תהודת זהות

בקיץ שעבר מכרה ליבורנו את כריסטיאנו לוקארלי לשחטיור דונייצק תמורת כ-6 מיליון ליש"ט. כעת היה על המאמן, פרננדו אורסי, ועל הנשיא, אלדו ספינלי, למצוא תחליף לסקורר הגדול, והפור נפל על שחקנה של סמפדוריה, פאביו בצאני. החלוץ הוותיק חתם בסוף מאי על חוזה לפיו ירוויח כ-600 אלף יורו בכל אחת משתי העונות הבאות והתכונן לצאת לחופשת הקיץ שלאחריה יתייצב למחנה האימונים של האמרנטו. אלא שלאוהדי ליבורנו היו תכניות אחרות, ובצאני לא היה כלול בהן.

החלוץ, יליד בולוניה, שגם שיחק תקופה קצרה בלאציו, הואשם ביחסים קרובים עם קבוצת אוהדים מעיר הולדתו המזוהה עם הימין באיטליה, וקעקוע המעטר את רגלו (עם מה שנראה כמו צלב קרס) רק הגביר את החשדות (על אף שבהמשך התברר כקעקוע עם שמו של בנו). האם יכול להיות ששחקן שהאוהדים הדביקו לו תווית של ימני קיצוני יחליף את הסמל הגדול והסוציאליסט הידוע, כריסטיאנו לוקארלי (שבאופן מעט אירוני עזב את מכורתו לטובת הכסף הגדול באוקראינה)? לא בליבורנו. ראשי האוטלראס של הקבוצה גייסו אוהדים רבים ופצחו במחאות שכותרתן "לא רוצים את בצאני בליבורנו", וכעבור פחות מחודש הודיעו הצדדים על ביטול החוזה.

בעוד כל הגזרות בעונת המלפפונים האירופאית מתחממות ושאלות קיומיות ברומו של עולם צצות סביב רונאלדיניו וכריסטיאנו רונאלדו, המקרה של בצאני לפני שנה בישר על מגמה נהדרת שמתפתחת באיטליה והגיעה לשיא פריחתה בקיץ האחרון: מחאות אוהדים נגד החתמות של שחקנים, שמגלמות בתוכן הרבה יותר מסתם התנגדות, אלא גם מאבק על דברים זניחים כיום כמו זהות, עקרונות, מסורת.

לפני פחות משבוע פתחו אוהדי אטאלנטה בקמפיין מרשים משלהם שבמסגרתו הציפו את העיר ברגמו בשלטי מחאה. הסיבה - החתמתו המחודשת של כריסטיאן ויירי בקבוצה. לפני שנתיים הייתה זו אטאלנטה שאספה את החלוץ המזדקן לחיקה למרות שנראה היה שהוא כבר על סף פרישה, אבל בסוף העונה חוזהו לא הוארך והוא עבר לפיורנטינה. במדי הוויולה הוא בילה את העונה שעברה, רשם כמה כיבושים וחגג בשמחה גדולה שער מול אותה אטאלנטה. אוהדי הנראזורי לא יכלו לסלוח לו.

"מי שיורק לצלחת ממנה הוא אוכל, לא יכול להיות אלוף אמיתי. ויירי, מי שלובש את החולצה הזו צריך שיהיה לו כבוד", קרא שלט של אחד מהמפגינים נגד ההחתמה מחוץ למשרדי המועדון, בזמן שהחלוץ הוותיק אמר במסיבת העיתונאים ש"חזרתי כדי לעזור לאטאלנטה להגיע לגאולה" ורק הרגיז עוד יותר את האוהדים הנאמנים. אבל למרות המחאות הקולניות והעובדה שכשהחלוץ הגיע למשרדי המועדון כדי לחתום רשמית הקיפו את רכבו עשרות אוהדים נזעמים שלא היו רחוקים מלתקוף אותו פיזית, בניגוד למקרה באצני, הפעם המחאה לא חלחלה ובעונה הקרובה ויירי צפוי ללבוש שחור-כחול.

