פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מה זה ספורט?

        בבייג'ינג יהיו כל מיני תחרויות, שבעיני רבים לא תואמות את המושג שבכותרת. האם אפשר להגדיר ספורט, וכיצד נוצרים ענפיו השונים?

        השבוע עלתה באתר זה כתבה שכותרתה "היכון, הכן, זחל לאטך". מדובר באליפות העולם ה-27 במירוצי חלזונות. טום פורדייס, מאמן חלזונות (בני אדם יעבדו בכל מקצוע אפשרי כדי להביא אוכל הביתה), קונן על כך שהספורט המודרני נהרס בגלל הקפיטליזם, וטען, באותן פנים רציניות, שמירוץ החלזונות הוא ספורט במובן האמיתי של המילה. התמונות העלו גיחוך. חבורת אנגלים, מלווים בילדיהם, רוכנים מעל שולחן באיזו מדשאה, ומעודדים את החלזונות. פתטי.

        אחד ממשתתפי האירוע צולם לבוש חולצה שעליה נכתב: "הכלילו את מירוץ החלזונות בלונדון 2012". אין ספק שמדובר באנשים הזויים, אשר מבזים בצורה הומוריסטית את כבוד המשחקים האולימפיים באמצעות בקשה/דרישה שכזו. אבל מי שיצא מאותה כתבה, נתקל בכותרת "מסתמנת פשרה בין ארבייטמן לחיפה", המסמלת עבור כמה אנשים ענף פתטי לא פחות ממירוץ חלזונות.

        בבייג'ינג יהיו ענפים ביזאריים, שגורמים לתהות עד היכן יימתחו גבולות הספורט. מעתה כל ילד שקופץ בטרמפולינה שבחצר ביתם של הדודים מהמושב הוא בבחינת פוטנציאל אולימפי, כי המכשיר נכלל במשחקים האולימפיים. אנו נביט משתאים על תחרויות בשחייה אמנותית או התעמלות קרקע, ונתהה אם תחרות שתוצאתה הנקבעת על ידי שופטים נחשבת כספורט במלוא מובן המילה. כן, אותה מילה לה התכוון ברצינות גמורה טום פורדייס.

        "זה בקושי נחשב לספורט”, כתב מבקר הספרות והתאורטיקן החברתי, הצרפתי רולנד בארת, בחיבורו "מהו ספורט?", על מלחמת השוורים, "אך יש בו כדי לשמש מודל ולהגדיר את גבולות הספורט: חוקים מוגדרים של קרב, יריבות בעלת עוצמה, אומץ וידע אנושי, כל הדברים שמאגדים את הספורט המודרני והקדום". אז מה זה ספורט, והאם מלחמת שוורים כמו גם גולף, שחמט, או סנוקר ראויים להיקרא ספורט?

        איך מגדירים ספורט?

        עבור הפוליטיקאי, הספורט מהווה כלי להעברת מסרים ומפלט ההמון מבעיות היום יום בחברה; עבור הכלכלן, הספורט הוא מגלגלי הכלכלה העולמית; עבור הרופא, הספורט משמר ומשפר את בריאות האדם; בארת הגדירו כ"נתיב שמפריד בין מלחמה לאלימות". למרות שהספורט הוא מרכיב חשוב בתרבות האנושית, הפילוסופיה ממעטת לעסוק בו ובהשלכותיו. את קלישאת ה"דת המודרנית" כולם מכירים, ואנו מבינים וחשים את הגורמים לפופולריות, אבל מה הופך ספורט כלשהו לענף רשמי, ממוסד, גלובלי ואולימפי, ומה משאיר אותו מאחור כאיזוטריה חביבה?

        הבריטי דייויד בסט, ניסה להגדיר ספורט בספרו Philosophy and Human Movement, דרך הנגדה לאומנות. מעבר להבדלים האסתטיים, המטרה בספורט היא לנצח, אולם הדרך לניצחון שנויה במחלוקת, ולכן בסט תוהה האם משמעותו של ספורט היא להתגבר על קשיים קיימים בלבד. לעומתו, עיתונאי הספורט הישראלי, רונן דורפן, הגדיר בבלוג שלו את הספורט כ"כמשחקים שאנחנו משחקים וגם צופים בהם בגלל צרכים פסיכולוגיים, חברתיים או גופניים. זה יכול תל אביבי שמנמן שחושב שהגיע הזמן לעשות קצת כושר, אוהד אתלטיק בילבאו שמגדיר כך את שייכותו הבאסקית בתוך ספרד, או סתם מישהו שרוצה לשכוח קצת מקשיי היום יום”.

