סידני 2000 - ניצחון הרוח האולימפית, עאלק

אחד מגיבוריו הגדולים של באד גרינספאן, הבמאי של סדרת סרטי "16 ימי תהילה" המתעדים את האולימפיאדות השונות, היה רץ מרתון מטנזניה שהגיע בשארית כוחותיו להקפת הסיום של ריצת המרתון במקסיקו סיטי 1968. הקטע הזה סימל את כל הערכים שהתנועה האולימפית מבוססת עליהם, במרכזם רוח הספורט שגוברת על כל הישג.

באולימפיאדת סידני עשינו היכרות עם גרסת שנות האלפיים לאותו רץ מטנזניה, הפעם תוצרת גיניאה המשוונית ובריכת השחייה. קראו לו אריק מוסומבאני, האיש שכמעט טבע במשחה של 100 מטרים בלבד, והפך בסופו של דבר לשם דבר בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים.

יש אמרה שטוענת ש"אם לא היית, היה צריך להמציא אותך". זה בערך המוטו של הוועד האולימפי הבינלאומי בכל מה שקשור לתחרויות השחייה המוקדמות במשחקים האולימפיים. בזמן שבמדינות כמו ישראל מתמודדים הספורטאים מול קריטריונים מחמירים, במדינות העולם השלישי שולחים רשימת ספורטאים שזוכים לכרטיסי השתתפות חופשיים באולימפיאדה במטרה לקדם את אותן מקומות שכוחי אל. כשאותם ספורטאים קופצים למים או מזנקים מהאדנים, זה נראה מגוחך.

אבל משחה מגוחך כמו של מוסומבאני במוקדמות ה-100 חתירה מעולם לא נראה. שני היריבים שלו במקצה שהיו בעלי תוצאות חלשות במיוחד, עקפו אותו במרחק של בריכה אבל נפסלו בגלל זינוק מוקדם. מוסומבאני נותר לבדו בבריכה ונאבק בכל כוחותיו על מנת לגמור את שתי הבריכות, מרחק שכל סבא ממוצע בכושר עושה כל בוקר בקאנטרי מבלי למצמץ ובזמן טוב יותר. הרבה בזכות תשואות הקהל המקומי, מוסומבאני הצליח לגמור את המרחק בשיא לאומי של 1:52:72 דק', איטי כמעט ב-10 שניות מהשיא העולמי למרחק הכפול.

מוסומבאני הפך באותו היום לכוכב התקשורת מספר 1 בסידני, וכשהוא סיפר על הרקע שלו, ההשפלה הוחלפה בחיבה גדולה. מסתבר שהוא התחיל להתאמן בשחייה רק שמונה חודשים לפני כן, והמקצה בסידני היה טבילת האש שלו בבריכה אולימפית בגודל 50 מטרים. בארבע השנים הבאות מוסומבאני הצליח לשפר את שיאו האישי ב-100 חתירה בכמעט דקה, אבל הוא החמיץ את המשחקים האולימפיים באתונה בגלל בעיות ויזה - כמו שאמרנו, האיש מוכשר בטירוף.