הנקמה שלי ושל שמעון

"I've got you under my skin" (פראנק סינטרה)

חוויה חזקה, מסעירה, טבעה לחבר את הלוקחים בה חלק. כך למשל, עשויים לקשור קשר מיוחד אנשים שלחמו יחדיו בלבנון, או שעברו יחד תאונה; כך, להבדיל, יכולה לימור לבנת להידבק פתאום לגל פרידמן אחרי הזכייה במדליית הזהב (במחשבה שנייה, גם זה לא תירוץ טוב מספיק לאותה התעלקות). וכך, אתה מתחבר בצורה ההדוקה ביותר לקבוצת הכדורגל שלך.

החוויה הזו תפסה אותי בגיל 11, ואתם מצטרפים אליי בדקה ה-86, כשאני יושב נינוח על הספה ובית"ר מובילה 2:1 מול קבוצת תחתית נטולת יומרות. הפריים הבא: אלמוג חזן, פצצה, חיבורים. הלם. לא היה לי מושג מאיפה הטיל הזה בא, אבל אני יודע היכן הוא נעצר - בחיבורי לבי. השער הזה אומר, כנראה, שהאליפות תחמוק מידינו ברגע האחרון, ואני, כולה ילדון חמוד שאוהב כדורגל, מצאתי עצמי עמוק בתוך הסיטואציה.

בדקה לאחר מכן כבר הייתי על הרצפה, מתפתל, צמוד לטלוויזיה. בית"ר לוחצת בטירוף, ואני שולף את כל מילות התחינה והתפילה שאני מכיר כדי שהכדור ייכנס לרשת. הדמעות אט אט מתחילות לזלוג. יאללה בית"ר, מאמץ אחרון. בשבילי. קורנפיין בועט. כהן עוצר. פישונט על הריבאונד. קטנה. הכדור בחיבורים. אני עדיין לא בטוח שהוא נכנס, אבל לפי השמחה הוא בפנים. אני לא מאמין. את כמות האמוציות שיצאה ממני באותו הערב לא ידעתי שאפשר להכיל, ולקחתי אותה איתי לטדי מאז ועד היום.

"הו מלנכוליה, את אהובתי" (חמי רודנר)

פעמים רבות אני מוצא עצמי במשחק נמשך דווקא לאנדרדוג, לצד העדיף פחות. כזו בדיוק הייתה ניוקאסל המדהימה של עונת 95-96, עם דוד ז'ינולה ולז פרדיננד. המגפייז נאבקו באותה עונה על האליפות עם השדים האדומים. הכדורגל היפה, האנדרדוגיות והמקום הראשון בטבלה מיד משכו אותי אל ניוקאסל, כשיתרון השיא שלה הגיע ל-12 נקודות על פני המקום השני.

בשיאה של ההתרסקות באותה עונה, ניוקאסל נפגשה עם ליברפול למשחק פרמייר ליג ענק. לאחר נדנדת שערים, לוח התוצאות הראה על 3:3 כשנשארה דקה לסיום. סטן קולימור, פוטנציאל לא ממוצה, חותם משחק מדהים בשער של האדומים, וקובע הפסד נוסף לניוקאסל בדרך לאיבוד האליפות. הנקודות, אמנם, נשארו באנפילד; האהדה שלי, הייתה נתונה מאותו ערב לסיפור העצוב של ניוקאסל.

"I'm a loser baby, so why don't you kill me" (בק)

על אף שהמשחק הזה לא נחרט בזיכרון אוהדי הכדורגל בעולם, חשיבותו גדולה בכמה מובנים. הוא סימן דרך בטורניר יורו 2004 עצמו: האם הוא הולך לכיוון היבשושי של יוון, או האם הוא הולך לצ'כיה האטרקטיבית; הוא קבע איך נזכור את יוון, שכן אם היא הייתה מודחת באותו היום, היא היית גורפת סימפטיה ומחמאות שלא נשארו איתה כבר לאחר הזכייה; והיא קבעה גורלו של אחד, פאבל נדבד, שחקן הכדורגל האהוב עליי בכל הזמנים.

