פירוס הוא לא בהכרח ניצחון

כפי שהובטח בסיום הפרק הקודם של הכתבה הנוכחית, הפעם נדון בשני מערכים מאוד מעניינים של התקפת המסירה – "הספרד אופנס" (Spread Offense) או בעברית "התקפה פרוסה", ומערך שכולל שני טייט אנדים על המגרש בו זמנית.

נשאל שאלה פשוטה: האם המערך של שלושה רסיברים, אשר תואר בחלק הקודם, הנו וריאציה של התקפה פרוסה? התשובה היא כן, שלושה הם הכמות המינימלית של תופסים במערך המדובר. כלומר, הספרד אופנס כולל שלושה עד חמישה תופסים, אשר מתפרסים לרוחב המגרש (מכאן נובע השם של המערך). המטרה של המערך היא ליצור אפשרויות מסירה מרביות ויעילות ככל האפשר, ככה שהגנת היריבה לא תוכל לחסות את כולן באופן אפקטיבי. בשונה מה-WCO, סוג התקפה זה מכריח את ההגנה להתפרס פריסה רחבה על פני המגרש, ומונע ממנה לרכז כוחות בנקודה אליה מיועד המהלך ההתקפי.

חלק מהתופסים נשמרים באחד על אחד - להגנה אין מספיק שחקני כיסוי בשביל להקצות אותם לשמירות כפולות. יתרה מזאת, הספרד אופנס מכריח את הגנת היריבה לוותר על החבילה הבסיסית, ולעלות כל הזמן עם חבילת הניקל או הדיים (בהתאם לכמות התופסים הנמצאים אצל ההתקפה), דבר שמוציא את ההגנה מהאיזון.

הפריסה המדוברת, אשר כאמור פותחת רווחים בהגנה של היריבה, מאפשרת לתופסים להיכנס לתוך הרווחים ולנצל אותם בכדי להשתחרר מהשומר ולצבור יארדים אחרי התפיסה. למרות העובדה שמשחק המסירה הוא "הלחם והחמאה" של ההתקפה המתפרסת, יש לשים לב כי הפריסה הרחבה של ההגנה מבטלת אפשרות של יצירת הצפיפות בתוך "הקופסה", דבר הפותח פרצות עבור הרץ האחורי. לא לחינם בהתקפות מהסוג הזה הרצים בדרך כלל מאוד יעילים – ע"ע לורנס מרוני וג'וזף אדאי (וקודמו אדג'רין ג'יימס).

חשוב לציין, שכפי שטען עידן מסר בתגובתו לכתבתי הקודמת, מה שבנוסף מאפיין את הספרד אופנס, זהו שימוש בתדירות גבוהה ב-"שטגן" (על מנת לאפשר לקווטרבק מעט יותר זמן לכוון את המסירה), וב-"נו האדל" (בכדי למנוע מההגנה להתארגן מחדש ולבצע חילופים).

אין קבוצה ב-NFL שלא משתמשת במערכי הספרד במהלך משחקיה, והמגמה הזאת הולכת וגוברת, בין היתר בגלל הנכונות של הליגה להגביל את הגנת המסירה ולהפוך את המשחק ליותר התקפי ואטרקטיבי. באין ספור מקרים משתמשות ההתקפות בשלושה תופסים, בזמן שבמצבים של דאון שלישי ל-10 יארד ויותר חלק גדול מההתקפות עולות עם ארבעה. הפטריוטס בעונה הקודמת עלו פעמים רבות עם שלושה תופסים כבר מתחילתו של המשחק, והשתמשו לעיתים קרובות במהלכו גם בארבעה ואף בחמישה תופסים, אך המקרה שלהם מיוחד – כשיש לך את טום בריידי ואת רנדי מוס, אתה שואף לנצל את האיכויות שלהם בצורה מקסימאלית. הקולטס נמצאים במצב דומה - גם להם יש כישרונות יוצאי דופן בעמדת הקוורטרבק וגם בעמדת התופס. ככל שהקוורטרבק והתופסים של הקבוצה יעילים יותר, כך היא תשלב יותר מהלכי ספרד בתוך הפלייבוק. אולם, גם קבוצות כאלה חייבות להיות מוכנות במצבים מסוימים לחזור ליסודות כמו מערך ה-I.

