פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        עו"ד דן חי בשנת הסגר

        מדוע שפת עונת המלפפונים השתנתה ומושגים רבים עברו מהעולם? האם באמת הייתה רשימת העברות, והסכמים כובדו בלחיצת יד? תחקיר

        הכותרת "הפועל ת"א: הסחבת גורמת לשיתוק", באחד מגיליוני הספורט של "מעריב" ביוני 1995, נסכה ביטחון. אח, איזה יופי, עולם כמנהגו נוהג. הארץ חגה סביב השמש, הערבים אותם ערבים והבעיות ברכישת הפועל תל אביב היו קיימות מימים ימימה. במציאות המטורפת שלנו, משהו בכל זאת יציב בעולמנו. אבל עלעול קצר בעיתוני אותם ימים חושף מציאות קצת אחרת, שנוסחה במילים קצת אחרות מאלו שקיימות כיום.

        עונת המלפפונים המייבשת, שמכה בנו עתה בכל זאב חיימוביצ'יותה, עדיין מדברת "סיכם", “מבוקש", ו"ייבחן", אבל אוצר המילים השתנה בה ללא היכר. השפה משקפת מציאות מסוימת, וכשהמציאות שונה, המילים והביטויים משתנים אף הם. פעם, עולם הכדורגל היה שונה לגמרי בהתנהלותו, והז'רגון (אייי, איזו מילה) ביטא הלך רוח מסוים. נכון ש"מגעים מתקדמים", הוחלף ב"מתקרב" העדכני, אבל לא ניתפס לקטנות כאלה. הכוונה היא לאותם ביטויים שהיו לחם חוקה של העונה הכי חמה, ועתה עברו מן העולם.

        האם באמת "רשימת העברות" הייתה דף לבן עליו נכתבו שמות הכדורגלנים שעתידים לעזוב את הקבוצה, או שמא מושג ערטילאי שביטא את מעמדו של השחקן בקבוצתו? האם כדורגלנים נכנסו ל"שנת הסגר", ביטוי כלבי משהו, וזאת כדי לזכות מחדש בכרטיסם, או רק היה זה איום סטייל "תחזיקו אותי, או שאני לא יודע מה יהיה פה עוד רגע”?

        ההפוגה בין היורו הנהדר לאולימפיאדה המרתקת, היא הזדמנות לנער את "השיחון למלפפון" מאותם ביטויים ארכאיים, למפות את עולם הכדורגל של אז, ולבדוק אם היו אלה רק מילים באוויר או חליפה מילולית של איומים.

        רשימת העברות

        כשקבוצה רצתה לשחרר שחקן, כשזה רצה לעזוב, או איים כדי לקבל שדרוג בחוזהו, היה המושג הזה מודפס על גבי כל גיליון ספורט רענן. אז מה, באמת היה דף כזה? היתכן כי אחרי שהמאמן צעק על אחד השחקנים באימון, זה רץ מיוזע לאפסנאי, ובטון מאיים לחש "מנש, תרשום אותי עכשיו על הפתק"?

        "היה תקנון התאחדות שקבע לגבי החוזה בין שחקן לקבוצתו", נחלץ גברי לוי, יו"ר ההתאחדות לשעבר, לעזרה. “הייתה רשימה בהתאחדות, שהיה לה תוקף תקנוני. קבוצות אחרות הורשו לנהל משא ומתן רק עם מי שהיה כתוב באותה רשימה. כמובן שכל הקבוצות עברו על הכלל הזה".

        אז אכן הייתה רשימה, אבל היא הייתה חסרת שיניים. כולם דיברו עם כולם, אם נשתמש בפרפרזה לדבריו של דוביד. “במועדון כמו מכבי תל אביב הרשימה נועדה בעיקר לשחקנים צעירים, שגמרו גיל נוער והמועדון רצה להשאילם", מוסיף מוטי איוניר, "היו בה גם שחקנים יחסית זוטרים, כאלה שהמועדון היה חזק מהם. השחקנים הבכירים לא הגיעו לרשימה הזו, כי הדברים היו נסגרים כבר קודם".

        שנת הסגר

        רשימת ההעברות היא כלום לעומת האיום האולטימטיבי, שנת הסגר, נשק יום הדין של הימים ההם. כדורגלן שנקלע למבוי סתום במשא ומתן עם הקבוצה, איים שישבות ממשחק בעונה הקרובה, ובכך כרטיס השחקן שלו יעבור לידיו והוא יהיה חופשי לחתום ולשחק היכן שהוא רוצה.

