לקחי הדרים טים, גרסת ברסה

בפגרת הקיץ הדבר היחיד שמרגיע לרוב את הצמא הקשה לכדורגל הוא עונת המלפפונים. אבל בברצלונה יש אקשן מיוחד. יוהאן קרויף, "המושיע" ("אל סלבדור") - כפי שהוא ידוע בעיר עוד משנות ה 70' – קיבל הצעה מז'ואן לאפורטה למינוי רשמי במועדון, כדי שיושיע את נשיאותו מכל אלו שמאסו בו: התקשורת, האוהדים, וחברי ההנהלה, שרובה כבר התפטרה. המינוי אמור לסייע לתדמיתו של לאפורטה, לקראת הצבעת אי אמון נוספת בספטמבר, אך בין אם יחזיק בתואר רשמי ובין אם לא, קרויף כבר משפיע עוד יותר מבעבר על קבלת ההחלטות במועדון. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא מינויו של בן חסותו, פפ גווארדיולה, למאמן. היה זה קרויף שנתן לגווארדיולה כשחקן צעיר הזדמנות ראשונה בקבוצה הבוגרת של המועדון ב-1990, וכעת הוא מקבל בעזרת קרויף הזדמנות ראשונה כמאמן הקבוצה. אין זה מקרי כי עוד במאי, כשסומן לתפקיד, מיהר גווארדיולה לביתו של קרויף בברצלונה כדי לקבל את ברכת הדרך מן המנטור.

לאורך הקיץ קרויף וגווארדיולה יבלו זמן רב ביחד בניסיון לבנות מחדש את ברצלונה – ואין ספק שרבים ממהלכיו של המאמן החדש ישקפו את צעדיו של מורו. כמו ההולנדי בראשית שנות ה 90', גם גווארדיולה מנסה לשדר שינוי ונחישות מהרגע הראשון באופי, הרכב והתנהלות הקבוצה. הודעתו הראשונה לתקשורת כמאמן הייתה על סיום דרכם של אטו, רונאלדיניו ודקו במועדון, ממש כשם שקרויף סימן למספר שחקנים בכירים (דוגמת גארי ליניקר) את הדרך החוצה ברגע שמונה למאמן. גווארדיולה, עד כמה שאפשר לשפוט על פי 'מארקה' חובב הכותרות המופרזות, הספיק גם הוא לבצע "מהפכה בשבעה ימים", ובכלל זה הבהיר לשחקנים מה יאכלו ועם מי.

עבור אוהדי ברצלונה כל ההתפתחויות האלו אמורות להיות חדשות טובות – אם גווארדיולה הולך בדרכו של קרויף, אולי גם הקבוצה שלו תזכה בארבע אליפויות רצופות ובגביע אירופה. אבל חזון הדרים-טים החדשה, כמו הדרים טים המקורית – הקבוצה הגדולה ביותר של ברצלונה בכל הזמנים, בליבה ניצב גווארדיולה כקפטן - הוא אסטרטגיה בסיכון גבוה. לגווארדיולה עלול לקרות מה שקרה לקרויף, שהפריז במאמציו לשלוט במועדון דווקא בגלל יוקרתו העצומה כאייקון פוליטי וספורטיבי. כדאי להעיף מבט על קורותיו של קרויף בקטלוניה כדי להבין את השיעורים שתלמידו צריך לזכור.

כל מי שרוצה להיות דמות משמעותית בברצלונה, כזו שתיחרט באמת בדפי ההיסטוריה של המועדון, צריך לאמץ לליבו את הפוליטיקה הקטלאנית. זה נכון גם לגבי מאמני הקבוצה. נימוס, רהיטות ואלגנטיות כמו של רייקארד רצויים תמיד, בוודאי בהשוואה לאסונות תרבותיים דוגמת ואן חאל – אבל בעוד תכונות כאלו יקנו לך אהדה, הן לא יהפכו אותך לסמל.

"הקטלאנים", כתב פעם פיל בול, "מעדיפים שגיבוריהם יהיו חיות פוליטיות, וקרויף היה המפורסם ביותר בשורה ארוכה של דמויות כאלו". גווארדיולה הוא חלק מאוחר יותר באותה שורה, ובמקרה שלו העניין נראה פחות מפתיע. יליד סאנטפדור שבלב קטלוניה, גווארדיולה עטף את עצמו בדגל קטלוניה אחרי ניצחונות גדולים בעידן הדרים-טים, התראיין אחרי המשחקים בקטלאנית, חתם על עצומות למען נבחרת קטלוניה, וסייר בבתי ספר בקטלוניה בכדי לעודד תלמידים ללמוד שירה לאומית קטלאנית.