לצד יתרונותיה, יש להתקפה המתפרסת חסרונות לא פחות בולטים, לכן אפילו קבוצה עם קוורטרבק ותופסים מוכשרים במיוחד עלולה לשלם מחיר יקר, במידה ותפיסתה ההתקפית לא תהיה מספיק גמישה. הדוגמא הבולטת בתחום היא יוסטון אוילרס, הקבוצה הכמעט יחידה בתולדות ה-NFL אשר התקפתה הייתה בנויה לאורך שנים (1987-1994) על השיטה שנקראת "ראן & שוט" (Run & Shoot), הווריאציה הקיצונית ביותר של הספרד אופנס. המערך הבסיסי של הראן & שוט כולל ארבעה תופסים ורץ אחורי אחד, ללא פולבק וטייט אנד (ראו איור מס' 1).

בתקופת הזוהר (באופן יחסי) של האוילרס התופסים של האוילרס היו הייווד ג'פירס, ארנסט גיבנס, דאריו היל וקרטיס דאנקן, הרץ האחורי היה לורנזו ווייט ואת כולם הנהיג הקוורטרבק הדגול וורן מון. מבחינה סטטיסטית ההתקפה של האוילרס עבדה בצורה קטלנית: בין השנים 1990 ל-1993 המיקום הממוצע שלה היה רביעי בנקודות ושני ביארדים. בנוסף, יוסטון העפילה באופן קבוע לפלייאוף החל מעונת 1987 (בה שיטת הראן אנד שוט נכנסה לפעולה) ועד לעונת 1993 (העונה האחרונה של וורן מון בקבוצה).

אולם בפלייאוף כלום לא עבד – 3 ניצחונות לעומת 7 הפסדים, בלי אף ניצחון בשלב השני בפלייאוף. הסיבה? מאוד פשוטה. הקלישאה הידועה אומרת שבלי משחק ריצה יציב קשה לנצח בפלייאוף. ברגע שמדובר על השלב של "להיות או לחדול", חייבים להסתמך לעתים קרובות יותר על הדברים הבטוחים, בזמן שאין דבר בטוח יותר בהתקפה מלרוץ אחרי הפולבק והטייט אנד במערך ה-I. בפלייאוף ההגנות הופכות ליותר אגרסיביות, מה שמקשה על משחק המסירה ומחייב את ההתקפה "לטחון" את יריבה על הקרקע. בהתחשב בעובדה שההגנה של האוילרס מעולם לא הצטיינה, להתקפה שלה היה מאוד קשה לסחוב את הקבוצה לבד בשלבים המכריעים.

היעדר משחק ריצה יציב הוא גם הסיבה לנטייה של קבוצות הראן אנד שוט בכלל ושל האוילרס בפרט לאפשר ליריבות להפוך את המשחק ולסגור פיגור. הדוגמה המפורסמת ביותר לתופעה הזאת היא משחק הוויילד קארד בעונת 1992 בין האוילרס לבפאלו בילס, שקיבל את הכינוי "הקאמבק" בזכות העובדה שבמהלכו הבילס הצליחו לסגור פיגור של 32 נקודות (אוילרס הובילו 3:35 בתחילת הרבע השלישי) לניצחון 38:41 בהארכה.

ברור שגורמים רבים השפיעו על המהפך במשחק, אך אחד הגורמים החשובים ביותר היה חוסר יכולת של התקפת האוילרס להשיג דאון ראשון ולטחון את השעון באמצעות מהלכי ריצה מסודרים. אחרי שבמחצית הבילס החליפו את המערך ההגנתי הרגיל של 4-3 למערך של שלושה לפנים, והתחילו בבליצים של יאוש – לא הייתה דרך טובה יותר להרגיע אותם מארבע-חמש ריצות של רץ מאסיבי מאחורי מקסימום חוסמים. לצערם של האוילרס, הדבר לא היה אפשרי, היות שהמילים "טייט אנד" ו-"פולבק" היו, כאמור, מחוץ ללקסיקון שלהם באותה תקופה.

תנאים קשים של מזג האוויר משפיעים לרעה על משחק המסירה, לכן הנה לכם עוד חיסרון של הראן אנד שוט. אם אתם מעלים ארבעה רסיברים, תקחו בחשבון שהם צריכים לתפוס כדורים לא רק במגרש מקורה (כדוגמת "האסטרודום", הבית של האוילרס), אלא גם בקליבלנד, סינסינטי, ניו יורק וכדומה. מבחינתם של האוילרס לא היה סיוט גדול יותר מלשחק בחורף באיצטדיון "הריברפרונט" שבסינסינטי. בעונות 89-90 שלושת המפגשים של הקבוצות הללו בתנאים המדוברים הסתיימו כולם בניצחונות מוחצים של הבנגאלס בתוצאה הכוללת 41:142 (!), כולל משחק של עונת 89' שנגמר בתוצאה הזויה במיוחד - 7:61.

