פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מי הבוסקה?

        ויסנטה דל בוסקה, המאמן החדש של ספרד, הוא טיפוס נוח שלא מתעמת עם שחקניו. כשמדובר בהיפוך של אראגונס וביחס האוהד לראול, זו יכולה להיות בעיה

        כשכותרות העיתונים בספרד דיווחו בשבוע שעבר בהרחבה על מינויו של ויסנטה דל בוסקה למאמנה החדש של אלופת אירופה הטרייה, אף אחד לא הרים גבה. 'הווינר הצנוע', כפי שהוא מכונה, היה מועמד בכיר והמינוי היה די צפוי. לא המינוי מעלה תהייה, אלא השאלה כמה יצליח בתפקיד החדש, שהרי האיש החביב נכנס לנעליים גדולות מאוד. בדרך כלל מאמנים, בעיקר כאלה עם אגו גדול, לא ממש אוהבים לקחת משרות שפוטנציאל הנפילה בהן הרבה יותר גדול מהיכולת לנסוק. כך קרה לדוגמא בנבחרת איטליה אחרי הזכייה במונדיאל, כשלא נמצא מאמן שהיה מוכן להחליף את מרצ'לו ליפי זולת רוברטו דונאדוני הזוטר. הזכייה של ספרד ביורו אחרי 44 שנים שחונות תביא את הנבחרת למונדיאל הבא לא כלוזרית, אלא כאחת מהפייבוריטיות הגדולות לזכייה. וזו לא נקודת פתיחה אופטימלית לדל בוסקה.

        חרף רף הציפיות הגבוה, דל בוסקה לא יכול היה לסרב להצעה. הוא היה מועמד מספר פעמים לנבחרת, ואם היה דוחה שוב, מי יודע אם ומתי היה זוכה להצעה נוספת. מלבד זאת, לדל בוסקה אין אגו גדול ואפשר לומר שהוא האנטיתזה ללואיס אראגונס, קודמו בתפקיד. הוא יביא עימו סגנון שונה לגמרי לנבחרת - חמלה, חוכמה והגיון פשוט. בכל הקריירה הוא נזהר מלהציב את עצמו במרכז הבמה, לא נכנס לעימות עם שחקניו ולא חש בצורך להוכיח להם מי הבוס. השאלה היא האם זה יעבוד גם הפעם.

        מיסטר נייס גאי

        את עידן הגלאקטיקוס (2000-2006) של ריאל מדריד ניתן לחלק לשתי תקופות עיקריות - הראשונה והמוצלחת, בין 2000 ל-2003, והפחות טובה, בלשון המעטה, מאז ועד 2006. על הראשונה הופקד דל בוסקה. בשנייה התחלפו לא פחות מחמישה מאמנים, מהם לא הצליח אף לא אחד לשחזר ולו במעט חלק מהתקופה הראשונה.

        אבל לקח לו, לדל בוסקה, זמן רב עד שירש את המשרה הנחשקת וקצר את פירות ההצלחה בריאל. את קריירת האימון שלו החל בריאל החל ב-1984 במחלקות הנוער. לפני שמונה ב-1999, הנהיג את הקבוצה פעמיים לשתי תקופות קצרצרות. הראשונה ב-1994 לשלושה חודשים, לאחר פיטוריו של בניטו פלורו. השנייה, ב-1996, למשחק אחד בלבד (0:5 על אתלטיק בילבאו בסן מאמס). במועדון המדרידאי הוא נספר רק כמחליף. ידעו שאפשר לסמוך עליו במקרה של פיטורים של מאמן גדול, בעל שם, בדיוק מה שאין לו. סוג של ניר לוין בגרסה הספרדית, האיש שנקרא אל הדגל. בין אם זה מראהו המתעתע, בין אם זו התנהגותו העדינה, הנעימה והלא ראוותנית, הוא תמיד נחשב לשמנמן החביב עם השפם. ב-1999 הוא סוף סוף קיבל את ההזדמנות שלו להוכיח. גם בקדנציה הזו הוא לא קיבל את הקבוצה בתחילת עונה, אלא רק עם עזיבתו של ג'ון טושאק בנובמבר, אלא שהפעם הוא נשאר למשך ארבע שנים. ואיזה ארבע שנים אלה היו.

        עם טון דיבור רגוע ושליו, הוא הקרין על הכוכבים הגדולים ביותר בעולם. הוא לא הרים אף פעם את קולו בחדר ההלבשה או מחוצה לו ולא קילל שחקן, לא דיבר בגנותה של היריבה. את ההפסדים של קבוצתו הוא קיבל כמות שהם ולא התפתל על מנת למצוא תירוצים והסברים. הוא העמיד עצמו בקו הראשון כדי לספוג את חיצי הביקורת ועשה הכול כדי לגונן על שחקניו. הרבה אורך רוח נדרש מצד דל בוסקה כדי לסבול את גחמות כוכביו ונשיאו המגלומן, פלורנטינו פרז, שהנהיג מדיניות של 'גלאקטיקו אחד בכל קיץ'. הבאתם של הגלאקטיקוס נעשתה על ידי פרז, אבל את הכימיה והרוח הביא דל בוסקה. על כל אלו גמלו לו שחקניו עם תארים.