הצ'כי בעל תלתלי הזהב הוא לא הווינר הכי גדול בכל הזמנים, בלשון המעטה: זה התחיל ב-1996, כשלקח את צ'כיה עד גמר היורו והודח בשער זהב; נמשך ב-2003, כשלקח את יובנטוס לגמר גביע אירופה לאלופות אך נעדר מהמשחק עקב צהוב שני טיפשי בחצי הגמר (יובנטוס, כמובן, הפסידה); את ההזדמנות לתקן הוא קיבל בשנת 2004, כשהוביל נבחרת צ'כיה ששיחקה את הכדורגל היפה ביותר ביורו, וקיבלה בחצי הגמר יריבה נוחה בדמות יוון. כבר במחצית הראשונה נדבד נפצע ונאלץ לעזוב את המגרש. את חריסטיאס חוגג שער ניצחון הוא נאלץ לראות מבחוץ, כשאין לו מה לעשות בנידון. גם לי אין ממש מה לעשות בנידון: נגזר עליי להעריץ לוזר. שוב.

"אנחנו מאמינים בני מאמינים" (מרדכי בן דוד)

כדי לספר את סיפור השער במלואו, נצטרך לחזור קצת אחורה, לגמר גביע המדינה של שנת 2000. הפועל ת"א ובית"ר ירושלים, שהיו יריבות הגמר גם בשנה שלפני כן (גמר בו ניצחה הפועל בפנדלים), נפגשות שוב. הפועל מובילה, בית"ר משווה בדקה ה-90, ואני בטירוף ביציע. הפועל עולה ליתרון גם בהארכה, ובית"ר משווה בדקה ה-120. אני לא יודע את נפשי משמחה, ונשבע שהפעם הם לא לוקחים לנו את הגביע הזה. הפועל, כמו הפועל, דווקא כן עושה את זה.

גמר 2008. השריקה לסיום 120 הדקות נשמעת באיצטדיון רמת-גן, ואני יודע: הלך הגביע. הלך הדאבל. בפנדלים אין סיכוי נגד האדומים. אני יושב ביציע ליד שאר אוהדי בית"ר, שעדיין מאמינים, וכובש את פניי בידיי. איך הם עושים לנו את זה שוב, אני ממלמל, בלי לעלות במוחי את האפשרות שהפעם זה יסתיים אחרת.

בואטנג ניגש לבעוט, ומחמיץ. אני ממש לא מופתע, רק מארגן את עצמי לכיוון היציאה. דגו ניגש לבעוט את הפנדל האחרון, וידיי שוב מכסות את פניי. אינני יכול לראות אותם עושים לנו את זה שוב. מבין שתי אצבעות אני מגניב מבט. דגו רץ, בועט, ו... מה?? קאלה הדף. אני אפילו לא צורח, אני פשוט לא מעכל. שמעון גרשון ניגש לבעוט. כל האיצטדיון מבין: אם גרשון מכניס, הבועט הבא של הפועל מחמיץ, בגלל הסימבוליות והלחץ. גרשון מכניס. ראובן עובד ממש לא. אני בעננים. אשרי המאמין, ואשרי גם מי שלא.

"this is England" (הקלאש)

הו, אנגליה אנגליה. אומת הכדורגל ואם רגשות הכאב והתסכול. כבר ביורו 1996, הטורניר הראשון שעקבתי אחריו, הבנתי את המסורת האנגלית: פייבוריטים לנצח ערב המשחק, מסיימים בתיקו לאחר 120 דקות ומפסידים בפנדלים. באליפות אירופה ההיא היה זה גארת' סאותגייט שהחמיץ מהנקודה ושלח את האנגלים מאוכזבים, שוב, הביתה.

מונדיאל 1998 הביא איתו, שוב, תקוות חדשות. הפעם, לתקווה קראו "מייקל אואן": ילד צעיר מליברפול, שנשא על כתפיו את עול הציפיות הגבוהות של האנגלים. בשמינית הגמר נפגשו האנגלים עם ארגנטינה, יריבה ותיקה ושנואה, למשחק המרתק ביותר באותו מונדיאל.

במצב של 1:1 אואן פורע שטרות: בקהאם שולח לו כדור, והוא מתגבר על מגן אחד, עובר בקלות את השני, ובועט לחיבורים. שער מדהים, שוודאי נחקק בזיכרון של אלו שראו אותו. השער הזה העלה את רף הציפיות, את רף התקווה שהפעם אנגליה באמת תעשה את זה. אך באותו משחק הבנתי את חוזקה של המסורת. ארגנטינה, כמובן, השוותה, וניצחה בהמשך בפנדלים. אני מאז למדתי לא לצפות מנבחרתי האהובה לדבר, גם אם היא מחזיקה בדבר הבא.