העננים פקעו והגשם ניתך ואני נסעתי לבוסטון ועברתי בגשר על שם טד ויליאמס, שראשו וגופו שוכבים בנפרד, קפואים בעומק האדמה במעבדה באריזונה בתקווה שיום אחד ניתן יהיה להשיב לחיים את מי שהתגאה שבכל העולם אין טוב ממנו בשלושה דברים: חבטה בכדור בייסבול, דיג והטסת מטוסי קרב. החזרתי את המכונית, לא לפני שחברת ההשכרה סחטה ממני עוד כמה דולרים, והתיישבתי בפאב אירי בשם "צומת דרכים" כדי לצפות במשחק הראשון בגמר ה-NBA, הסלטיקס נגד הלייקרס. שומר מאיים בכניסה ביקש תעודה מזהה. "הגבינה הגדולה מסתובבים הערב", הוא הסביר, ואני דימיתי בראשי גושי גבינה מתהלכים ברחובות העיר. ההמולה והדוחק והרעש היו ההפך מהמשפחתיות השלווה של קופרסטאון והסטריליות החלקלקה של ספרינגפילד, וגם ההפך מלצפות במשחק בישראל באישון לילה. את המחצית השנייה ראיתי עם חבר בפיצריה. צעיר ג'ינג'י נמוך קומה קיפץ בין האנשים, הושיט את ידו וקרא, "תן לי קצת מיץ!", ואני תהיתי אם מישהו באמת ישפריץ מיץ בין אצבעותיו.
התחזית הבטיחה שלא יירד גשם עד יום ראשון, אבל ביום שישי בבוקר היתה העיר מכוסה בערפל סמיך שמתוכו צנחו סיכות זעירות של גשם. דברים אינם תמיד כפי שהם נראים בבוסטון. אנשים מדברים על גבינה וחושבים על המשטרה (אני חושב), אומרים מיץ ומתכוונים לכאפה (אני די בטוח), הולכים לצפות במשחקי בייסבול ועושים שם דברים לחלוטין אחרים. לכן, אולי, מתקראים אוהדי בוסטון "אומת הרד-סוקס" והופכים את האיזור שמסביב לאצטדיון הופך למובלעת אקס-טריטוריאלית שבה נהוגים חוקים אחרים. בירתם היא פנוויי פארק, אצטדיון מרהיב וצבוע בצבעים עזים, שנפתח ב-1912, ימים ספורים לאחר שהטיטניק טבע. בתקופה שבה שני שלישים מקבוצות הליגה הרסו את האצטדיונים ההיסטוריים שלהם ובנו חדשים מתוך כורח כלכלי ותחרותי, פנוויי, העתיק שבאצטדיוני הליגה, נותר עומד על תלו. ב-99' עלתה הצעה לבנות פנוויי חדש, זהה למקור, אולם מחאת אוהדים הביאה לגניזת ההצעה.
81 משחקים, לפחות, יתקיימו בפנווי פארק השנה, וכבר ב-1630 ביום שישי אחר הצהריים עושים אוהדים את דרכם לעבר משחק שיתחיל רק ב-19:00. בשעה הנקובה מתייצבים למעלה מ-37,000 מאזרחי האומה לפתיחת המשחק. איש עצום-מימדים יושב גלמוד מתחת לשלט של דאנקן דונאטס שגדול ממנו רק במקצת. הרחק ממנו יושבת בשורה חבורה של נערות בחולצות ורודות תואמות שמכריזות על יום חגן: קלזי הגיעה היום לגיל מצוות, 21, ופנוויי הוא המקום המתבקש לקחת חלק בטקס השבטי המתחייב ולהשתכר קלות, או כלוט. מציקים להן מימין שני מבוגרים שנהנים לראות אותן משתטות, אולי חושבים על עצמם באותו גיל. על המגרש משחק פיצ'ר מבריק בן 21 שמרוויח למעלה מחצי מיליון דולר בעונה, פליקס הרננדז, וגם בו הם נהנים לצפות. "אני הייתי מרושש כשהייתי בן 21", מעיר אחד. הוא שחור וחברו היספני, ושניהם עובדים בתעשיית התרופות ("אנחנו מנסים להרוג אנשים"). הם טסו לכאן מסן חוזה, רק ליום אחד, אבל הם הצליחו לשרבב משחק לתוך לוח הזמנים שלהם. בידיהם הם מחזיקים כרטיס עם מחיר נקוב של 10 דולר. הם רוצים לדעת אם הם היחידים שנאלצו לשלם עליהם 50 דולר. אנחנו מרגיעים אותם, הם לא.
