סופר קלאסיקו בבייג'ינג

טורניר הכדורגל באולימפיאדה לא תמיד עניין וריתק אליו צופים רבים. אם במונדיאל העולם כולו מחובר באינפוזיה למסכים, הרי שבמשחקים האולימפיים ענפים כמו שחייה, אתלטיקה קלה והתעמלות מושכים תשומת לב רבה יותר, עם כל הכבוד לענף הפופולרי בעולם. אלא שהטורניר הנוכחי באולימפיאדה בסין מסתמן כאחד שעשוי לשבור את שיאי הצפייה. כפי שנבחרת ארה"ב בכדורסל מסתערת במלוא עוזה על מדליית הזהב, לאחר ההשפלה באתונה (מדליית ארד), כך מתכננת נבחרת ברזיל בכדורגל מתקפה על הזהב.

זכייתה של ארגנטינה באתונה 2004 הדליקה נורה אדומה בברזיל. איך יכול להיות ששנואת נפשה זוכה במדליית הזהב עם ניצחונות לכל אורך הטורניר מבלי לספוג אפילו שער אחד, בעוד הברזילאים יושבים להם בבית, לאחר שכלל לא הצליחו להעפיל למשחקים? בבייג'ינג זה כבר לא יקרה.

לפני כשבוע התפרסם סיפורו המדהים של קשרה הברזילאי של ורדר ברמן, דייגו, שלקח את הרגליים וברח לקבוצתו הגרמנית, לאחר שזו לא הסכימה לשחררו לנבחרת. "זה היה אחד הימים הכי קשים שלי בקריירה", העיד דייגו, 23, אחרי שביצע את הבריחה הנועזת. "כפי שההנהלה הראתה הבנה למצב שנקלעתי אליו, כך אני הבעתי הבנה לגבי העובדה שהם חוששים שאפצע. חרף זאת, היה לי ברור שאף אחד לא ייסוג מעמדתו. הייתי נתון תחת לחץ רב כיוון שידעתי שאם לא אגיע, העתיד שלי בנבחרת יהיה בסכנה. אני מאוד מקווה לא רק לזכות בזהב, אלא בהרבה תארים העונה עם ברמן, כך שהיום הקשה הזה יכול להפוך לדבר חיובי". אלא שברמן עדיין עומדת על שלה ועתרה ל-CAS, מוסד הבוררות של פיפ"א, כדי לברר את הסוגיה. "אם יסתבר שהמועדון שלי צדק, אחזור ללא היסוס", סיכם דייגו.

"לייצג את ברזיל ולהשיג את התואר היחיד שחסר לנו, אלה דברים שגורמים לי ליתר מוטיבציה כשאני לובש את החולצה של הנבחרת", אמר דייגו לוואלה! ספורט. "המשחקים האולימפיים מבוססים על חוקים ותיקים עם הרבה אתיקה. תמיד אהבתי אותם".

סיפורו של דייגו הוא לא היחיד. זוהי דוגמה קטנה הממחישה את המחויבות הרבה של השחקנים הדרום אמריקאים ויחסם לנבחרת. גם ברצלונה נלחמת על היהלום שלה, ליאו מסי, 21, שמתעקש לשחק במדי נבחרת ארגנטינה, מחשש לפציעתו. "ההצהרה של פיפ"א הקוראת לשחרר שחקנים לא משנה דבר. בארסה תשאיר את מסי בסגל שלה לקראת משחקי הקבוצה במוקדמות ליגת האלופות", נכתב בהודעה שמסר המועדון. גם קאקה, שביקש ממילאן לצאת לבייגי'נג, נענה בשלילה. לעומת זאת, רונאלדיניו שנלחם בברצלונה שגם לא אפשרה לו לצאת, הכניס סעיף מיוחד בחוזה שחתם לא מכבר במילאן שאומר כי היא מסכימה שייקח חלק במשחקים.

