ברוכים הבאים לברונקס זו

אותן מסילות של תחבורה ציבורית הובילו אותי כעבור יומיים (למען בת דודה שלי לקחתי הפסקה בת יום) לפתחו של יאנקי סטאדיום, שנקרא "גן החיות של הברונקס" – לא רק משום שבקרבת מקום יש בברונקס גן חיות אמיתי. מסילה אחת חותרת לקראתה מתחת לאדמה, מסילה מפלצתית אחרת מעליה, מקיפות אותה בחגורה מתכת מחלידה וחורקת. בבוסטון האיצטדיון וסביבותיו הם כפר מבודד המתקיים בנפרד מהעיר, בניו יורק משתלב האצטדיון באופן טבעי בהמולה ההומה. רעש הקרונות העוברים חודר לתוך האצטדיון ומתערבב במוזיקת האורגן, ומבין החומות ניתן להבחין בהם דוהרים מבלי משים על פני האצטדיון – ניו יורק לא עוצרת עבור אף אחד, גם לא עבור הקבוצה בעלת העבר המפואר ביותר בספורט האמריקאי.

גם הזמן לא פוסק מלכת. מול הרכבות השועטות, מעברה השני של החומה של האצטדיון בעל ההיסטוריה המרשימה ביותר בספורט האמריקאי, הציץ העתיד – פיגומים הולכים וגובהים שמרכיבים את ביתה החדש של היאנקיז. פנוויי הוא אמנם האצטדיון העתיק ביותר, אבל הוא לא יכול להתחרות בהיסטוריה של יאנקי סטאדיום, שנפתח ב-1923 ומאז אירח קונצרטים, הפגנות פוליטיות, כנסים דתיים, חתונה, ומיסות של שלושה אפיפיורים. פלה שיחק כדורגל על מדשאותיו, מוחמד עלי התאגרף בין כתליו, משחק הפוטבול הגדול בכל הזמנים נערך מתחת לקורת גגו. וזו שנתו האחרונה, שלאחריה ייהרס ויפנה את מקומו לאצטדיון החדש שקם על ידו. במרכז החומה נערכה ספירה לאחור של המשחקים הנותרים עד הסוף, ספירת עומר שעמדה כעת על 49.

וכך, ביום הראשון של שבועות קפצתי על ההזדמנות לבקר פעם אחת אחרונה ב"בית שבנה רות". לא רות המואביה – בייב רות' האמריקאי, שבכוח חבטותיו האדירות ואישיותו המוחצנת שינה את תולדות היאנקיז והבייסבול בשנות ה-20' של המאה שעברה. קיבלתי את הכרטיסים מרב שהעדיף את רות הראשונה על פני האצטדיון שמכונה "קתדרלת הבייסבול". כל כך נחשב האצטדיון למקודש שהשנה הגבירו את כוחות האבטחה המוצבים באצטדיון מחשש לביזה. ערכה של משתנה אותנטית מיאנקי סטאדיום בשוק הפתוח הוא 2,000 דולר(!), ובזמן שהטלתי באחת כזו את מימיי היכתה בי התובנה שמעולם לא השתנתי במשתנה יקרה כל כך. לרגע דמיינתי את עצמי יוצא משערי האצטדיון מחובק עם משתנה, אבל ויתרתי על הרעיון.

