הדשא האירופי ירוק יותר

באופן בלתי צפוי הפך הכדורסל האירופי לסיפור המעניין ביותר ברגע זה בעונת המלפפונים של ליגת ה-NBA, לאחר שהליגות ביבשת הישנה הראו כי הן מסוגלות להוות אלטרנטיבה עבור שחקני NBA לגיטימיים. החתימה אתמול (רביעי) של ג'וש צ'ילדרס מאטלנטה באולימפיאקוס היוונית מביאה את הטרנד החדש לשיא, שבמבט ראשון נראה מפתיע, אך בשני כבר פחות.

צ'ילדרס הוא לא הראשון שעושה זאת, אפילו לא השני, ומאוד יכול להיות שגם לא האחרון (השמועה האחרונה קושרת את השחקן החופשי סאשה וויאצ'יץ', שנתן פלייאוף טוב, לאירופה). אמנם אין טעם להתרגש מכך שמקלות כמו פרימוז ברזץ' ולורן וודס העדיפו אוטומטית את הכסף הגדול של אירופה, אבל כדאי לשים לב לכך שארבעה שחקנים שבעונה שעברה קיבלו יותר מ-20 דקות למשחק בליגה הטובה בעולם העדיפו הקיץ הצעות מהיבשת הישנה. אל צ'ילדרס מצטרפים ברשימה הזאת שלושה זרים: חואן קרלוס נבארו, קרלוס דלפינו ובוסטיאן נאכבר.

נבארו לא מיהר לקפוץ ל-NBA. הוא הגיע בסופו של יום לממפיס בעיקר בגלל חברו הטוב פאו גאסול, ולאחר שזה עזב, הבין הקטלוני שלגריזליס אין עתיד, ולפיכך העדיף לחזור לברצלונה ולהרוויח הרבה (הרבה) יותר כסף.

דלפינו הארגנטינאי דווקא ביצע אשתקד פריצת דרך בטורונטו, אבל הצעה כספית שלא ניתן לסרב לה (ויש דיווחים סותרים על הסכום המדויק, אבל ההערכות שמדובר בכ-30 מיליון יורו) גרמה לו להעדיף את חימקי מוסקבה. נאכבר יכול היה לקבל צ'אנס רציני בניו ג'רזי לאחר העזיבה של ריצ'רד ג'פרסון, אך גם הוא בחר במזומנים של רוסיה וכלכלתה המשתדרגת, וישחק בדינמו מוסקבה של דייויד בלאט.

המקרה של חורחה גארבחוסה, הפורוורד הספרדי של טורונטו שהחליט גם הוא להעדיף את הכסף הגדול של חימקי, הוא לא שונה בהרבה. גארבחוסה אמנם נתן עונת בכורה מוצלחת בקבוצה הקנדית, אך לאחר פציעתו - ואולי בכלל בלי קשר אליה - העדיף כעת את ההצעה הגדולה מעבר לים. גארבחוסה הגיע ל-NBA בגיל מאוחר יחסית, וייתכן והוא לא מצא את האתגר הגדול שחיפש. מה שבטוח, את הכסף הגדול הוא מצא, אפילו בלי לחפש. ככה זה בחודש האחרון: הכסף הגדול באירופה מוצא אותך, אתה בקושי צריך לחפש.

אל השלושה ניתן להוסיף שני שמות נוספים: טיאגו ספליטר וברנדון ג'נינגס. ספליטר הברזילאי חתם לאחרונה לשנתיים נוספות בטאו ויטוריה, וויתר בכך על האפשרות להצטרף העונה לסן אנטוניו, שבחרה בו בדראפט 2007.

הוא לא התרגש מהסיכוי להפוך לשחקן חמישייה בקבוצה המצליחה ב-NBA בעשור האחרון, וגם לא רטט מהאפשרות לשחק לצד טים דאנקן, והעדיף להישאר בוויטוריה, בה ירוויח פי 8 ממה שיכול היה להרוויח בהתאם לחוזה הרוקי של הבחירה ה-28 ב-NBA.

ג'נינגס הוא התיכוניסט האמריקאי שהתקשה עם מבחני הכניסה לקולג', והחליט לשחק השנה באירופה. הוא היה מועמד גם למכבי ת"א, ולבסוף חתם בווירטוס רומא של דיאן בודירוגה ויסמין רפשה. ג'נינגס הוא הראשון שמחליט להעביר את השנה שבין התיכון לדראפט באירופה במקום במכללות, ומאוד יכול להיות שהוא יתחיל טרנד חדש וייחשב לחלוץ המחנה.