המלחמה העזה הניטשת בין השחקנים הדרום אמריקאיים לקבוצותיהם מתישה את שני הצדדים. השחקנים נקרעים בין מחויבותם לקבוצה והחשש מפני עונש לבין הרצון הרב לעזור לנבחרת. מהצד השני, הקבוצות פוחדות ששחקניהם ייפצעו או ישובו תשושים לקראת פתיחת העונה. חרף העובדה שהן מחויבות, לפחות על פי פיפ"א, לשחרר שחקנים עד גיל 23 לנבחרת, הרי שהן נוטות לצפצף על החוקים.

הוויכוחים החוזרים ונשנים בין השחקנים הדרום הברזילאיים וקבוצותיהם הגיעו כמובן עד הדרגים הגבוהים של פיפ"א. נשיא פיפ"א ספ בלאטר הביע תרעומת בנושא. "משפחת הכדורגל תמיד הסכימה ששחקנים מתחת לגיל 23 ישוחררו לטורניר הנבחרות של האולימפיאדה, שחרור שהוא בגדר חובה. אותו עיקרון חל גם עבור בייג'ינג 2008", אמר בלאטר והוסיף: "לא לשחרר שחקנים מתחת לגיל 23, שהם הליבה של הנבחרות המשתתפות בטורניר, הנו דבר שנוגד את הרוח הספורטיבית של המשחקים".

בלאטר התייחס בעיקר אל הקבוצות הגרמניות, ורדר ברמן (על סירובה לשחרר את דייגו) ושאלקה (על סירובה לשחרר את המגן הברזילאי ראפיניה). אלא שקרל היינץ רומינגה, יו"ר באיירן מינכן ויו"ר התאחדות הקבוצות האירופיות, יצא להגנתן והכשיר את השרץ: "אנחנו תומכים במועדונים שמאבדים שחקנים חשובים. המשחקים האולימפיים אינם כלולים בלוח המשחקים השנתי, ולכן הדרישה לשחרר שחקנים, על פי פיפ"א, אינה מקובלת".

בתוך התוהו ובוהו ניתן גם לראות מישהו שמסתכל על הצד החיובי בעניין. מארק יוז, המנג'ר החדש של מנצ'סטר סיטי שהחתים לא מכבר את ז'ו הברזילאי תמורת כ-19 מיליון ליש"ט, מסתכל על חצי הכוס המלאה: "אנחנו מאוכזבים שז'ו נוסע לאולימפיאדה ומעדיפים, כמובן, שהוא יישאר, אבל אנחנו מכבדים את העובדה שהוא אחד מאותם שחקנים שיכול להוביל את ברזיל לזהב, דבר שהיא לא עשתה מעולם, כך שאני חושב שהוא יכול להפיק תועלת מכך".

באחד מטוריו של טים ויקרי ב-BBC הוא שאל את השאלה האולטימטיבית שכל חובב כדורגל באשר הוא מתחבט בה לא פעם: "מה אתה מעדיף - משחק בינלאומי של נבחרתך או משחק של קבוצתך?". מסקר ארעי שערך הוא גילה כי הרוב המכריע מעדיף ומזדהה עם קבוצתו מאשר עם נבחרת שלושת האריות. הסקר הלא מדעי מציג בדיוק את ההבדלים הגדולים ושוני התרבויות בין היבשות והעמים. אם באירופה הקבוצה חשובה מקבוצת הלאום, הרי שבדרום אמריקה, וברזיל בעיקר, הנבחרת היא מעל לכל.