בכל מקרה, לביקור באצטדיון היתה עבורי גם משמעות היסטורית פרטית. בשורות היאנקיז פתח הפיצ'ר מייק מוסינה. אחת עשרה שנים קודם לכן הוא היה כוכבה של בולטימור בשנה שבה אני גרתי במרילנד והתאהבתי בבייסבול. הוא למד בסטנפורד, היה רהוט וצנוע, כוכב בשיא פריחתו, ואחרי כל זריקה הוא – רק הוא, כמאה פעמים במשחק – היה מקפץ מהתלולית ונוחת בשתי רגליים על הדשא. בולטימור באותה שנה היתה לקבוצה השלישית בלבד בתולדות הבייסבול שהובילה את הבית שלה מהיום הראשון של העונה עד לאחרון. ועל אף יכולת הירואית שלו. בפלייאוף, הקבוצה נכנעה כפסע מהגמר, קורבן לארבעה הפסדים שנחרצו על חודה של נקודה. אני חזרתי לישראל באמצע אותו קיץ, הרבה לפני הפלייאוף, ואני עדיין מאשים את עצמי בכך שלא זכו באליפות. מאז הלכה הקבוצה מדחי לדחי, חסרת בושה או תקווה, והשלימה עשור שהיה מרשים ביציבות עליבותו. עונה אחת לאחר מכן עזב מיוסינה ועבר – למרבה הטרגדיה – ליאנקיז, היריבה השנואה. חשתי נבגד. אבל היה קשה להאשים אותו, הוא ראה הרבה לפניי לאן יוביל את הקבוצה הניהול הכושל של בעליה. והיה לי קשה עוד יותר לשנוא אותו, כמתבקש. גם היום, כשהוא על סף פרישה ועדיין קופץ בשתי רגליים אחרי כל זריקה, אני לא יכול לשנוא אותו. אני תומך בו כאילו אין יאנקיז ואני מתעב את היאנקיז כאילו אין מוסינה.

תוך כדי שאני מנסה להתיר את הפרדוקס מצאתי את מקומי ב-bleachers, מקום מושבם של אוהדי היאנקיז השרופים ביותר, תואר אותו הרוויחו בהרבה זיעה ומעט קרם הגנה. במקורו התייחס המונח bleachers – מלשון חמצון – להשפעת השמש על המושבים החשופים, אבל לי לא היה ספק שאם גון השיער שלי יהיה מעט יותר בהיר בתום המשחק, צבע העור שלי ודאי לא. קופאית קרסה על קופתה מרוב חום, בקושי מצליחה לנגב את הזיעה מפניה. התרועות הרמות ביותר במהלך המשחק נשמעו כשהשמש נבלעה לרגע בין העננים ומזג האוויר הפך לרגע לנסבל. קריאות הבוז הרועמות ביותר הגיעו כעבור כמה דקות, כשהשמש שבה להצליף בהם ממעל. מתחת רתחו הספסלים, וחלק מהאוהדים ידעו להביא קרטון להתיישב עליו.

אבל לא כולם. אוהד אחד השקה את ראשו, ונשכב לאחור על המתכת המותכת. תוך שנייה הוא זינק באוויר בזעקת שבר, אוחז בקרקפתו השרופה. מסכן, הוא הגיע למגרש על אף שהיה חולה. אבל הוא ידע שמחובתו להתייצב – יש לו תפקיד, ורק הוא יכול לבצע אותו. כשהיאנקיז עלו לכר הדשא בפעם הראשונה החל הריטואל: הוא קם על הספסל, לסירוגין פונה לעבר השחקנים ולאוהדים, ובשאגות הוביל סבב מחיאות כפיים עבור כל אחד מהשחקנים. באופן נדיר, כל אחד מהשחקנים פנה לעבר היציע, מי בהינף כובע ומי בהינף יד, לאות הכרה במחווה. כשסיים את הסבב הוא פנה למקהלה ודקלם, "הודות למשטרת ניו יורק ובהתאם להוראות המאבטחים בדבר האיסור נגד עמידה על ספסלים, ובניגוד לתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית" – בשלב הזה העביר על פני גרונו יד כמשספה? – "המופע נגמר". כך, משמילא את מחויבותו, עזב האוהד ושב למיטת חוליו.

