"תנו לו להנהיג"

לעיתונאים השבדים לקח זמן להאמין למה שהם רואים. מבחינתם זאת היתה עוד מסיבת עיתונאים לפני משחק בשלב הבתים בגביע אופ"א, פאניוניוס מתארחת אצל הלסינבורג המקומית – שום דבר יוצא דופן לסקנדינבים החביבים. עד שהם נכנסו לחדר העיתונות, שם הם פתאום נתקלו בדאריו פרננדז, קשרה הארגנטיני של הקבוצה היוונית. ייצוגי, כריזמטי, ישיר – כאילו מדובר בבשר מבשרה של פאניוניוס. השבדים לא הבינו כיצד במשחק רשמי היוונים שולחים שחקן זר לייצג אותם במסיבת העיתונאים, אבל מהר מאוד הבינו שאין שחקן שמייצג טוב יותר את פאניוניוס מאשר פרננדז. "אני לא זוכר לטובה את היכולת של פאניוניוס באותו משחק, אבל בהחלט זוכר את פרננדז", אומר תומאס נילסן, עיתונאי שבדי שסיקר את המשחק. "במסיבת העיתונאים לפני המשחק בשבדיה, פרננדז ישב על הבמה כנציג השחקנים. לנו כעיתונאים היה קצת מוזר לראות שחקן לא יווני יושב במסיבת העיתונאים כנציג השחקנים, אבל אחרי שהוא דיבר הבנו שהוא בהחלט המנהיג של הקבוצה. הוא הקרין מנהיגות מרשימה מאוד".

גם עבור אוהדי פאניוניוס זה היה טבעי. "דאריו היה השחקן הכי אהוב בפאניוניוס מאז ומעולם", אומר בלי פחד ג'יימס ניאופיטוס, אוהד פאניוניוס וחבר בארגון "הפנתרים". רק כשלוקחים בחשבון איזה שחקנים יש בליגה היוונית, איזה אמוציות, איזה טירוף, מבינים עד כמה קשה לשחקן זר שלא כובש יותר מדי שערים להפוך לסמל הבלתי מעורער של אחת הקבוצות הבולטות בליגה הזאת. ופרננדז היה כזה: שחקן גדול עם לב ענק, לוחם אמיתי עם אישיות אוטנטית. שחקן שהיה אמור לעבור מספר פעמים לאחת הגדולות של יוון, אולימפיאקוס או פנאתיאנקוס, אבל רק הפגיעה בכבוד האוהדים של פאניוניוס מנעה ממנו לצאת החוצה לקבוצות בהן הוא יוכל להבליט את הכישרון שלו בליגת האלופות. בסופו של דבר, המרוויחה הגדולה מכך היתה בית"ר ירושלים.

לא יהיה מוגזם לומר כי המשחק הקרוב של בית"ר ירושלים במוקדמות ליגת האלופות מול ויסלה קרקוב מפולין יהיה הרגע המכונן בקריירה של פרננדז. בגיל 29, אחרי שעבר שמונה קבוצות, אחרי שלא זכה לשחק על הבמה הזאת דרך הליגה היוונית, פרננדז הימר, כאמור, על בית"ר כמי שתביא אותו אולי לשם. פרננדז סבל לא מעט בקריירה מחוסר הבנה עד שהגיע לפאניוניוס, הקבוצה הראשונה שחיבקה את הטירוף שלו ומינפה אותו לאיכויות של מנהיג. בארגנטינה היה פרננדז עוד שחקן ברוך כישרונות שלא הצליח להתבלט באף קבוצה אליה הגיע. עד שנת 2000 שיחק פרננדז בקבוצה הקטנה ספורטינג פונטה אלטה, ודשדש איתה בתחתית הליגה השנייה ואף השלישית בארגנטינה.

רק בתחילת המילניום, כשהוא בן 21, עשה את הצעד הראשון שלו בליגה הארגנטינאית הבכירה כשהצטרף לאינדפנדיינטה ריבאדביה ממחוז מנדוזה, אולם הרומן שלו עם הקבוצה היה קצר במיוחד והוא מצא את עצמו כבר באותה עונה באולימפו, שם החזיק מעמד רק עד סופה ושוב מצא את עצמו בתחילת עונת 2002/2003 בקבוצה חדשה - קילמס. בקילמס הוא החזיק מעמד מעט יותר, ובעונת 2002-2003 שיחק בקבוצה 26 משחקים, בהם תרם 3 שערים ו-7 בישולים, אך לא הציג יכולת מרשימה במיוחד. לאחר הכישלון בקבוצה הארגנטינאית השלישית שלו, ניסה פרננדז את מזלו בקוברלואה קאלמאס הצ'יליאנית, אך כצפוי, גם הרומן הצ'יליאני שלו לא צלח והוא מצא את עצמו, מהר מאוד, על המטוס הראשון לארגנטינה ועבר לשחק בקבוצת גודוי קרוז. בסוף אותה עונה שוב עבר לקבוצה אחרת: צ'אקאריטה ג'וניורס, גם שם לא הרשים במיוחד.