חיסרון משמעותי נוסף של הראן & שוט הוא התלות הקיצונית של ההתקפה בקוורטרבק הפותח. חשוב לציין שתרגילי ההתקפה בשיטה הנ"ל מתבססים על כך שהראוטים של התופסים אינם מוכתבים מראש, אלא נובעים משיקול דעתם בהתאם למערך ההגנתי הניצב מולם. כתוצאה מכך, הקוורטרבק, בנוסף להיותו מדויק ובעל יכולת שחרור מהירה של הכדור, חייב לא רק לקרוא הגנות, אלא גם לדעת להיכנס לראש של התופסים שלו ולהעריך באילו מסלולים הם מתכוונים לרוץ. לכן אך ורק יחידי סגולה יכולים לתפקד בתור קוורטרבק במערך הראן אנד שוט ב-NFL. וורן מון היה כזה. להתחשב בכך שאך ורק חמישה שחקני קו ההתקפה היו אלה שהגנו עליו ברוב שלבי המשחק, מה שגרם לכך שחטף על ימין ועל שמאל, העובדה שמון הצליח לסיים על רגליו בתקופת ראן אנד שוט את כל העונות שלו ביוסטון למעט אחת, מהווה נס אמיתי.

כשמון עזב את יוסטון לפני עונת 1994, הקבוצה שסיימה את העונה שלפני כן במאזן של 12 ניצחונות ו-4 הפסדים קרסה בצורה הכי כואבת, וסיימה את העונה עם שני ניצחונות בלבד וההתקפה האחרונה בליגה. הנפילה של האוילרס בעקבות עזיבתו של מון רק מדגישה את התלות המוחלטת של התקפתה ביכולותיו הבלתי רגילות, ואת הדרישות היוצאות דופן שמציבה התקפת הראן אנד שוט בפני הקוורטרבק.

מהי הדרך הטובה ביותר של ההגנה להתמודד עם הראן & שוט? הדרך הזאת משלבת בתוכה שני מרכיבים, שבאו לידי ביטוי במלוא עוצמתם במשחק המאנדי נייט המפורסם בין האוילרס לפילדלפיה איגלס, שהתקיים באסטרודום בעונת 1991, וקיבל את הכינוי "משחק בית הכאב" (House of Pain Game). האוילרס שיחקו בהרכב החזק ביותר שלהם, עם מאזן של 9 ניצחונות לעומת 3 הפסדים, בלי אף הפסד ביתי, ועם ממוצעים של 32.5 נקודות ו-437 יארדים בהתקפה במשחקי הבית. מולם התייצבה ההגנה של האיגלס, הטובה בליגה באותה עונה גם בקטגוריית ריצה וגם בקטגוריית המסירה.

מעניין לציין שבמקור הכינוי "בית הכאב" מתייחס לאסטרודום, כלומר, אוהדי האוילרס ניסו להמחיש את התחושה של היריבות שבאות לשחק שם. אולם במקרה הנוכחי הכאב היה כולו של שחקני יוסטון, והכאב הזה היה בעיקר פיזי.

כפי שכבר צוין לעיל, המערך של ארבעה תופסים גורם לכך שישנם שישה שחקנים בלבד (חמישה שחקני הקו והרץ האחורי) שמתפקידם להתמודד נגד הפס-ראש ולעצור בליצים. נגד האיגלס של אותם זמנים זה היה מעט מדי. בהנהגתם של רג'י ווייט וג'רום בראון המנוחים, ובעזרת משחק גדול של הליינבקר סת' ג'וינר, הפס-ראש של האיגלס השבית לחלוטין את קו ההתקפה של יוסטון ואת מון, שהתקשה לראות את המגרש ובילה את רוב המשחק במצב שכיבה (4 סאקס ואין ספור תאקלים בזמן המסירה ואחריה).

בנוסף לפס-ראש יעיל, המרכיב השני של עצירת הראן אנד שוט הוא כניסות חזקות ביותר בתופסים בזמן קבלת כדור. ההגנה של האיגלס בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים נחשבה לאחת ההגנות האגרסיביות בתולדות המשחק, אם לא האגרסיבית שבהן. בעונה בה היא פגשה את האוילרס במשחק המדובר, היא השיגה 48 איבודי כדור (מקום ראשון בליגה), בזמן שאם נספור את כל שחקני היריבות שהתקשו לקום, פונו מהמגרש ו/או אושפזו בבתי חולים אחרי שפגשו את רג'י וייט וחבריו, סביר להניח שנגיע למספר תלת ספרתי.