בדרך הוא נפרד מחבר, צעיר מחורר-עגילים ומכוסה-כתובות קעקע, או למעשה מגילות קעקע שהשתרעו מפרקי אצבעותיו ועד תנוכי אוזנו. בין קעקוע לקעקוע בצבצה מדי פעם פיסת עור. הוא פנה אליי, 20 דקות לפני תחילת המשחק, בשעה שתקצירי משחקים קודמים שודרו על גבי המסך הענק. "השדר באמת אמר את מה שאמר?" הוא שאל בטון מאיים ואני נרתעתי קצת, לא בטוח מה הוא רוצה שאגיד. אז הוא המשיך, "בגלל זה אני לא מקשיב לו, כי הוא מפגר". גם מעצמו לא חסך ביקורת. הוא פנה לאחר, הפנה שני אגודלים לעבר עצמו, ושאל בטקסיות, "אתה יודע למי יש שני אגודלים והוא חתיכת זבל? אני!" אבל הוא ידע גם להחמיא. "שווה לך לצפות במשחק", הוא יעץ לחבר, "אבל תשים עין גם על החזה של הבחורה מקדימה". באמצע המשחק גם הוא קם והלך הביתה, מתוך כוונה לשבת מול המיזוג עד שייצא מהבית. הוא לא רוצה להתקלח שוב, הוא הסביר. והשמן מאחוריו העיר, "צריך לעשות מה שצריך לעשות". מה לגבי המשחק? זה פחות חשוב, העיקר המסורת.

וכשמדובר במסורת בבייסבול, אין מקודשת מזו שמעביר אב לבנו. בשורה מלפנים ישבו על פיסות קרטון אב ובנו. כשהאב נשאל איך אירע שבנו פנוי לבוא למשחק ביום שני בשעות אחר הצהריים המוקדמות, הוא ענה שהוא מבריז מבית הספר. "יום האב מתקרב", הוא הסביר. בתוך קהל שמנה למעלה מ-53,000 צופים, בנו כנראה לא היה היחיד שהבריז מבית ספר, או מעבודה. לאב לא היו נקיפות מצפון. המשחק שהיה ביום חמישי הקודם הבהיר לו מה ערכה של החוויה. היאנקיז חזרו מפיגור של 5 ריצות וזכו בניצחון הדרמטי ביותר שלהם העונה. על ידו ישבה נערה שלכל אורך המשחק התחננה לניצחון. היא טענה שהיאנקיז חייבים לה – היה זה משחקה האחרון ביאנקי סטאדיום. כשהם נענו לבקשתה, ארובות עיניה נפתחו כמו ברזים הממאנים להיסגר.

זו המסורת של היאנקיז, הקבוצה המעוטרת ביותר בתולדות הספורט האמריקאי, 26 אליפויות לזכותה. הם מייצגים את השילוב הגרוע ביותר שאוהד הספורט הישראלי יכול להעלות על הדעת – אתוס ה"ניצחון בכל מחיר" של מכבי תל אביב בכדורסל יחד עם האוהדים של בית"ר ירושלים בכדורגל. הם הקבוצה היהירה ביותר בספורט האמריקאי וגם העשירה ביותר. תקציב הקבוצה 210 מיליון דולר, 80 מיליון יותר מהשנייה ופי חמישה יותר מטמפה ביי, שכרגע מובילה את הבית שבו הם משחקים. בשנים האחרונות הם הפכו למשל על כך שכסף לא קונה הכל – שחקנים, אולי, אבל לא אליפויות. הוא בא לידי ביטוי גם במשחק הנוכחי, שבו התמודדו נגד קנזס סיטי, מהעניות שבקבוצות הליגה, בעלת תקציב של 57 מיליון דולר בלבד. על אף שמוסינה הבריק והשיב את ימיו כקדם, היאנקיז מצאו את עצמם בפיגור 2:0.

אז אלכס רודריגז בא לחבוט, והשחקן היקר ביותר בתולדות הבייסבול הצליח להשוות את התוצאה. כל האוהדים קמו על רגליהם, וזה שלידי פנה אליי והרים יד. אני הושטתי את שלי, מלמטה, ואמנם הצלחנו להפגישן אבל ניכר שהוא התאכזב לגלות שאני לא מכיר את הקודים המקומיים. הוא לא פנה אליי שוב. באינינג האחרון יצא מוסינה בן ה-39, אחרי 8 אינינג שבהן נלחם בגבורה, ובמקומו נכנס מריאנו ריברה, המניה הבטוחה ביותר בבייסבול במהלך העשור האחרון, הפיצ'ר שעליו סומכים היאנקיז שיבטיח את ניצחונותיהם.