        כמה שחקנים באמת מימשו את האיום הזה? מעטים. “כמעט תמיד היו מגיעים להסדר", נזכר משה דדש, יו"ר בית"ר ירושלים לשעבר, “היו לא מעט שחקנים שלא היו כוכבים, ונכנסו לשנת הסגר, אבל אז הם נשכחו מהר מאוד. זה איום שבדרך כלל לא מומש, הוא היה נפוץ בעיקר בקרב הורים לכדורגלנים צעירים, שטרם פרחו". אפילו אורי מלמיליאן איים פעם בנשק הזה, ומוסיף על דברי דדש. “כשהיינו צעירים, אני ויוסי מזרחי איימנו פעם בשנת הסגר, אבל זה כמובן לא בוצע. אף שחקן לא רוצה לשבת בצד למשך שנה. שחקן כזה, שמעדיף לשבות, כנראה לא אוהב מספיק את הכדורגל".

        "התקנונים בעבר גרמו לשחקנים להיות עבדים בקבוצותיהם", מוסיף גברי לוי, “ואני שמח שהייתי מאלה שהצליחו לשנות זאת. כיום מעמד השחקנים, בבוגרים ובנוער, נשמר ומעוגן בתקנון ההתאחדות. יש גם את הוועדה למעמד השחקן, שאוכפת את העניין". מצד אחד, אין ספק שמותה של שנת ההסגר מלמד על התקדמות ושמירה על זכויותיו וכוחו של העובד (כדורגלן, לצורך העניין). מצד שני, איזה שקט תקשורתי הייתה גורמת שנת הסגר של מאור בוזגלו, הא?

        לחיצת יד

        טוב, פה מדובר בשינוי תרבותי, שחורג מגבולות הכדורגל. מכירים את סיפורי ההורים על כך שבימי ילדותם הדלתות היו תמיד פתוחות, השכנים ישבו בחצר ונתנו לרוח הקרירה ללטפם תוך כדי שיחה ערה, ולעגבניות היה טעם של עגבניות? אז הייתה גם לחיצת יד. הביטוי הזה כולל בתוכו אמון וכבוד הדדיים, ומילה שחזקה כעץ אלון. בקיצור, ג'נטלמניות.

        "אצלי כ-80 עד 90 אחוזים מהחוזים נסגרו בלחיצת יד", אומר דדש, “ההסכמים תמיד כובדו". אבל האם כל אחד שלוחץ יד זכאי לאמון הזה? “זה תלוי מי האדם", משיב דדש, “עם דוביד, קשטן, אוחנה, אורי ואחרים שכמותם, זה תמיד היה נסגר בלחיצת יד, ומאוחר יותר היינו כותבים חוזה ומעבירים אותו".

        אם יש מושג שנעלם וחבל שכך, הרי הוא "לחיצת היד". תארו לכם כמה כותרות משמימות היו נחסכות מאיתנו, כמה עצים היו עומדים על תילם בברזיל, אילו רק היו מכבדים את לחיצת היד כיום. אותו מגע של עור בעור היה חשוב יותר מהחתימה שהתנוססה אחר כך על החוזה, כי בכבודו של אדם מדובר, במילתו. כיום זו סתם לחיצת יד. סוג של אמירת שלום. אם מישהו יציע לך יותר כסף, אז זו הייתה גם דרכך הכדורגלנית לומר "להתראות”.

        עו"ד דן חי

        לחיצת היד מהסעיף הקודם נעשתה בדרך כלל בין מנהל הקבוצה לאביו/דודו/גיסו של השחקן, אבל בתקופה מאוחרת יותר נולד זן חדש של סוגר עסקאות: עו"ד דן חי. זה הפך לאגדה בתחום, ובשנות ה-90 המאוחרות נראה היה כי הוא מייצג את כל כדורגלני ישראל. אבל המציאות השתנתה, דן חי גילה מהר מאוד שהוא לא לבד ביקום, ויש מיני חייזרים שמשתלטים לו על העולם: סוכני השחקנים. כיום השוק רווי בכאלה, ועו"ד דן אמנם עדיין חי ובועט בתחום, אבל אחרת.