השחור הולך לקנות להיספני קולה, והלה מבקש שלא נתיר לו להיכנס חזרה "הוא אוהד יאנקיז", הוא מסביר. אנחנו מחייכים. כשהוא חוזר צועק ההיספני לקהל, "הוא אוהד יאנקיז!" שאר האוהדים צוחקים וצועקים, וההיספני מתפקע מצחוק. מאוחר יותר הוא מספר לנו את הבדיחה הזאת בשלישית. גם הפעם אנחנו מחייכים. זמן קצר לאחר מכן הם קמים כדי לאפשר לחבורת בנות לבנות לעבור. השחור מנסה לקרוא את שכתוב על חולצתה של אחת ומשבש במכוון את הכתוב: "אוניברסיטת Slave?! איזו חוסר רגישות!" הוא פונה בקול לחברו, "אתה היית הולך לאוניברסיטת Slave?" "לא..." משיב חברו, בהגזמה. הבת הלבנה מחווירה כסיד וממהרת לצאת. היא לא שבה למקומה עד סוף המשחק.
"איזה כיף! על זה אני מדבר!" התלהב השחור קודם לכן באוזני ההיספני, שני בני מיעוטים שבאו לצפות ב"משחק הלאומי האמריקאי". בייסבול ידוע גם בתור ה-national past-time הדרך הלאומית להעביר זמן, בתרגום מילולי. וכאן נעוץ חוסר ההבנה הטיפוסי באשר לקצבו של משחק הבייסבול, שגדל והתפתח בתקופת המהפכה התעשייתית, כשהאדם נאלץ לראשונה בתולדותיו להתמודד עם מושג לא מוכר פנאי. זו מטרת הבייסבול, שמשחקיו אורכים כשלוש שעות ועונותיו מורכבות מ-162 משחקים, יום אחר יום מהאביב עד הסתיו, לכל אורך הקיץ. וכך זה לעתים נראה, כמו נתק מוחלט בין המשחק המתנהל בעצלתיים על המגרש לקהל המשעשע את עצמו ביציעים.
שמח במגרש
רוח חודרת נשאה את ריח הים אל תוך האצטדיון, בשעה שסיאטל מביסה בלא תנאי את בוסטון האלופה, מנצלת טעויות קשות בהגנת בוסטון כדי לעלות ליתרון 0:3. המארינרס מגדילים את היתרון ל-0:6, אבל קריאת בוז אחת לא נשמעת ברחבי האצטדיון. בהוקי, בטניס, אסור לעזוב את היציעים אלא כשיש הפסקה במשחק. אבל התנועה כאן חופשית ומתמדת הרי לא בשביל המשחק העלוב או השחקנים הכושלים או הקבוצה המאכזבת באו האוהדים, הם באו בשביל המגרש המיתולוגי והאווירה שהוא משרה והזכות להשתייך להיסטוריה שלו. פנוויי מפורסמת ב"מפלצת הירוקה", הקיר הגבוה ביותר בליגת הבייסבול, ואף אחד לא יותר גדול מהמפלצת. המפלצת בולעת את כולם את המשחק ואת השחקנים ואת הקבוצה.