מיד עם פתיחתו של "משחק בית הכאב" התופסים של האוילרס ספגו מהלומות שבעקבותיהן הם פשוט פחדו להיכנס לאמצע ההגנה של האיגלס בהמשך המשחק. התאקל הידוע ביותר היה המרפק לראשו של ארנסט גיבנס, אשר דימם רבע שלם על הספסל. האיגלס קיבלו עונש של 15 יארד בעקבות אותו מהלך, אבל השפעת התאקל האכזרי הזה על תודעתם של שחקני האוילרס היתה אחד המרכיבים שהכריעו בסופו של דבר את המשחק. ידיהם רעדו – הם אפשרו 6 פאמבלים ואיבדו 5 מהם, דבר שאיפשר להתקפה של פילדלפיה, שאגב לא תפקדה כלל באותה עונה, לצבור 13 נקודות ולנצח את המשחק.

ניתן לסכם ולומר שאפשר בהחלט לקרוא לשיטה ההגנתית להתמודדות כנגד ראן אנד שוט בשם "ראש אנד היט" (Rush and Hit). במשחק בית הכאב האיגלס אפשרו להתקפת האוילרס 6 נקודות בלבד (26.5 נקודות פחות מהממוצע שלה בבית) ו-247 יארד (190 יארד פחות מהממוצע הביתי). ניתן אף לומר שלמשחק הזה הייתה משמעות היסטורית, בכך שהוא הראה לכולם את הדרך בה ניתן לעצור את התקפת ראן & שוט, והיווה את אחד הגורמים לכך שסוג התקפה זה לא יושם מאז עד ימינו אנו.

נשנה כיוון ונסיים את הדיון על התקפת המסירה בפרק שידון על המערך המנוגד לספרד אופנס – המערך של שני טייט אנדים. המטרה שלו ברורה – תוספת הגנה על הקוורטרבק כדי לאפשר לו יותר זמן בפוקט מול הפס-ראש של ההגנה. המערך הזה היה מוכר כבר בשנות השבעים, אך התפתחותו היסודית מיוחסת לג'ו גיבס, שהיה מאמנה של וושינגטון רדסקינס בשנות השמונים ותחילת שנות התשעים, וזכה איתה בשלושה תארי סופרבול.

תפיסתו ההתקפית של גיבס הייתה מנוגדת לחלוטין לתפיסתם של מאמני האוילרס, עליה דנו בתחילת הכתבה. גיבס האמין שכדי להצליח, התקפה חייבת בראש ובראשונה להשיג שליטה בקו ההתנגשות, בין אם מדובר בהתקפת ריצה ובין אם מדובר בהתקפת מסירה. העובדה שמעולם לא היה לו קוורטרבק ברמה גבוהה, ביחד עם המציאות שאיתה הוא נאלץ רוב השנים להתמודד ארבע פעמים בעונה לפחות עם הפאס ראש הטוב באותה תקופה (הקו הקדמי של האיגלס, אותו הזכרנו, וה-"ביג בלו" של הג'איינטס, שהייתה בנויה על יכולותיו הנדירות של הליינבקר לורנס טיילור), גרמו לגיבס להוסיף למערך חוסם נוסף בקו ההתנגשות שיעזור נגד הפס ראש.

הטייט אנד הנוסף יכול לבוא על חשבון הפולבק או באותה מידה על חשבון התופס, בזמן שבמקרים מסוימים אף השתמש גיבס במערך של שלושה טייט אנדים, רץ ותופס. כפי שכבר נאמר לפני כן, שיטה התקפית נבנית בדרך כלל בהתאם לכלים שיש למאמן: לגיבס לא היה אף פעם קוורטרבק ברמה גבוהה, לכן הוא בנה את ההתקפה על משחק ריצה פיזי, הגן על הקוורטרבק באמצעות מקסימום חוסמים והעמיד לרשותו תופסי-על בדמותם של ארט מונק וגרי קלארק.

המערך של שני טייט אנדים במשחק המסירה יכול לבוא לידי ביטוי בצורות שונות, כשאנחנו נדון בשתיים מהן. על גבי איור מס' 2 ניתן לראות מערך שבו הטייט אנד עולה על חשבונו של אחד התופסים.