השאלה הנשאלת היא מדוע עבר פרננדז כל כך הרבה קבוצות בארגנטינה ובאף אחת מהן לא הצליח להביא לידי ביטוי את יכולותיו, עליהן אין עוררין? התשובה לכך לא כל כך מורכבת. את הכינוי "אל-לוקו" קיבל הקשר כבר באינדפנדיינטה ריבאדביה. "פרננדז היה שחקן בעייתי", אומר חאבייר רוג'רו, מהנהלת אינדפנדיינטה, בשיחה לוואלה! ספורט. "כולם ראו את הכישרון שיש לו ברגליים, אבל הוא היה מתווכח עם המאמנים, לא מקבל הוראות. אפשר להגיד שהוא היה דמות לא כל כך חיובית בקבוצה ובגלל זה הוא לא נשאר". את אותם הדברים ככל הנראה הייתם שומעים בכל קבוצה אחרת בה שיחק פרננדז ברחבי ארגנטינה, אבל בשנת 2005 הכול השתנה והוא מצא קבוצה שתבין את הלהט והאופי הייחודיים לו. פרננדז קיבל הצעה מקבוצת פאניוניוס היוונית והחליט לנסות את מזלו ועתידו ביבשת אירופה. זאת היתה החלטה של להיות או לחדול.

החיבור של פרננדז עם קונסטנטינוס צאקיריס, נשיא פאניוניוס, שקיבל את פני השחקן כבר בשדה תעופה, היה מיידי. פאניוניוס, שהייתה במצב כלכלי קשה ביותר ועמדה על סף פירוק ב-2004, ראתה בארגנטינאי דמות שתכניס את הקבוצה לעידן חדש ומוצלח הרבה יותר. האוהדים, בעיקר הגרעין הקשה יותר - "הפנתרים", נקשרו מייד לשחקן חם המזג אשר נלחם בצורה בלתי מתפשרת על הדשא. פרננדז הבין כי הקריירה שלו ממש התחילה מחדש. "אין דבר שאני לא אתגעגע אליו ביוון", אמר השחקן בראיון פרידה מפאניוניוס, ראיון שהעניק אך ורק לאתר הרשמי של ארגון אוהדי הקבוצה. "אני אתגעגע לחברים שלי, לאנשים החמים שיקבלו אותי כאן ואני בטוח שכולם יתגעגעו גם אליי", הוסיף הארגנטינאי.

בעונת 2005/06, כשהגיע פרננדז לפאניוניוס המתחדשת, סיימו היוונים במקום ה-12 המאכזב, אולם משהתחיל הארגנטינאי להתאקלם בקבוצה התוצאות נראו מייד. בעונת 2006/07 סיימה פאניוניוס במקום השישי והצליחה להתברג לשלב הבתים בגביע אופ"א, אחד מהישגי השיא שלה בכל הזמנים. בעונת 2007/8 שוב סיימה הקבוצה במקום השישי והוכיחה כי מיקומה בצמרת הכדורגל היווני מוצדק. פרננדז שיחק 77 משחקים במדי הקבוצה, הבקיע רק 8 שערים, אולם הנתונים הסטטיסטיים הם לא מה שהפכו אותו לאליל בפאניוניוס.

הסיבה לשינוי המשמעותי כל כך שעבר פרננדז ביוון קשורה לאדם אחד בלבד. המאמן הגרמני של פאניוניוס, אוואלד לינן. המאמן קלט שפרננדז הוא מנהיג ונתן לו את המפתחות של הקבוצה, להבדיל מהתפקיד שהוא קיבל בארגנטינה. ברגע שמשחק הקבוצה התחיל לעבור כל הזמן דרכו, הוא פרח – נקודה שיצחק שום יהיה חייב לקחת בחשבון, כאשר הוא משלב את הקשר עם עידן טל ובואטנג. "פרננדז אוהב להגיע מצד שמאל ולחתוך לאמצע המגרש", מסביר העיתונאי פאפאדופולוס. "הוא יכול לפרוץ גם מהכנף ולשחק כשחקן כנף קלאסי, אבל בפאניוניוס הוא היה הכי משמעותי כשהוא שיחק מתחת לחלוץ. הוא היה מבקיע גולים, בישל המון ולינן דאג שהמשחק של הקבוצה ינוהל על ידו. יש לו בעיטות עונשין והרמות מצוינות והוא זה שהוציא לפועל כמעט כל בעיטת קרן או בעיטת עונשין לזכות פאניוניוס. תנו לו להנהיג, תנו לו להוביל, והוא יוכיח שהוא שווה את זה".