סיאטל ממשיכה להשפיל את האלופה הגאה בביתה, ומעלה את יתרונה ל-0:8, אבל האוהדים מוחאים כפיים כשבוסטון מבצעת מבצע נאה, הגם שהוא לא מניב נקודות. הם לא נוטשים מוקדם, הם נעמדים כולם ביחד כדי לשיר שירים תמימים שמושמעים במערכת הכריזה. הם מצטלמים, יורדים מהיציעים כדי ללכת לשירותים, לקנות אוכל ומזכרות, צופים במשחק בטלוויזיות שמותקנות שם או לא. ובעיקר הם עסוקים בכדור אחר, כדור חוף מנופח שאותו הם מעיפים באוויר, מאוהד לאוהד, כשהמטרה היחידה היא למנוע ממנו לרדת למגרש. לפתע פורחים באוויר המון כדורים, ואנשים נאבקים זה בזה כדי להגיע אליהם. באצטדיון טדי 20,000 אנשים הם גן חיות; בפנוויי פארק 40,000 אנשים הם גן ילדים.
הם יורים גם בסוסים
יש מספר אצטדיונים בספורט האמריקאי שבהם ניתן למצוא גן חיות, כפי שגיליתי ביום שני, אבל בחזרתי לניו יורק הלכתי לראות חיות אמיתיות, שבאחרונה סוער סביבן ויכוח ציבורי בשאלה אם הן זוכות ליחס שאינו אנושי. בבלמונט שבאלמונט, פרבר של ניו יורק, נערך מדי שנה המירוץ השלישי בסדרת "הכתר המשולש" היוקרתי, שלושה מירוצים המתקיימים בתוך חמישה שבועות המשמשים כמבחן האולטימטיבי עבור סוס המירוצים. זו התקופה היחידה במהלך השנה בה אמריקה שבה להתעניין בספורט שלפני 100 שנה משל בכיפה. בתחילת המאה שעברה האתלט המפורסם ביותר באמריקה היה סוס שהרוויח כמיליון דולר בשנה, בעוד כוכב הבייסבול הזוהר ביותר השתכר רק 12 אלף דולר. הפופולריות של מירוצי הסוסים נבעה במידה רבה מהרלבנטיות שלהם, של הסוסים, לחיי היום-יום של האמריקאי המצוי. מאז, כמובן, הלך מעמד הספורט ונסוג, ובשנים האחרונות הוא נפגע כתוצאה ממאבקם של ארגוני זכויות של בעלי חיים. החודשים שקדמו למירוץ הבלמונט היה סוערים במיוחד בעקבות פרשיות סימום סוסים ומקרי מוות שלהם. האחרון שבהם אירע חודש לפני כן בקנטקי דרבי, המירוץ הראשון בסדרה, כשהסוסה שסיימה במקום השני קרסה על קו הסיום ונזקקה להמתת חסד במקום.
היא סיימה שנייה לסוס גדול וחום שנקרא ביג בראון. הוא זכה לשמו לא בגלל מראהו, כי אם בגלל קשריו העסקיים של בעליו עם חברת משלוחים בעלת אותו הכינוי. ובשעה שבעליו המושחתים סימלו את הידרדרותו המוסרית של הספורט, הסוס עצמו גילם את התקווה לתחייתו. אחרי שהביס את יריביו בקנטקי דרבי, הוא ניצח בקלילות גם במירוץ השני בסדרה ולקראת המירוץ האחרון הוא נחשב למועמד הברור לניצחון היסטורי. אחד עשר סוסים בלבד זכו ב"כתר המשולש" בלמעלה ממאה שנות קיומו, ואף סוס לא עשה זאת בשלושים השנים האחרונות. אני באתי בציפייה לראות היסטוריה; תחת זאת, קיבלתי היסטריה.
הדרך לצפייה ב"ספורט המלכים" עוברת בקווינס, בשכונת ג'מייקה שנראית באמת כמו ארץ אחרת, כמו החלק האחר של ניו יורק שאותו אף פעם לא רואים בטלוויזיה. ממנו, מיותר לציין, אף אחד לא מגיע למירוצים האריסטוקרטיים. לצד בנייני הבטון המתפוררים, מעבר לכביש, נפרס מסלול רחב-ידיים שבמרכזו אי פסטורלי של עצים מוקפים אגם. חצוצרה הרעימה, טרקטורים גרפו את העפר וממעל ריחפה ספינת אוויר. שלוש טראסות התנשאו באוויר, גדושות ב-94,000 צופים.