החיסרון של המערך של שני טייט אנדים בולט מאוד בציור: על אף העובדה שלקוורטרבק יש יותר זמן בפוקט, הוא כמעט שלא יכול לתקוף בעומק ההגנה, מכיוון שטייט אנדים הם שחקנים יחסית כבדים, ולכן אינם מהווים איום בטווחים ארוכים, במיוחד כשהם צריכים לספק עזרה בחסימה בתחילת המהלך ובחלק מהמקרים להישאר שם עד סיומו. לכן המסירה תהיה בדרך כלל קצרה, בהתאם למסלולי הריצה: פלאט עבור הרצים, סים והוק עבור הטייט אנדים, וסלאנט עבור התופס. זו הסיבה שמערך כזה לעולם לא יעלה במצבי מסירה מובהקים.

לעומת זאת, היתרון של המערך הוא בכך שאינו חוסף את הכוונות של ההתקפה, כלומר, ישנה סבירות גבוהה שהרץ יקבל את הכדור למהלך ריצה, בזמן שיש לפניו מספיק חוסמים בכדי להוביל אותו גם לצד ימין וגם לצד שמאל. יתרה מזאת, הטייט אנד השמאלי יכול לנוע בצמוד לסנאפ לצד ימין, ובכך ליצור מערך של מקסימום חוסמים בצד אחד, מה שיוצר איום ממשי של צבירת יארדים בריצה לצד ימין.

מערך מעניין נוסף בו משתלבים שני טייט אנדים הוא "מערך התאומים", שקיבל את שמו עקב הימצאותם של של שני תופסים בצד אחד של קו ההתקפה ושני טייט אנדים בצד השני (איור מס' 3).

המטרה של המערך הזה היא להוציא את ההגנה מהאיזון וליצור מיס-מאצ'ים. במידה שאחד ממגני הפינה נשאר בצד שמאל של ההגנה, זה מעמיד בדרך כלל את אחד התופסים מול השמירה של הסייפטי החופשי, מה שיוצר מיסמאץ' עבור ההתקפה. בנוסף, העובדה שישנם מספיק חוסמים לפני הקוורטרבק עשויה לאפשר לאפשר לו זמן לשחרר מסירה ארוכה לתופס שרץ מסלול גו לאורך הקו השמאלי.

דרך נוספת של ההגנה להתמודד עם המערך המדובר היא להעלות את חבילת הניקל שלה, בה, להזכירכם, שחקן קו אחורי מחליף את אחד הליינבקרים. במקרה הזה נוצר מיסמאץ' מסוג אחר: הכדור עשוי ללכת למהלך ריצה, בו הרץ יחדור דרך צד ימין של ההתקפה מאחורי חסימות מרביות, כאשר קיים ספק ביכולתה של חבילת הניקל לעצור מהלך כזה.

יחד עם זאת, למערך המדובר יש גם חיסרון (מה לעשות, המערך המושלם, למזלנו, עוד לא הומצא – אחרת לא היה מעניין לצפות במשחק). ההגנה, אם תגיב נכון, תיצור מיסמאצ'ים משלה. כפי שאתם רואים בציור, ה-SLB מבצע בליץ במטרה ליצור לחץ בצד החזק, שאמור להכריח את אחד ה-TE להישאר בחסימה ולמנוע ממנו להיכנס למסלול. זה משאיר מגן פינה בשמירה על הטייט אנד השני, איתה הוא צריך להסתדר בקלות יחסית. עקב כך, הסייפטי החזק מתפנה לסייע לליינבקר האמצעי לכסות את האזור אליו ייכנס התופס שרץ סלאנט, והסייפטי החופשי מצטרף למגן הפינה, ששומר על התופס הקיצוני.

הפעולה הזאת תאפשר שמירה כפולה על שני התופסים של היריבה וכיסוי יעיל של הטייט אנדים, אולם היא משאירה את הרץ האחורי תחת שמירה של ליינבקר אחד בלבד, אשר צריך לקוות שהרץ הזה אינו בריאן ווסטברוק. מצד שני, לא כל התופסים בליגה מצריכים שמירה כפולה, כלומר, אם מדובר ברץ בעל יכולת תפיסה ויכולת שבירת תאקלים, ההגנה תעדיף במקרה הזה לשים שחקן כיסוי יעיל יותר דווקא עליו. הגנות יכולות להיות גמישות ולהקצות משאבים בהתאם לרמת היכולת של שחקני ההתקפה, היות שעדיין לא קיימת קבוצה בה משחקים יחד פייטון מאנינג, לארי פיצג'רלד, רנדי מוס, בריאן ווסטברוק, ג'ייסון וויטן ואנטוניו גייטס.

זה, חברים היקרים, הפגרה עוד מעט מסתיימת. תתאזרו בסבלנות.