        פירוש המילה בוויקיפדיה, סוג של תו תקן מודרני בהתהוות, אומר כי "ספורט הוא פעילות שמטרתה השתתפות בתחרות, בבידור עצמי או בהנאה ודרכים אחרות. בדרך כלל הספורט יכלול פעילות גופנית מאומצת, אך יש ענפי ספורט דוגמת שחמט, שאין בהם פעילות גופנית רבה”. ואכן, רבים רואים בשחמט משחק, אך לא ספורט. אבל מי קבע שספורט חייב להיות דבר הדורש מיומנות גופנית? נכון, אף אחד לא קבע. “המוח הוא איבר בגוף ושחמט הוא במידה רבה תחרות של ביצועי מוח”, כותב דורפן. "בסך הכל גם בזריקת עונשין בכדורסל המוח די מעורב בעניינים. לכן צריך לדייק: כן מדובר בתחרות גופנית, אבל האלמנט המכריע בה הוא לא ביצועי שרירים”.

        מפעילות ספורטיבית לפעילות תחרותית

        ההגדרות הללו חלוקות באופן תפיסתן את המונח "ספורט", וניתן להיווכח שטרם הצליחו להגדיר במדויק, ובאופן מוסכם, את המילה. ברור לכל אחד שכשמשחקים קטרגל בשכונה עושים ספורט, אבל כיצד הופך שחקן פוקר לספורטאי, אם בכלל? כאן עולה הצורך להגדיר את המעבר מספורט כבידור או כזה הנועד להתגבר על קשיים פיזיים ומנטליים קיימים לבין ספורט תחרותי. ההבדל טמון בתוקף החברתי שניתן.

        יש להבחין במובן זה בין פעולה ספורטיבית למשחק ספורטיבי. פעולה ספורטיבית היא בחינם; אינה תלוית זמן, מקום או זהות משתתפים; אם ישנה תחרות אזי תוצאותיה אינן בעלות משמעות; היא נעשית לתועלת או הנאה אישית בלבד, ומורכבת מפעולה יחידנית או אינטראקציה חברתית. ריצה בפארק, לבד או בצוותא, עונה על ההגדרה.

        אבל אם מוזגות הבירה במינכן עורכות תחרות נשיאת כוסות שנתית, במועד קבוע, זה נחשב לספורט? התשובה חיובית, אך יש לסייגה ולתחום אותה בהקשר החברתי. משחק ספורטיבי הוא כזה המורכב מתחרות שבה יש להשיג מטרות (ריצה בזמן הקצר היותר, הבקעת יותר שערים מהיריבה וכו'); מקומו מתוכנן, מתוחם והוא בתשלום; יש לו חוקים מוגדרים שלהם המשתתפים (שזהותם מוגדרת מראש) מחויבים לציית; הניצחון מעניק יוקרה, תואר ודירוג הנחשבים בעיני המשתתפים עצמם ובעיני הכלל.

        מקצוענות, פופולריות וביורוקרטיה

        מוזגות הבירה ממינכן מקיימות משחק תחרותי. אם כן, כיצד מקבל המשחק הספורטיבי את ההכשר החברתי לקפוץ מדרגה ולהפוך לענף ספורט מקובל? התשובה: תמהיל של מקצוענות, פופולריות וביורוקרטיה.

        שחקן הסנוקר הטוב בעולם, רוני אוסליבן, לא צריך שרירים מנופחים או כושר גופני מופלא, וחרף היותו מחויט, אוחז מקל בחדר ממוזג, וכזה שנהנה מהפוגות ארוכות במהלך המשחק, הוא נחשב ספורטאי, ומהענקים שבהם. ומדוע? בגלל שלושת הפרמטרים הכתובים לעיל.

        הספורטאי המקצוען מקבל תשלום עבור מה שנחשבת למלאכתו, ומקדיש את זמנו כדי לשמר ולפתח את כישוריו, בעזרתם יגיע להישגים. המקצוענות לא מתמצה רק בזה, אלא גם בשיפור סביבתו של הספורטאי והכלים המשמשים אותו. השינויים במחבט הטניס השפיעו על הרמה הטכנית בענף, ושינויים במסלולי האתלטיקה, בגדי הספורטאים וסוגי האימון מעצבים מדי יום את הישגי האדם. לאחר ששחה בבגד הים החדש של ספידו, אמר מייקל פלפס: "הרגשתי כמו טיל שמשוגר מהקיר".

        כדורגל, לדוגמה, הוא ענף הזוכה לפופולריות הגבוהה בעולם משום היותו פשוט ונגיש; הענף הפך ברבות השנים מחובבני למקצועני (מתקנים איכותיים, תורות אימון שמתפתחות, שיפור יכולותיו הטכניות של השחקן, התמחות רפואית); הוא גובה בקולוניאליזם שהפיץ אותו לכל פינה בגלובוס; הכדורגל מרושת על ידי מוסדות ביורוקרטיים עולמיים ומקומיים אשר מעניקים תוקף לתחרויות השונות, החל מגמר המונדיאל וכלה באליפות ילדים ב' מחוז צפון, ישראל.