קל לשאול מה לכל זה ולקרויף, יליד אמסטרדם שעד היום לא השתלט על השפה הקטלאנית? ובכן, המון. הקוסמופוליטיות של ברצלונה הופכת את ההשתלבות של זרים בחוויה הפוליטית הקטלאנית לטבעית. תפיסת הלאומיות הקטלאנית היא אזרחית ולא אתנית. במילים אחרות, זה לא משנה מאיפה אתה בא, משנה במה אתה מאמין. קרויף האמין בקטלאניזם מהרגע הראשון, כשעבר לברצלונה מאייאקס ב 1973. אף אחד בקטלוניה לא התייחס אז יותר מדי לעובדה שקרויף לא היה מסוגל לשחק יותר באייאקס, אחרי שיהירותו גרמה ל'חבריו' באייאקס לשלול ממנו את סרט הקפטן, ממש כשם שכרגע אף אחד בברצלונה לא רוצה לשים לב לכך שקרויף עזב את תפקידו כמנהל מקצועי באייאקס עוד לפני שהתחיל אותו, אחרי שהסתכסך עם ואן באסטן.

אז כהיום, הקטלאנים התרכזו באקשן שבבית, ואז כהיום, היה הרבה אקשן - וקרויף השתלב בו מיידית. בשנות ה 70', בעוד מדריד מתכנסת בעצמה ומנסה לשדר קשיחות לקראת מותו הקרב ובא של פרנקו הגוסס (שימות לבסוף בנובמבר 75'), קטלוניה, כמו חבל הבאסקים, תססה מרוב אנרגיות שחיכו להתפרץ. בתמונה מפורסמת מאותה תקופה מצולם קרויף לא רחוק מחוסה אנטוניו קמאצ'ו, אז הבלם הצעיר והמאיים של ריאל מדריד. הניגוד בין הארטיסט ההולנדי לביריון ממדריד, שאוחז באותה תמונה באזור אינטימי שלו-עצמו, כאילו תמצת את כל ההבדל בין ברצלונה ומדריד של אותם ימים.

קרויף הזדהה מהר מאוד עם הלאומיות הקטלאנית. מספר חודשים לאחר שהגיע לברצלונה הצהיר בפומבי: "הבנתי איך זה עובד. אנחנו בקטלוניה מרוויחים את זה, ובמדריד הם זוללים את זה", ואף הוסיף כי בחר בברצלונה על פני ריאל מדריד משום שלא יכול היה "לשחק בקבוצה המקושרת עם פרנקו" – וכמובן עורר סערה פוליטית.

לצד ההצהרות היו גם הצגות על המגרש. הגדולה שבהן - 5-0 על ריאל מדריד בברנביאו, כאשר קרויף מבשל שלושה שערים וכובש את השער היפה ביותר במשחק – ידועה עד היום במדריד כ"לילה השחור" (noche negra), ולא רק מסיבות ספורטיביות. השער של קרויף באותו משחק מוקרן כמעט בכל רגע נתון במוזיאון של ברצלונה; אל תצפו למצוא אותו בשידורים חוזרים בברנביאו. קשה להפריז בחשיבות הפוליטית של אותה תוצאה, שהיוותה עדות נוספת לתחייתה של קטלוניה ולגסיסת הדיקטטורה. התצוגה שהוביל קרויף לא רק גרמה לחגיגות המוניות בקטלוניה, אלא לאירוע מפתיע ונדיר עוד יותר באותם ימים - מאמר מיוחד של הניו יורק טיימס על כדורגל, בו הרחיק לכת הכותב עד כדי טענה כי במשחק "קרויף עשה יותר למען רוח האומה הקטלאנית בתשעים דקות משפוליטיקאים רבים השיגו בעשרות שנות מאבק."

מעמדו של קרויף כבנה המאומץ של קטלוניה נבע בין היתר גם מלידת בנו שלו. אוהדי ברצלונה לא זוכרים את ג'ורדי קרויף כשחקן אלא כסמל פוליטי – הוא הוטבל בשמו של הקדוש הנחשב לפטרון קטלוניה, בזמן בו החוקה הספרדית אסרה עדיין על שימוש בשמות קטלאניים. אביו, תמיד עקשן, סירב לקבל תכתיבים מן המשטר וג'ורדי נשאר עם שמו המקורי. היה זה אקט נוסף שהפך את ההולנדי עצמו לסוג של קדוש בעיני הקטלאנים. ההצלחה האדירה כמאמן בתחילת שנות ה 90' רק העצימה את המיתוס.