במקום לראות את חשבון הבנק שלו מתייבש במשך שנה, הוא יתחיל כבר עכשיו להרוויח סכומי עתק, וישתתף ביותר משחקים תחרותיים מחבריו למחזור שעוברים בקולג'ים. מעניין יהיה לבדוק איך הילד מתפקד ברמות היורוליג, ובעיקר לראות אותו מול הסנסציה הספרדית ריקי רוביו, שלפי כל התחזיות ייבחר ראשון בדראפט הבא אם רק ייגש אליו.

החבורה הזו הניחה את היסודות לשוק האמיתי של הקיץ שסידר לנו צ'ילדרס. הפעם לא מדובר בשחקן שגדל ביורוליג, ילד שבא להעביר שנה או שחקן בשלהי הקריירה שאירופה היא הקטאר של הכדורסל בשבילו (בסגנון דומיניק ווילקינס וטום צ'יימברס).

צ'ילדרס הוא שחקן NBA יותר מלגיטימי, שנמצא בשיא הקריירה ובדרכו מעלה, הוא אמריקאי שעבר את כל תחנות הכדורסל הרגילות, והיווה את אחד המחליפים הטובים בליגה. ונחשו מה, הוא צפוי רק להשתפר, ויכול היה לקבל חוזה מכובד מאוד מאטלנטה, רק שהעדיף את אולימפיאקוס. בשקלול כל הנסיבות, מדובר בשחקן הטוב ביותר שאי פעם ויתר על NBA בשביל אירופה.

אז מה קורה פה, בעצם? איך אנחנו אמורים לאכול את ההחלטה של צ'ילדרס? קודם כל, ישנה הזווית הגלובלית/כלכלית. האולמייטי דולר כבר לא מה שהיה פעם, אפילו ביחס לשקל, ובקיץ הזה ההשלכות מגיעות גם לכדורסל.

פתאום כל מיני אוליגרכים ואנשים עם שפמים מטאפוריים מצליחים לפתות שחקנים איכותיים בעזרת סכומים שב-NBA לא יוכלו להרוויח. נבארו, דלפינו ונאכבר יתעשרו באופן משמעותי בזכות המעבר לאירופה, וגם צ'ילדרס, כפי שהסוכן שלו מיהר להבהיר, ירוויח הרבה יותר. ביוון הקבוצות הן שמשלמות את המסים, כך שמעשית ירוויח הפורוורד לפחות פי שניים ממה שהיה מרוויח בארה"ב, וזאת מבלי לדבר על תמריצים נוספים כמו בית גדול, חוויה אירופאית אותנטית וכרטיס זוגי להופעה של גליקריה.

אם בקיץ הבא יחתום שון מריון בסגנית אלופת טורקמניסטן על חוזה של 70 מליון דולר נטו לעונה ועדר כבשים, אל תגידו שלא הזהרנו אותכם.

אבל מה שקורה כאן גדול וחשוב יותר מכסף, ואפילו יותר מכבוד מהסוג שמצדיק הזמנת כלה מאוקראינה (אני חי פה כמו מלך. מצאתי קבוצה שמכינה לי קפה מתי שאני מבקש). צ'ילדרס לא טס ליוון כדי לחתום על חוזה, אלא כדי לבדוק אם הקולות של פיראוס אכן מזכירים את חיפה. בדק, והתרשם. מהרצינות של ההנהלה, מהמתקנים, מאופן החשיבה האירופאי, בו לא מצפים ממנו לקלוע 30 למשחק, אלא להוביל את הקבוצה להישגים. הוא גם התרשם מהאהבה למשחק.

הוא כבר מתחיל להבין מה מצפה לו. "היריבה העיקרית שלנו היא פנאתינייקוס, וזה כמו היריבות בין הקולג'ים של דיוק וצפון קרוליינה, רק פי 5", ניסה להסביר לאמריקאים.

צ'ילדרס נחשב לשחקן אינטליגנטי שמסוגל לראות את התמונה הגדולה. הוא לא טמבל שיתלהב ממצגת ומהחיוך של יותם הלפרין. חותמת האיכות שנתן - במילים ובמעשים - לכדורסל האירופי, תמצא אוזניים קשובות בקרב שחקנים במעמד דומה לשלו.