        אז איפה דן חי? האגדה, בכבודה ובעצמה, התנדבה להסביר את האבולוציה החוזית שהעלימה אותה מהתודעה. “כניסת הבעלות הפרטית גרמה להתפתחות. פעם, שחקנים מיעטו לעבור בין קבוצות, ואני חושב שיעקב שחר היה הראשון שפרץ את הדרך, כשהעביר את אלון חזן מהפועל פתח תקוה למכבי חיפה. ההיבט השני היה שינוי תקנוני בהתאחדות. שחקן שמסיים חוזה, נחשב מבחינה מסוימת לחופשי. זה יוצר לחץ על הקבוצות".

        בתקופה ההיא, הקמת הרשות לבקרת תקציבים חייבה הפקדת חוזים ומיני נספחים, והדלת נפתחה בפני עורכי הדין. חי הפך פעיל בתחום, אבל שינוי בתקנון פיפ"א טרף את הקלים, ואפשר לכל אחד להיות סוכן. “בעבר היה צורך בהפקדת ערבות של 70 אלף פרנקים שווייצרים בפיפ"א, והיו רק 5 סוכנים”, אומר חי, "כיום, אין צורך בערבות. צריך רק לעבור בחינה של פיפ"א, משלמים עבור ביטוח של אחריות מקצועית, שמכסה במקרה של טעות בעסקה, וזהו. זה מאוד זול וקל, ולכן גם נגיש. העוגה מתחלקת בין רבים". אבל אל דאגה, חי, שהתפתח לכיוונים אחרים בתחום המשפט, עדיין מוצא זמן לנושא. “כיום אני עובד מול סוכנים, ועורכי הדין עוסקים בצד המשפטי ופחות מנהלים את המשא ומתן".

        רוטציה

        ביוני 1991 פרסמו העיתונים ש"הברפלד עדיין מתנגד לרוטציה". כמה טוב שהמושג העלוב הזה נעלם מחיינו, כנראה שלזמן יש בכל זאת כמה פנים חיוביות. מדובר כמובן בימי המרכזים האפלים והנאלחים, ימים בהם העסקונה שלחה את זרועותיה הדביקות לכל מקום, וגרמה אפילו לנערים מתבגרים להבין שככה אסור לעולם להתנהל.

        בעצם, רגע, מה כבר השתנה פה? די לראות את הדרך בה הסכימו "ראשי ההתאחדות" (יופי של ראש יש להם) למנות מאמנים לנבחרות הצעירות שלנו, כדי להבין שהפוליטיקה המלוכלכת לא השתנתה גם כיום, היא פשוט לובשת חליפה ומשדרת סדר ו"אירופיות". עאלק. תראו את מבנה הליגה בעונה הקרובה: פלייאוף, חיסור, חילוק, כפל, חיבור, והיי, מישל דיין, אל תשכח להוציא שורש ממספר הנקודות שלך בתום הסיבוב השני. נראה שבהתאחדות יושבים גאונים מהליגה של סטיבן הוקינג. געגועי להברפלד.

        לטרפד

        אוי, זו מילה שחייבים להחזיר ללקסיקון. איזו מילה רומנטית. כשטוטנהאם ניסתה לטרפד את מעברו של קלינסמן לבאיירן מינכן בשנות ה-90, האסוציאציה הראשונית הייתה כי מלחמת העולם השנייה ממשיכה בדרכים אחרות. מתנהל מאבק סמוי מתחת לפני השטח, בו כוחות ביון, אנשי מודיעין וארגוני סתרים חובקי עולם, פועלים בשירותם של ממשלות ואנשי צללים, כשהכדורגל מהווה עוד כלי במשחק השח-מט העולמי בין המעצמות.

        "היו מפתים שחקנים בשכר יותר טוב, מדברים ומסבירים מדוע עדיף לו לשחק בשורות הקבוצה שלנו", מודה דדש, “אבל זה תלוי גם מי השחקן, מה מעמדו מבחינה חוזית ומה מעמדו בכדורגל הישראלי". כיום כולם מפתים את כולם, אין חדש, אבל אולי בגלל זה המילה הזו די נשכחה. מרוב טרפודים לא רואים החוזה. אה, ופעם קראו לסקאוטים "ציידי כישרונות". תודו שזה הרבה יותר רומנטי ומעניין מהמילה הלועזית הזו שאנו נאלצים לקרוא במדורי הספורט.