אך לתמונה האידילית הזו היה מחיר משלה. מעמדו של קרויף בברצלונה כאייקון בלתי מעורער, פוליטי וספורטיבי כאחד, העצים עוד יותר את נטיותיו לעקשנות, יהירות ולגישת "הדרך שלי-או-הדלת". העובדה שניכרה עוד בתקופתו כשחקן באייאקס – כי קרויף הוא טיפוס שאפשר כנראה רק להעריץ או לשנוא – צפה שוב בתקופתו כמאמן ברצלונה. קרויף היה אולי המאמן הדומיננטי ביותר בתולדות המועדון, והגדיר את עצמו מהאימון הראשון כשליט הבלתי מעורער של חד ההלבשה, מול השחקנים ומול הנשיא כאחד. שיטותיו הדיקטטוריות הובילו שחקנים דוגמת מיכאל לאודרופ, למשל, להצהיר כי קרויף הוא גאון בלתי נסבל. רייקארד, ששיחק תחת קרויף באייאקס בסוף שנות ה 80', בחר רק בחלק הבלתי נסבל (אף שהשניים התפייסו בסופו של דבר).

אולם הצרות העמוקות באמת שגרמה ההילה של קרויף לו ולמועדון התרחשו מול הנשיא. ג'וזף לואיס נונייז החל לקצץ בכנפיו של קרויף מתוך מחשבה שהמאמן מנסה להשתלט על המועדון. קרויף, שמעולם לא היה מוכן להתפשר עם מישהו על משהו, חשב שנונייז מנסה לגנוב את הבעלות על הצלחותיו. שניהם כנראה צדקו. מאבק הכוחות בין נונייז וקרויף כמעט והחריב את המועדון, רק זמן קצר לאחר ההצלחות המפוארות שהשיגו ביחד, וכמעט והרג את קרויף, שסבל מהתקף לב על רקע האירועים הללו. למקרה שתהיתם, קרויף פוטר על ידי נונייז ב 1995 . ז'ואן לאפורטה, הקים את סיעתו, האלפנט בלאו, במחאה על העזבתו של קרויף, ושמונה שנים אחר כך הגיע לתפקיד הנשיא. מאותו רגע חזר קרויף למשוך בחוטים.

אם גווארדיולה יחשוב בשלב כלשהו כי יוקרתו הפוליטית והספורטיבית הופכת אותו ל'חסין', כפי שקרויף כנראה חשב כמאמן, הסוף עלול להיות רע ומר. קשה אומנם לראות מצב בו הקטלאני הצעיר, בחור צנוע בהרבה מקרויף, ייסחף למאבקים אליהם נקלע ההולנדי, אבל השפעתו האדירה של קרויף על חניכו – עליה יכול להעיד כבר גם גיא אסולין - עלולה להוביל למצב שכזה.

גווארדיולה בוודאי זוכר מימיו כשחקן כי לצד כישרון ויוקרה נהנה מורו בראשית שנות ה 90' גם ממנה גדושה של מזל. הקבוצה שבנה בתחילת שנות ה 90' הייתה פנטסטית ללא ספק, אבל שלוש מבין ארבע האליפויות הרצופות בהן זכתה כמעט ולא התרחשו. לו ריאל מדריד (פעמיים מול טנריפה) ולה קורוניה (עם הפנדל האומלל של דיוקיץ'), לא היו שומטות יתרון במחזור האחרון, ייתכן מאוד שתקופתו המיתולוגית של קרויף כמאמן הייתה זכורה אחרת. בסופו של דבר המזל של קרויף נגמר, יכולותיו לא הספיקו, ויוקרתו האדירה הביאה אותו דווקא למקומות מסוכנים.

גווארדיולה יעשה בחוכמה אם יקשיב היטב להסבריו של קרויף על שחקנים, טקטיקות ושיטות אימון, אבל יכול להיות שיהיה עדיף לו לזכור בעיקר אנקדוטה של מאמן זר אחר. טרי ונבלס, שהוביל את בארסה לאליפות באמצע שנות ה 80', סיפר פעם על החגיגות: "כאשר הגענו לנמל התעופה ונכנסנו לאוטובוס, יכולת לראות את ההמונים...זקנות כרעו על ברכיהן. זה היה לא ייאמן, כאילו היינו צבא מנצח ששב לאחר שהשיג את הבלתי אפשרי...זה גרם לי להבין שסבל העבר היה משהו שחיבר את האנשים הללו יחדיו, משך דורות. הרגשתי כאילו זה לא היה קשור לספורט כלל".

אותו אירוע המחיש שוב שמהות המועדון גדולה בהרבה מהספורט ומכל בן אדם בודד, חשוב ככל שיהיה. ונבלס הבין זאת וקרויף, כשחקן, הבין זאת גם הוא – אבל כמאמן נשב בקסמי ההילה שלו עצמו. גם לגווארדיולה יש הילה. יש לקוות שיידע לשמור עליה טהורה וילמד לא רק מהצלחות הגורו שלו, אלא גם ובעיקר מטעויותיו, ושיזכור את מה שקרויף בשלב מסוים כנראה שכח.