אבל בבייסבול אין שום דבר בטוח, לא הכסף של היאנקיז ולא היד של ריברה, וחוזה גיין מיד חבט את הכדור עמוק בכיוון היציעים. ג'וני דיימון מהיאנקיז רדף אחריו, קפץ, נתקל בגדר ונפל לאחור. הכדור נחת ביציעים, וקנזס סיטי עלתה ליתרון 2:3. אוהד לידי פלט קללה, וגם קצת רוק. אחרת שאלה, משתוממת: "מה הסיכויים שזה יקרה?" לאחר שריברה הצליח להשלים את המלאכה הגיעה ההזדמנות האחרונה של היאנקיז לנצח במשחק.

השוטרים הפנו את גבם לקהל. מבחוץ נשמעה יללת צופר של אמבולנס. רובינסון קאנו חבט כדור ארוך, ושאגת ציפייה עלתה מהקהל. ואז היא נדמ?ה, כי הכדור נחת בחוץ. ואז המשחק הגיע לשיא הדרמטי שלו: שני יאנקיז נפסלו ושלושה מילאו את הבסיסים, והחובט הבא בהכרח יכריע את גורל המשחק.

הכל נגמר. רכבת דהרה על פני האצטדיון. היאנקיז ירדו במהרה לחדר ההלבשה. שחקני קנזס סיטי הסתדרו בטורים ולחצו זה את ידי זה. אוהדי היאנקיז התפנו בטור משלהם, וחשפו את האצטדיון במערומיו המזוהמים. אנשי התחזוקה הסירו את הבסיסים וגרפו את העפר. צלילי סינטרה, "ניו יורק, ניו יורק", הדהדו ברחבי הריק. מערכת הכריזה משמיעה את שירו בתום כל משחק. בעבר הם היו משמיעים את הביצוע שלו בתום נצחונות ואת זה של לייזה מינלי בסיום הפסדים. אבל ב-2001 מינלי דרשה שישמיעו את הביצוע שלה גם אחרי נצחונות או שלא ישמיעו אותו כלל. היאנקיז בחרו באפשרות האחרונה. כשהשיר נגמר, הם השמיעו אותו שוב.

אוהד אחד דיבר בפלאפון, יושב בדד ליד המעקה. חולצתו נשאה את נחמת ההיסטוריה: 26 גביעי אליפות, ולצידם הכיתוב – "בקצב הזה תצליח בוסטון להדביק את הפער בעוד שלוש מאות שנה". אני הלכתי לראות את הפיגומים הנוצצים של האצטדיון החדש.

באיצטדיון שיי, שבו משחקים הקבוצה השנייה של ניו יורק, המטס, החלו להשמיע את "ניו יורק, ניו יורק" בתקופה שלאחר אסון התאומים, אבל אוהדי המטס שרקו בוז לצליליו. השיר הוא שיר "יאנקי", לטעמם. זו דוגמה לא רעה ליחסים השוררים בין היאנקיז לבין המטס, אבל היא לא מדויקת. כבמקרה של מכבי תל אביב והכדורסל הישראלי, הטרגדיה הקיומית של המטס היא שהניצחון לעולם אינו מושלם, שהוא לעולם אינו מספיק, שהוא לעולם אינו יכול להספיק. בתום משחק סטנדרטי למדי שבו ניצחו אשתקד את פלורידה, יצאו האוהדים אל עבר מגרש החנייה תוך שהם מקללים את היאנקיז. ביאנקי סטאדיום אף אחד לעולם לא יזכיר את המטס, לא בעת ניצחון ולא בשעת הפסד. אבל זו הפריבילגיה של הכובש – הוא הרי אינו מתעלם מהנכבש, הוא פשוט לא מודע לו. וזה העלבון הנורא מכולם. גם אצטדיון שיי ייהרס בסוף השנה, אבל אף אחד לא חשב לכבד אותו כפי שמכבדים את יאנקי סטאדיום, שיזכה ביולי לארח את משחק האולסטאר החגיגי.