הקרבתם של שחקני ברזיל למען הנבחרת עצומה. גם למשחקי ידידות זניחים הם משתדלים להגיע. למרות שהם נמצאים תחת לחץ עקבי ומתמיד מצד הקבוצות הגדולות בהן הם משחקים, עושים הברזילאים כל מאמץ ללבוש את המדים הלאומיים. לא תמיד הם טסים במחלקה ראשונה, ולעתים הם אף נאלצים לשלם מכיסם עבור הטיסות, אבל כל הופעה בנבחרת חשובה להם. "לכדורגל יש ערך עצום בעיני העם הברזילאי", אמר בעבר טוסטאו, אחת מהאגדות שלבשו את המדים הצהובים במונדיאל 1970. "אני בטוח ששחקן בנבחרת ברזיל מרגיש חובה הרבה יותר גדולה בהשוואה לשחקן אירופי. הוא מודע לאחריות הגדולה שהוא נושא על כתפיו. דרך הכדורגל מרגישים תושבי ברזיל בעלי ערך. זה כאילו הם אומרים 'אתה יכול להיות במקום הראשון בדברים אחרים, אבל בכדורגל אנחנו טובים ממך'".

לעובדה שהקבוצות הבכירות של אירופה רוקנו את הליגות הברזילאית והארגנטינאית כמעט מכל השחקנים הטובים, חלקם אפילו עוד לפני שהספיקו לעלות לבוגרים, יש שני צדדים. השלילי, אותו ביטא לא אחר מאשר נשיאה של ברזיל, לולה, ששפך חמתו: "ברזיל היא יצרנית השחקנים הכי גדולה בעולם, אבל לדעתי היא כבר לא מדינת הכדורגל. מדינות הכדורגל בימים אלה הן ספרד ואיטליה, שהקבוצות בהן יכולות לקנות את כל השחקנים הטובים ביבשת". אלא שגם פן חיובי קיים בעניין. הנהירה לאירופה של הדרום אמריקאיים דווקא מחזקת את הקשר בין השחקנים לנבחרת והשחקנים לאוהדים. אותם כוכבים גדולים שעושים חיל מעבר לים ומשגעים את אירופה חשים מחויבות גדולה יותר לדגל ולסמל.

אז מה יש דווקא בבייג'ינג 2008 שעושה את הזכייה במדליית הזהב לכל כך חשובה עבור ברזיל? מספר גורמים חברו על מנת שנבחרתו של דונגה תטיל את כל יהבה על המפעל, שנחשב די זניח בעיניה בעבר. שנתיים אחרי המונדיאל הלא מוצלח שחוותה בגרמניה, זקוקה ברזיל לפרוע עוד שטר חוב לאומה. אמנם ה-0:3 בגמר הקופה אמריקה על ארגנטינה פיצה חלקית, אבל יתרתו של החוב, בוודאי לאחר ההצגות הכושלות לאחרונה, עדיין לא נפרעה. שנתיים לפני המונדיאל הבא בדרום אפריקה, מדליית זהב יכולה להוות נקודת ציון בדרך להסתערות מחודשת על הגביע העולמי.

נוסף על כך, בקרבתו של מאמן ברזיל, דונגה, רוחשות השמועות כי חוסר הצלחה בטורניר עלול לגרום לזעזוע בעמדת המאמן. דונגה עצמו ניסה להנמיך ציפיות כשאמר: "לזכות במדליית הזהב באוליפיאדה זה דבר קשה יותר מאשר לזכות בגביע העולמי, מכיוון שאין לנו הרבה זמן להתכונן למשחקים האלה. למונדיאל אנחנו מתכוננים ארבע שנים, לאולימפיאדה 15 ימים".

אבל מעבר לאותן סיבות שאפשר למנות על הלוח, קיימות הסיבות הרומנטיות, הן הדלק שמניע את הברזילאים מהר יותר מהכל. הרצון העז לנשל את יריבתה השנואה ארגנטינה מכס המלכות עומד בראש סדר העדיפויות. גם העובדה כי מדליית זהב זה התואר היחיד החסר לברזיל בארון הגביעים העמוס לעייפה שלה עושה את שלה. כשלשכנה הקטנה, אורוגוואי, שתי מדליות זהב בארון (1924, 1928) הבושה של העם הברזילאי רבה. הנבחרת הצהובה, המקור הראשי לגאווה לאומית, עם הרוח המפורסמת שלה, אותה רוח שדעכה בשנתיים האחרונות, חייבת להשיב את הזיק לעיני הסמבה הברזילאיות.