה הפוך לחלוטין רק לפני עשור.

בסוף שנות ה-90 היה מועדון אחד עשיר מאוד בעיר סביליה ומועדון שני עני ביותר. ב-1998 רכש דה לופרה את הגדרת הכדורגל לשכונה – דנילסון – תמורת כ-30 מיליון דולר, במה שהיה לזמן קצר ההעברה היקרה ביותר אי פעם. בזמן שהחיים נראו ורודים בבטיס, אצל השכנים המצב היה קודר, בלשון המעטה. בשלב מסוים באמצע שנות ה-90 נראה היה כי מישהו בסביליה קיבל החלטה לפיה הקבוצה תרכוש רק שחקנים שעולים יותר מדי כסף. את מראדונה סביליה הצליחה לקנות רק כדי לשמוח על עזיבתו, לאחר שסיפק יחס הפוך בין ארוחות והסנפות לתוצאות. את פרוסינצ'קי, שנודע כקרואטי השמן ביותר בנבחרת, סביליה אפילו לא הצליחה לקנות מברצלונה – כי הצ'ק חזר. אותו הדבר קרה גם עם בבטו, אותו ניסתה סביליה לרכוש מפלמנגו בקיץ 96'. כך קרה שלאחר ההעברה של דנילסון, בעוד בטיס ודה לופרה היו שרויים עמוק באופוריה (שאפילו גרמה לדה-לופרה לקרוא לאיצטדיון הקבוצה על שמו-שלו), סביליה הייתה שרויה עמוק... בליגה השניה.

בבטיס צהלו במיוחד מכיוון שדווקא סביליה זוהתה באופן מסורתי כמועדון של "אלו שיש להם". בספרד נוהגים לספר כי ראמון סאנצ'ז פיחואן, הנשיא המיתולוגי על שמו קרוי איצטדיון הקבוצה, היה עשיר כל כך שמימן בעצמו את מערכת הרכבות בעיר ועיצב אותה כך שאוהדי בטיס יצטרכו ללכת מרחק רב ככל האפשר מן הרכבת לאיצטדיון הביתי שלהם (שאז נקרא עדיין הוילמארין). הכסף של דה לופרה היה, לכאורה, הנקמה המושלמת מצד בטיס, אחרי שנים של רגשי נחיתות.

אבל תחושת נקמה היא לא בסיס טוב לקבלת החלטות רציונאליות. היא מובילה למחוות דוגמת החלטתו של דה לופרה להעניק פסל חזה מוקטן שלו עצמו (מגלומן, כבר אמרנו?) לדל נידו. אוהדי בטיס שועשעו, ולו רגעית: השנאה האדירה בין המועדונים (ששככה רק זמנית עם מותו של פוארטה) מאפשרת להקביל את המהלך הזה לאחמד טיבי שמעניק פסל של עצמו למשה פייגלין.

דל נידו שועשע פחות, אבל הוא זה שצחק אחרון. בשיעורי ההיסטוריה מהם דה לופרה הבריז כדי למכור מוצרי חשמל מפוקפקים (כך עשה את הונו), דל נידו כנראה ישב ולמד. המיליונים של דה לופרה, בדיוק כמו המתכות מאמריקה, נגמרו בסופו של דבר. בטיס נשארה עם אוצר ריק ונקמה מפוקפקת. רכישות כמו זו של דנילסון לא הובילו אותה לשום מקום, בעוד סביליה, שחזרה לליגה הבכירה בעונת 2001/2002, הלכה והשתפרה. השיא הגיע בין 2005 ל-2007, כאשר הקבוצה זכתה בחמישה גביעים (גביע המלך, שתי זכיות בגביע אופ"א, סופר קאפ ספרדי וסופר קאפ אירופי) ושיחקה לדעת רבים את הכדורגל הטוב ביותר בספרד. בטיס, בינתיים, נאלצה בעיקר להימלט מירידה לליגה השניה.

איך כל זה קרה? סביליה, בניגוד לבטיס, החליטה תחת דל נידו לבשל שחקנים במקום חשבונות. אפשר לתמצת את אותה אסטרטגיה באופן גס כשיטת 1-2-30, שהבשילה במיוחד בתקופת חואנדה ראמוס. בעונה הראשונה נותנים לשחקן בלתי מוכר – מהנוער, מאפריקה או מדרום אמריקה – להרשים את הליגה. בעונה השניה הוא כבר נהפך לשם מוכר ומחוזר. בשלב הבא מוצמד לו תו מחיר של 30 מיליון יורו, לקראת מכירה לשתי הגדולות של ספרד או לחו"ל. לאחר המכירה ימלא את מקומו שחקן נוער או שחקן זר שטרם עשה לעצמו שם, שיירכש בסכום צנוע ויימכר בסכום גבוה פי 3.