תקרית ויירי הייתה רק אחת מתוך שלוש בשבועות האחרונים. בפירנצה זכרו אוהדי פיורנטינה כיצד לוצ'יאנו זאורי עצר כדור בידו על קו השער ללא תגובת השופט במשחק של קבוצתם מול לאציו לפני כשלוש שנים, והתנגדו להגעתו לארטמיו פרנקי. במקביל, אוהדי יובנטוס הפציצו את משרדי המועדון בהודעות שאם דיאן סטנקוביץ' יוחתם בקבוצה, הוא יזכה לשריקות בוז צורמות בכל פעם שייגע בכדור. אוהדי הביאנקונרי זוכרים היטב שקשרה הסרבי של אינטר דרש להעניש בחומרה את קבוצתם בעקבות הקאלציופולי. בניגוד למקרה של ויירי, ההחתמות של זאורי וסטנקוביץ' עדיין לא יצאו לפועל. למחאות האוהדים חלק נכבד בכך.

לא מעט מחקרים כבר הוכיחו שהקהילות האיטלקיות הגולות במקומות כמו אוסטרליה או ניו יורק הן מהחמות והמשפחתיות ביותר. בהן לכל אחד יש מילה, תפקיד ומקום. קבוצות הכדורגל האיטלקיות הן דוגמה מצוינת למיני קהילות, שהאוהדים מהווים חלק גדול מהן. קרוב ל-50 שנים נמשכת המסורת של מעורבות האוהדים בצורה מאסיבית בהתנהלות הקבוצות באיטליה. לטוב או לרע, כל אחד יכול להחליט לבד על פי ראות עיניו, אבל מסורת זו מסורת.

הקהל באיטליה דורש ללא סוף להשמיע את דעתו וחלק מהדרישה הזו התבטאה בעבר באלימות פנימית של האוהדים כלפי קבוצתם. אוהדי נאפולי, למשל, השליכו פצצה מאולתרת לגינת ביתו של קוראדו פרלאינו, כשזה כיהן כאחד מבעלי הקבוצה בחורף 2000, אוהדי לאציו איימו ברצח על הנשיא קלאודיו לוטיטו, ואוהדי ברשיה פלשו פעם למגרש ודרשו מהמאמן להרכיב שחקן שלדעתם משקיע הרבה באימונים ובמשחקים.

למרות עלייה בממוצע הצופים בעונה שעברה, בשנים עברו ניתן היה לראות גם ירידות, בניגוד לליגות אחרות. האצטדיונים הנוראים, השעות המוקדמות, פרשות השחיתות (שהפרו את האמון בעסקנים ובשחקנים) והאלימות של האוהדים הבריחו חלקים אחרים מהקהל. אבל המחאות הלגיטימיות של השבועות האחרונים הוכיחו שלא הכל שחור בארץ המגף ושלאוהדים ממדינות אחרות יש עדיין כמה דברים ללמוד. לדוגמה: ערכים ועקרונות.

חלקים נבחרים מהאוהדים האיטלקים לא מתרשמים מהקדמה שפשטה על הכדורגל העולמי במהירות שיא ולא ויתרו על האני מאמין שלהם למען חיזוק של עמדה בעוד שחקן מיליונר, שיסמן וי על עוד תחנה בקריירה שלו.

גם בעידן בו הכדורגל חומק מבין ידיהם של האוהדים הפשוטים והופך למפעל פיננסי, גם בימים בהם שחקנים מורמים מעם מנהלים משא ומתן עיקש על השאלה אם הם ירוויחו 120 או 125 אלף ליש"ט בשבוע, האוהדים האיטלקים עדיין לא התייאשו ויצאו להילחם על זהות הכדורגל. המאבקים נגד החתמות השחקנים הם רק התפאורה שמקשטת את הקרב האמיתי שלהם, המאבק על העקרונות, על המעורבות שלהם, על המסורת.

יהיו כאלו שיגידו שתרבות האהדה הזו מיושנת כמו האיצטדיונים בהם הם צופים בכדורגל באיטליה, שהיציאה לרחוב למען מטרה ערכית לא שייכת לכדורגל של המילניום הנוכחי. אנחנו לעומת זאת נסתפק בלומר בצורה פשוטה ומפורשת - כל הכבוד.