"דיברתי עם כמה שחקנים", אמר אתמול, "וזה יכול להפוך לטרנד. חשבנו מחוץ לקופסא הפעם, ואם שחקנים יראו שחקן NBA עובר לאירופה ומתרגל לתרבות, הם עשויים לשאול 'למה לא אני?'".

התהליך בו הכדורסל האירופי נתפס בעיני האמריקאים כנחות התהפך, וכעת הוא נראה כמסקרן וראוי לתשומת לב. הכניסה המאסיבית של זרים ל-NBA וההפסדים של נבחרת ארה"ב לנבחרות אירופאיות, יחד עם החצייה של צ'ילדרס את האוקיינוס, חיזקו את התפיסה החדשה שיש מעבר לים איום שכדאי לקחת ברצינות.

הקומישינר דייויד שטרן אמנם מחבק את הכדורסל האירופי וטוען לכל אורך הדרך שהוא שמח בהתקדמותו, אבל הגיע הזמן שיתחיל לדאוג. אם לא מצמצום הפערים הכלכליים והמקצועיים, אז מהסיבה השלישית שהניעה את צ'ילדרס לנסות את מזלו ביוון - החוקים המגבילים של ה-NBA.

צ'ילדרס היה שחקן חופשי מוגבל, ונקלע למצב בו כמעט אף קבוצה לא יכולה, מטעמי תקרת שכר, להציע לו חוזה גדול. הוא רצה לעזוב את אטלנטה, אבל ידע שההוקס ישוו כל הצעה שניתן להגיש עליו ושאין להם כוונה לבצע סיין אנד טרייד עבורו. גם הקבוצות האחרות ידעו זאת, ולכן נמנעו מלהגיש הצעה רשמית שתפגע ביכולתן להיות פעילות בשוק השחקנים.

במילים אחרות, לצ'ילדרס נמאס להיות שייך לאטלנטה, לתת לאוסף הליצנים בהנהלה ובקבוצת הבעלות לקבוע את גורלו בשנים הקרובות. הוא ראה איך הבעלים מתקשים למנף את הפלייאוף המרשים, מתקמצנים עם ג'וש סמית' ולא מביאים שחקנים חדשים. הוא ידע שאם יישאר שם גורלו יכול להיות דומה לזה של מרכוס קמבי, שחווה את הסיוט הגדול ביותר של כל שחקן NBA - בוקר אחד הסוכן שלו התקשר והודיע: "שומע? עברת לקליפרס".

נמאס לו להיות פיון בידם של מנהלים גרועים, שזה הסטטוס של רוב שחקני ה-NBA. באולימפיאקוס הוא מקבל סעיף שחרור כל שנה, ועוד שנתיים יוכל לחזור ל-NBA כשחקן חופשי, בקיץ בו יהיו הרבה יותר קבוצות עם מקום מתחת לתקרה. ג'ון הולינג'ר מ-ESPN טוען ש"בראייה לעתיד, המרוויחים הגדולים מההתפתחות הזו יהיו השחקנים החופשיים המוגבלים", מה שיכול לשנות באופן משמעותי את הקיצים הבאים.

כך שלאחר עיון מעמיק יותר, ההחלטה של צי'לדרס נראית הרבה פחות מופרכת. לפחות בשנה הקרובה הוא ישחק ביוון וביורוליג, בהן הרמה נמוכה יותר, אך הכדורסל נכון יותר. הוא ייאבק על תארים מול קבוצות חזקות ומול שחקנים שאסור לזלזל בהם, ילמד לקחת על עצמו יותר ולגוון את המשחק שלו, ויחזור ל-NBA בשל, חופשי ומאושר יותר.

אם זה יצליח, זה יגרום למיני מהפכה - האוליגרכים יתפתו להוציא יותר כסף על כוכבי NBA, קבוצות לא יוכלו לזלזל באיום מעבר לאירופה וייאלצו לתת כבוד לרצונם של השחקנים שלהם, אפילו אם הם שחקנים חופשיים מוגבלים. היורוליג ימשיך לצמצם פערים. זה יכול להוביל לעתיד מאוזן ומוצלח יותר שיכריח את ה-NBA להתייעל, אבל זה גם יכול להוביל לעתיד של שון מריון בטורקמניסטן. בכל מקרה, יהיה מעניין לעקוב.