        שלושת הפרמטרים הללו הן לבו של הספורט כענף. טייגר וודס מהדס בין גומה לגומה במה שנראה לנו כמינגלינג מתמשך עם חבורת מנכ"לים מזדקנת או נמרי היי-טק שפרחו, אבל מדובר, כמובן, בספורטאי לכל דבר. זאת משום שהגולף התמקצע עם השנים, הפך פופולרי ברחבי העולם הודות להגירתו מהאי הבריטי למדינות דוברות אנגלית ומשם הלאה; והתמסד ברמה עולמית ומקומית.

        ישנם ענפי ספורט הייחודיים לתרבויות ולאומים מסוימים כמו קריקט, וישנם ענפים שאינם חורגים מגבולות המקום כמו פוטבול אוסטרלי. כלומר, המעטה הביורוקרטי והיקף הפופולריות מגדירים את הענף ברמה העולמית. יש אליפות עולם בקריקט, אך אין אליפות עולם בפוטבול אוסטרלי. אין בכך לשנות את העובדה שהשניים מוכרים כענפי ספורט בעולם.

        תנו כבוד לשופטים

        "הוא חבט בי, אני חבטתי בו, וזה הלך להכרעת השופטים. כשזה מגיע לשופטים, זה תמיד כואב לשני הצדדים", אמר איוונדר הוליפילד על תוצאת התיקו השנויה במחלוקת בקרב הראשון בינו לבין לנוקס לואיס, שמצדו, לא אהב את ההחלטה. במפגש החוזר ביניהם השופטים, בעוד החלטה מעוררת מחלוקת, קבעו פה אחד שלואיס ניצח, והפעם היה זה “הריל דיל” שזעף. “כל מי שצפה בקרב ראה שניצחתי”, אמר.

        ומה לגבי אותם ענפים אשר ההכרעה בהם מתבססת על ניקוד שופטים, ולא על תוצאות ברורות? כאן המצב מורכב יותר. באגרוף, ענף בעל חוקים נוקשים, יש הכרעה בנוק-אאוט, אך יש קרבות המוכרעים על ידי ניקוד שופטים. בשונה ממנו, ענף ההחלקה האמנותית אינו מוכרע בנוקאאוט, אלא מושתת על התרשמות השופטים בלבד. האם זוג המחליקים הישראלים, גלית חייט וסרגיי סחנובסקי, ספורטאים באותה מידה שהוליפילד או רונאלדיניו ספורטאים? כמובן.

        כל ענף בו שופטים מכריעים את תוצאת התחרות נשען על שני מרכיבים: האחד, פרמטרים ברורים המזכים בנקודות ומשמשים אמת מידה לשכלול התוצאה, והשני, סמכות המוענקת על ידי המוסדות הביורוקרטיים של אותו ענף, לאנשי המקצוע הנקראים שופטים. שני מרכיבים אלה בעייתיים משום שלמרות הסמכות והפרמטרים, השיפוט הוא אנושי ומכאן חולשתו. גם בכדורגל, כמו בכל ענף אחר, השופט משפיע על מהלך המשחק, ולעתים על תוצאותיו.

        אנשים אוהבים לקפוץ על טרמפולינה, עם השנים היו ששיפרו את היכולות האנושיות לבצע תרגילים על מכשיר זה, אבל מי שהפך את הטרמפולינה לענף אולימפי היו איגוד ההתעמלות הבינלאומי והוועד האולימפי הבינלאומי. כך, כמו הקורה, הטבעות או המתח, הפכה הטרמפולינה למכשיר אולימפי.

        המסקנה הנובעת היא שספורט, בו הרוח והגוף האנושיים שואפים הכי רחוק שאפשר, מושתת ביסודו על מקצוענות ופופולריות, שיוצרים את הביורוקרטיה, אשר מעניקה את החותם החברתי ההופך ספורט למשחק, ומשחק לענף.

        אין דבר כזה שאין דבר כזה

        "מה הם מזהים בנהג המירוץ?”, כתב בארת בחיבורו, "הוא זה המנצח את אויב הצללים: זמן. אומץ האדם והידע שלו מתמצים במכונה, בעזרתה האדם יכבוש, אך אולי גם ימות". גבולות הספורט אינן מתוחמות לאדם בלבד, ושילוב של מכונה או בעל חיים מעניקים ממד נוסף לעניין.

        המקצוענות, הפופולריות והביורוקרטיה הופכים את מירוצי הפורמולה 1 והרכיבה האמנותית על סוסים לסוג של ספורט, אך האם אפשר ללכת צעד קדימה ולהחשיב את אלה המקיימים מלחמת רובוטים או המצטיינים בפרו אבולושן לספורטאים? כאן השאלה אינה רק לגבי מידת שלושת היסודות ההופכים ספורט לענף, אלא בעיקר למידת מעורבותו של האדם בעניין. זה נושא לדיון אחר, אך הכתוב לעיל הראה שגבולות הספורט, כמו גבולות האמנות, מתרחבים עם השנים, וכמו באמנות, כמעט אין דבר כזה שאין דבר כזה. יתכן שבעתיד הרחוק אפילו אלה יוכרו כענפי ספורט, אולי אולימפיים, גם אם זה יקרה בקצב חילזון.