פרננדז, כאמור, הפך ליקיר האוהדים ותוך שלוש שנים מיצב את עצמו כאחד הסמלים הגדולים ביותר של פאניוניוס. הטירוף שלו גלש לא פעם למקומות שליליים. פעם אחת, למשל, הוא דחף מביא כדורים צעיר בגלל שהתעכב, אבל לאוהדי פאניוניוס זה בכלל לא הפריע. להיפך. במשחק בשלב הבתים של גביע אופ"א, למשל, בו ניצחו היוונים את סושו הצרפתית בחוץ, פרננדז כבש את השער השני מבעיטת קרן ורץ לחגוג עם קהל האוהדים היווני שהגיע לצרפת כאילו היה אחד מהם. מאז, אגב, נחשב פרננדז לכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה בבעיטות עונשין וקרנות.

המספר שמעטר את חולצתו של פרננדז עוד מהמשחקים הראשונים שלו בארגנטינה הוא 23. כשנשאל מדוע הוא לובש את המספר הזה בראיון לעיתון יווני, סיפר פרננדז כי הוא מעריץ גדול של מייקל ג'ורדן, ומבחינה ספורטיבית הוא מנסה לחקות אותו "ברוח הלחימה שלו וביכולת המופלאה". את האוהדים היוונים, שרואים כל יום שכירי חרב נעים בין קבוצה לקבוצה, זה קנה. "אחרי שאפרוש אני ארצה לעבוד כסקאוט שמביא שחקנים טובים לפאניוניוס. אני ארצה להחזיר לקבוצה הזו על כל מה שהיא נתנה לי", אמר פרננדז לאוהדים היוונים לפני שעזב. "אחר כך, אתם תראו, אני עוד אהיה פה המנהל המקצועי".

"כשהוא הגיע להיפרד מהקבוצה, הקהל של פאניוניוס ארגן עבורו טקס פרידה מרגש מאוד, אנשים היו על סף דמעות", מספר אלקיס פאפאדופולוס, עיתונאי המסקר את פאניוניוס בעיתון "פרותאליטיס". "היו לו יחסים מצוינים עם כל מי שקשור במועדון והעזיבה שלו הייתה מאוד קשה לכולם. פרננדז הוא בחור מאוד אמוציונאלי, אבל יש לו לב טוב. הוא היה החבר הכי טוב של כל השחקנים בקבוצה". ג'ימס ניאופיטוס, אוהד פאניוניוס וחבר בארגון "הפנתרים": "דאריו נלחם על המגרש הרבה יותר מרוב השחקנים היוונים. הוא היה המנהיג ולא השחקנים היוונים".

בראיון לאתר האוהדים אכן נשמע כי גם לשחקן עצמו קשה מאוד להתנתק מהמקום הראשון בו הצליח להביא לידי ביטוי את יכולותיו המגוונות. "שיחקתי בכל זמן נתון עם כל הלב שלי ותמיד נתתי מאה אחוז לקבוצה. קשה לי מאוד לעזוב את המועדון, אבל אני חייב לעשות את זה בשביל הבת שלי. ההצעה הכספית שקיבלתי מצוינת".

רפיק דג'יבור, חלוץ צרפתי ממוצא אלג'ירי, היה החבר הכי טוב של פרננדז בפאניוניוס. עבור פרננדז היה דג'יבור סוג של בן מאומץ שהצטרף לתא המשפחתי החם של הארגנטינאי. "יש לו לב ארגנטינאי רחב וחם", אומר דג'יבור בשיחה לוואלה! ספורט. "יש לו דם חם מאוד, אבל הוא מוציא את זה אך ורק על הדשא. אני בטוח שהוא יהיה האטרקציה הכי גדולה השנה בליגה הישראלית. אין לי ספק שכולם יאהבו אותו אצלכם. חשוב לזכור שהיו לו הצעות מצוינות מקבוצות גדולות ביוון, אבל בפאניוניוס אמרו לו שהוא לא יכול לעבור לאף קבוצה אחרת במדינה, ולכן הוא העדיף את האתגר של הליגה הישראלית. אני חושב שזו הסיבה שהוא הסכים לעבור לישראל- הרצון להצליח בליגת האלופות. הוא יודע שמדובר באתגר גדול מאוד עבורו. אנחנו שומעים ביוון על ההתקדמות ההדרגתית של הכדורגל הישראלי. ההצעה הכספית שהוא קיבל מבית"ר ירושלים הייתה טובה מאוד מבחינתו וגם לפאניוניוס זה השתלם למכור אותו במחיר הזה כדי להתחזק כלכלית. גם בית"ר עשו עסקה מצוינת".