מעבר לחומות האצטדיון הישן ניתן לראות את החדש, קרוב אליו עוד יותר מיאנקי סטאדיום החדש לישן, קרוב כל כך שלעתים קשה להבחין למי שייכים הזרקורים. אבל בעוד הגבולות בין העבר של המטס והעתיד שלהם מטשטשים, לא קשה להבחין בין ההיסטוריה שלהם וההיסטוריה של יריבתם. בשעה שהיאנקיז מתהדרים בהיסטוריה ארוכה ומלאת ההוד, למטס היסטוריה קצרה ומגוחכת. מאמנם הראשון, קייסי סטנגל, זכה לתהילתו כמאמן היאנקיז, עמם זכה בשבע אליפויות. אבל בתפקידו החדש הוא סיפק יותר בדיחות מנצחונות. הוא הזמין אנשים בציניות לבוא לראות את "המטס המדהימים" שלו. הוא פעם הצביע על שני משחקניו הצעירים ואמר, "אתה רואה אותו? הוא בן 20. בעוד 10 שנים יש לו סיכוי להיות כוכב. אתה רואה את ההוא שם? גם הוא בן 20. בעוד 10 שנים יש לו סיכוי להיות בן 30". בהזדמנות אחרת הוא שאל, "אין אף אחד שיודע כאן איך לשחק את המשחק הזה?". זכייתם באליפות ב-69' הוגדרה "נס"; זכייתם ב-73' זכורה בזכות קריאת הקרב של אחד משחקניה, "חייבים להאמין!". וזה היה קשה. עבור המטס, הניצחון לעולם אינו מספיק – עדיין לא לוקחים אותם ברצינות.

מעל האצטדיונים המשיקים חולפים מטוסים, ניגוד בולט לרכבות של היאנקיז. אבל הם אינם סמל של קידמה ומודרניות, רק תזכורת לעבר הכואב. המטס באו לעולם בראשית שנות ה-60' בעקבות בהלת הבייסבול לזהב – הגירתן של הברוקלין דודג'רס והניו יורק ג'איינטס תאבות הבצע לקליפורניה במהלך שנות ה-50'. צבעי המטס משקפים את ניסיונם למשוך את האוהדים שהתייתמו מקבוצותיהם, ומקבעים את מעמדה כקבוצתם של כל העשוקים והמקופחים. ביציעים היו קרחות, אבל העידוד של אוהדי המטס היה קולני מהרגיל, כביטוי לנואשותם.

אוהד המטס המפורסם ביותר מסתובב ברחבי האצטדיון מצלצל בפעמון של פרה. הפעמון שלו אולי נועד לשמש פרות, אבל הוא למעשה הפעמון המצלצל של ארנסט המינגוויי וג'ון דון – "אף אדם איננו אי כשלעצמו... אף פעם אל תשאל עבור מי מצלצל הפעמון; הוא מצלצל עבורך". אולי אף אחד באצטדיון שיי לא חשב באותם רגעים על מדיטציה מס' 17 של המשורר המטאפיזי, אבל רוג'ר אנגל, בשבתו באצטדיון ב-62', ידע עבור מי מצלצל פעמון הפרה. "קריאות העידוד עבור המטס הן קריאות גם עבורנו, והן נובעות מתוך ההכרה הלא-מודעת שיש יותר 'מט' מאשר 'יאנקי' בכל אחד מאיתנו", כתב סופר הספורט, "ידעתי עבור מי צפר צופר הערפל; הוא צפר עבורי".