        קודם פטריוט, אחר כך פרשן

        אחרי ארבע שנים התנפצה האידיליה, ופרז לא חפץ ביקרו של המשופם. הנשיא רצה גלאקטיקו גם על הספסל, אחד שידבר קצת יותר, שיהיה פרובוקטיבי. פחות משלוש שנים יעברו עד שפרז יעזוב את כס הנשיאות, אבל הנפת החרב מעל ראשו של דל בוסקה הייתה ללא ספק בין המטופשות שבהחלטותיו כבר אז.

        דל בוסקה לקח שנה חופש, ובעונה שלאחר מכן, יצא, בדיוק כמו אראגונס כעת, לאיסטנבול, טורקיה. הוא אימן את בשיקטאש, אבל הועזב אחרי עונה אחת בלבד. אחר כך החל לעבוד כפרשן, ההצעות המשיכו לזרום, אבל הוא העדיף לחכות ואת ראשי ההתאחדות של מקסיקו הוא דחה בנימוס. גם כששמו עלה כמועמד מוביל להחליף את קיקה סאנצ'ז פלורס בוולנסיה, הוא העדיף להישאר על הגדר. אלא שלפני שדל בוסקה היה פרשן, הוא היה בעיקר פטריוט. במהלך היורו קיבל מספר הצעות נדיבות מרשתות טלוויזיה ודחה אותן. דל בוסקה חשף כי הוא לא מדבר עם אראגונס "כיוון שהם שייכים לדורות שונים", אבל לא רצה לתקוע מקל בגלגלי הנבחרת. למרות שידע שמשהו מתבשל במסדרונות ההתאחדות, הוא פשוט רצה לתת לנבחרת ולקולגה שלו את השקט והחופש הנדרשים כדי להצליח.

        במהלך התקופה שלו בריאל רכש דל בוסקה חברים ונאמנים רבים מקרב השחקנים שהמשיכו לשמור לו חסד. אחד מהם היה הקפטן פרננדו היירו, שהפך לימים למנהל המקצועי של ההתאחדות הספרדית. היירו הדעתן נכנס לא אחת לעימותים עם אראגונס, בין השניים שררה איבה, כמו גם בין המאמן לנשיא ההתאחדות, אנחל מריה ויאר. אראגונס החשדן סבר תמיד שהשניים מחפשים אותו וטען שהם מכינים לו כל העת מחליף במקרה של כישלון. הזכייה ביורו לא הצילה את יחסיו עם ויאר והיירו. הוא גרס כי בהתאחדות לא רצו שהוא ימשיך, ואכן, היירו עמד על רגליו האחוריות בנוגע לכך. הוא אף איים להתפטר אם אראגונס היה ממשיך.

        פצצה מתקתקת ושמה ראול

        אלא שההצלחה הכבירה של דל בוסקה בריאל יכולה לתעתע, והמינוי שלו מעלה לא מעט ספקות. ראשית, האם דל בוסקה הוא מאמן של קבוצה אחת? הוא גדל, התחנך והעביר כמעט את כל חייו במועדון הלבן ולמעט שנה אחת, לא יצא מבין כתליו. גם כשיצא לבסוף, נכשל. בראיון שנערך עימו לאחר מינויו הודה: "אין לי הרבה ניסיון כמאמן, אבל אני לא חושב שלהעביר 17 שנים בריאל מדריד זה דבר רע". גם הצהרתו "אתייחס לריאל בשווה מול שאר המועדונים", מעלה תהיות. האם הוא באמת יכול להניח את עברו הארוך בריאל בצד.

        אראגונס הנהיג קו קשוח ובלתי מתפשר של לכידות ופיזיות. דל בוסקה, לעומתו, יביא פחות או יותר את מה שתואר במאמר מערכת של עיתון ה'אס': "הרמוניה בחדר ההלבשה, חופש לשחק כדורגל יפה ואת הצורך של שחקנים להביא את המומחיות שלהם לידי ביטוי". אלא ששוב נשאלת השאלה האם דל בוסקה צריך לשנות את הקו של אראגונס, שהרי הוא אמר בעצמו כי "מה שלא שבור, אל תטרח לתקן".

        השאלה המרכזית והמכריעה מכולן היא מה יעשה דל בוסקה עם ראול. כמעט ואין ספקות שאי זימונו של חלוץ ריאל לנבחרת לא היה קשור לכושרו. אראגונס גרס כי הדבר הכי חשוב לנבחרת היא הרוח הקבוצתית בתוך ומחוצה לה, הוא רצה נבחרת שכל העם הספרדי, על כל חבליו, יוכל להיות גאה בה, מבלי שאף שחקן יבלוט. אראגונס ראה בראול, כך כתב פיל בול, סוג של "לאומן שקט שמטיל מורא על הקטאלנים", מה גם שבמונדיאל 2006 נכשלה הקונספציה עם ראול, ולאראגונס היו את כל הסיבות לא לזמנו, מהלך שלבסוף הוכיח את עצמו.

        זו כמובן הייתה אחת השאלות הראשונות שנשאל דל בוסקה, שכבר הספיק להצהיר כי "ראול וגוטי הם שחקנים לגיטימיים, שיכולים להיכלל בסגל". פירוק הפצצה העונה לשם 'ראול' היא כרגע המבחן הכי גדול של המאמן. בפני האיש שהוליך את ריאל מדריד לתור הזהב שלה עומדות מספר הכרעות ושאלות קשות. בשישה לספטמבר, במשחקו הרשמי הראשון נגד בוסניה במסגרת מוקדמות מונדיאל 2010, נוכל לקבל את התשובה הראשונה.