שיטת 1-2-30 נשמעת לכם כמו שם מוזר? ובכן... תמורת איזה סכום עבר רייס לארסנל? ניחשתם נכון, 30 מיליון יורו. בפטיסטה לריאל? כנ"ל. אלבס לברצלונה? כנ"ל. ראמוס לריאל? שוב לא טעיתם. לצד אלבס, גם סיידו קייטה נמכר הקיץ לברצלונה, תמורת קצת פחות מ-20 מיליון יורו. למה לא 30? כנראה בגלל שקייטה הספיק לשחק רק עונה אחת בסביליה (בה עדיין הספיק לעשות את פעולת המפתח עבור כל שחקן שרוצה להימכר בכסף גדול – כלומר לכבוש בטיל לחיבורים מול ריאל). כמחליף לקייטה רכשה סביליה את נאדי רומאריץ' מלה-מאן תמורת כשמונה מיליון יורו. נחשו מה תג סעיף השחרור בחוזה של רומאריץ'? אתם ממש טובים, 30 מיליון יורו.

מה שהכי יפה בכל העניין הוא שממש כמו שיר ממוצע של דיוויד ברוזה על סביליה, שטף השחקנים שמגיע מהמועדון פשוט מסרב להסתיים. אם על דייגו קאפל אפשר להתווכח, הרי שעל הכישרון של חסוס נאבאס בצד ימין אי אפשר – הוא אולי בכיין כשם שהוא צוללן, אבל מהיר כמו שד ובעל טכניקה נפלאה. מעבר לצעירים הללו ישנם השחקנים שמגיחים להם כמעט משום מקום ואיכשהו פורחים בסביליה – גם אם הדבר מצריך זמן. מעט מאוד אנשים זוכרים היום שפרדי קאנוטה נודע בתקופתו בטוטנהאם כפרדי קאנוט-פליי, ושלואיס פביאנו היה פלופ אדיר גם בסביליה עצמה, עד שהסבלנות עשתה את שלה.

בעונה הבאה תתמודד סביליה עם שני אתגרים. האתגר הקטן יותר הוא מקצועי. מבין השחקנים שעזבו בקיץ, דני אלבס הוא המשמעותי ביותר. קשה לחשוב על מגן ימני (עם כל הערכתי לסרחיו ראמוס) שניהל באופן דומה את משחק ההתקפה של קבוצתו. אבל במקום דל נידו, דווקא מההיבט הזה הייתי פחות מוטרד. המועדון הצליח בעונות האחרונות לגרום לשחקנים לעלות מדרגה בשורותיו. כשם שפביאנו התחיל לקרוע רשתות לפתע בעונה שעברה, העונה הקרובה יכולה להיות זו של שבנטון. למקרה שהשם הזה לא ממש מוכר לכם, מדובר באורוגוואי פסיכופת שמהווה דוגמה חיה לתקלות חמורות במכשירי קעקועים. כשהפיוזים במקום הנכון וכשפציעות או שחקנים אחרים לא מונעים ממנו לעלות לכר הדשא, שבנטון מסוגל לחולל מהומות בלא מעט הגנות. השבוע הוא כבר הצהיר שפיזית הוא מרגיש טוב בהרבה. סביר להניח שהוא גם אירגן לעצמו קעקוע ענקי עם סמיילי על מנת לבטא את תחושותיו. גם אוהדי סביליה יחייכו בעונה הקרובה, אם יצליח לממש את הפוטנציאל הענק שלו. אבל בין אם שבנטון אישית יצטיין ובין אם לא, עדיין הגיוני להמר שאף קבוצה לא תיהנה לפגוש את סביליה, בשום שלב של העונה.

הבעיה האמיתית של סביליה בעונה הקרובה עלולה להיות מנטאלית. בטווח הקצר, מותו הטראגי של אנטוניו פוארטה ליכד את הקבוצה באופן שמנע מכוכבים לעזוב. אלבס למשל אפילו הודה בריאיון השבוע להנהלת סביליה, שמנעה ממנו לעבור לצ'לסי במהלך העונה שעברה ודרשה שימתין לקיץ הנוכחי. יחד עם זאת, לאורך טווח מות פוארטה עלול להרוס את היסוד החשוב ביותר לעידן הנוכחי של סביליה – אווירה של פרויקט שמתקדם כל הזמן, כזה שנשען על מומנטום מתמשך של הצלחה. התחושה של התקדמות ושיפור בכל עונה היא זו שהשאירה בקבוצה את קאנוטה, פביאנו, נאוואס ואפילו דייגו קאפל. יכול מאוד להיות שאותה תחושה בריאה היא גם מה שגרמה לכך ששחקנים שנראו טוב כל כך במדי סביליה נראו הרבה פחות טוב בקבוצות אחרות (בפטיסטה ורייס הן רק שתי דוגמאות בולטות). העונה האחרונה כבר הייתה משהו אחר. אפקט פוארטה שלילי לאורך טווח הוא האיום המסוכן ביותר על המועדון. בניגוד לרוב המועדונים בליגה, הבעיה של סביליה נמצאת בראש ולא בעו"ש. אצל בטיס הבעיה כפולה. אכן עיר מיוחדת.