אט אט התפשט החושך, מסך שחור שירד על הלילה האחרון האוזל שלי בניו יורק. נזכרתי בקופרסטאון, ובציטוט שהביאו שם מאת אנג'ל. הוא העיר שמכיוון שקצב התקדמותו של משחק הבייסבול נקבע על פי פסילת השחקנים ולא לפי מעבר הזמן, הרי שמשחק יכול להימשך לנצח, הרי שאפשר לנצח את הזמן.

אבל לא את הטבע. משב רוח חצה את האצטדיון ומתח דום את הדגלים הפרושים בקשת על גג האצטדיון. לשווא נאבקו הדגלים ברוח המתגברת, כמו משק כנפי ההיסטוריה, מאיימים להיקרע מתרניהם הנרעדים. הרוח ירדה לדשא וחוללה סופת עפר שעלתה השמיימה, עיוורה את הצופים וכיסתה את שדה המשחק בערפל של עפר. היא עברה באלימות בין היציעים, נשאה את פסולתם והנחיתה אותה על הדשא, פח אשפה שעוד מעט יהפוך להיסטוריה.

המשחק נעצר וצוות התחזוקה מיהר לפרוש על הדשא שמיכת מגן לקול שריקות הבוז של הקהל. הם התקשו לפרוש אותה, וחלק מחברי הצוות נאלצו להתיישב עליה כדי שלא תעוף ברוח. מהספסל צפו השחקנים, חסרי אונים. ואז הגיע הרעם ואחריו טיפות גשם ולבסוף האירו מכות ברק את הלילה. הגשם הלך והתגבר והאוהדים החלו לברוח, ומגרש החנייה הפך לים של נקודות אדומות. האוהדים האמיצים התקבצו מתחת לגג, אבל הגשם לפתע שינה את כיוונו ותקף בטיפות כבדות גם אותם. תוך דקות פינו הסדרנים מהמגרש את האוהדים הנותרים. נותר להם רק לצפות במופע של הטבע, או לצפות לסופו. אוהד קירח שהרכיב משקפי שמש בחושך, עם כרס שהתגלגלה מתוך חולצתו הפתוחה, נתקע עם סיגר רטוב בפה.

אבל תקוות האוהדים לא אבדה, וכעבור שעה ארוכה חודש המשחק, בשעה 22:30. הם נותרו לראות את המטס מצליחים במשחק אחד לשחזר את הקריסה הקטסטרופלית שפקדה אותם בסתיו שעבר. הם פתחו יתרון 1:5, רק כדי להפסיד לבסוף 9:5. אבל אלפי אוהדים בחרו להישאר עד הסוף המר, עד 23:30 של יום חול. בדרכם הממורמרת החוצה, אף אחד לא דיבר על היאנקיז. הם ידעו שהם לא ראויים. זוג אחד התנשק לאור הזרקורים, אחר תופף על פח פלסטיק, השאר קראו לפיטורי המאמן, "לשחרר את וילי". שבוע לאחר מכן וילי רנדולף פוטר.

בתוך הגשם והעפר והזבל שהתערבלו בחלל האצטדיון, חשבתי על קופרסטאון וספרינגפילד ובוסטון וניו יורק, ועל כך שמתוך היציעים המיוזעים הספורט האמריקאי נראה שונה מהאופן שבו הוא משתקף מבעד לעדשות השידור המהוקצע. לא שהשידור הוא שקר, הוא פשוט אמת אחרת. אבל השניים חיים יחד בדו-קיום, הכיף הפשוט וההומור הרדוד יחד עם הסטטיסטיקה וההיסטוריה והספרות היפה. אותם אנשים שרדפו אחריי ברחוב כדי לומר "לבריאות" ופתחו לרווחה דלתות של שירותים בחיוך רחב הם גם אלו שפורקים עול, אבל לא כל עול, ומתירים רסן, אבל לא כל רסן, ב"מגרשים הירוקים שבחומר". שם הם משתחררים מכבלי הנימוס המוגזם ונותנים דרור לגסות ולגסויות. ואז, בעודי מתפעם מגסותם של האמריקאים, עליתי על מטוס אל על חזרה ארצה.