אבל גם בלמונט פארק נראה כאיזור מוכה אסון. האולם בפנים נראה כמו שדה תעופה אחרי צונאמי. תורים ארוכים של אנשים השתרכו מהדלפקים שאליהם מיהרו להפקיד את טפסי ההימורים שלהם. נהרות של בירה זרמו בין רגלי האנשים, כמו דם ברחובות ירושלים במסע הצלב הראשון, ובתוכם צפו שיירי אוכל ופחיות ריקות כמו אבובים. בימים כתיקונם המסלול מארח מירוצים גם בימי ראשון, אבל המצב כאן מזמן נעשה חסר תקנה. כשצופה אחד שאל סדרן לפשר ביטול המירוצים, הסדרן ענה לו, "תרים אתה את כל הזבל!".
בחוץ היה המצב גרוע הרבה יותר. בחום ובלחות הפכו הצופים הנדחקים לספוגי זיעה סחוטים. "אני לא יכול לחכות לחזור ולהתקלח", אמר צופה אחד, שלא הבין שהוא נמצא בעיצומה של מקלחת הזיעה הציבורית הגדולה בעולם. לא היה זה הקהל הטיפוסי במגרשי ספורט אמריקאיים, שמתאפיינים באווירה משפחתית מרובת ילדים. בקהל הזה לא היו ילדים, ולא רק האווירה היתה שונה כי אם גם האוויר עצמו, דחוס בעשן סיגריות מהול באדי אלכוהול. גם הורמונים היו באוויר: נשים עם מחשוף, גברים עם מחשוף, ולפתע יד בתוך החזה שלי. "סליחה", הפטיר הזר, כשהבין שזה לא החזה שחיפש.
ביג בראון הגיח מאורוותו ולאוויר הורמו מצלמות ופלאפונים, וכעת גם מי שהיה גבוה מספיק כדי לראות את המסך הגדול שעליו שודר המירוץ איבד את נקודת התצפית שלו. לראות את המירוץ עצמו? בשביל זה, מסתבר, לא באים למסלול. וכך יצא שנסעתי עד לבלמונט כדי לצפות באנשים מטפסים על אנשים אחרים כדי לצפים במסך שעליו הוקרן המירוץ שנערך במרחק מטרים ספורים מהם. זה היה מירוץ שרק בודריאר יכול היה ליהנות ממנו.
ואז הסוסים השלימו את הסיבוב וחלפו על פנינו, ויחד איתם חלפה גם תהילת העולם של ביג בראון, ולפתע התברר שהמירוץ הארוך ביותר בסדרת הכתר המשולש הוא קצר להחריד. ביג בראון סיים במקום האחרון, באופן חסר תקדים, והכתר המשולש התנפץ שוב. בהתפוגגות חלומם של בעליו המושחתים וכל שאר המהמרים ששמו עליו את כספם היה צדק פואטי: רוכבו קנט דסורמו הסביר שלקראת הסוף הוא הרפה מהסוס כי הוא חש שמשהו אינו כשורה, והווטרינר, שלא מצא בו כל בעיה בריאותית, יכול היה רק לשער, "הוא סוס חכם, יכול להיות שהוא החליט שזה לא היום שלו ושהוא לא מתכוון לנסות".
אף אחד לא ידע להסביר זאת אז, וגם היום אין הסבר ודאי לכישלונו, אבל אף אחד גם לא חיכה. התרועות הפכו לבוז ובזמן שהסוס ירד מהמסלול לבד עם רוכבו, צבאו כל הצופים על הפתחים הצרים ונדחקו לאוטובוסים שהסיעו אותם לתחנות הרכבת התחתית. בדרך הם דיברו על המועדונים שאליהם ייצאו בלילה (אחרי שיתקלחו), ונערה אחת עם שני עגילי פנינה צווחה, "אני נוסעת בתחבורה ציבורית!" זה היה מחזה שרק אורוול היה נהנה ממנו: "הבריות שבחוץ העבירו את עיניהם מסוס לאדם ומאדם לסוס, שוב מסוס לאדם אבל לא היה עוד אפשר לקבוע מה הוא מה".