נבחרת ארה"ב בכדורעף הגיעה למשחקי ברצלונה 1992 עם שתי מדליות זהב מהאולימפיאדות הקודמות, ויצאה ממנה רק עם מדליית הארד. עד היום האמריקאים מאשימים את השיפוט במה שהם הגדירו כ"כישלון גדול", אבל לפחות שחקני הנבחרת חזרו מברצלונה עם הרגשה טובה בלב, ולא בגלל המקום על הפודיום.
האמריקאים היו אמורים לסיים את שלב הבתים במאזן מושלם, מה שיכול היה לסדר להם יריבות נוחות יותר בדרך לגמר. הם ניצחו את יפן 2:3 במה שהיה אמור להיות המשחק הקשה ביותר שלהם, אבל ערעור שהגישו היפנים בסיום המשחק שינה את לוח התוצאות וסימן הפסד 3:1 לארה"ב. הסיבה הייתה שני כרטיסים צהובים לחובתו של בוב סמואלסון, שלא זיכו את היפנים בנקודה במהלך המשחק עצמו. אם זה היה קורה, המשחק היה מסתיים בניצחון של היפנים אחרי ארבע מערכות.
האמריקאים מאוד לא אהבו את ההחלטה לשנות את התוצאה אחרי המשחק, וכמחאה גילחו כל שחקני הנבחרת את ראשם, כולל הכוכב הגדול סטיב טימונס, שהסמל המסחרי שלו היה רעמת קוצים ג'ינג'יים. הסיבה - הזדהות עם בוב סמואלסון הקירח, שסבל מבעיה רפואית שמנעה ממנו לגדל שיער.
הראשים הקירחים מארצות הברית הפכו בשלב הבא לאטרקציה ויזואלית בטורניר הכדורעף, אבל המקום השני בבית סידר להם מפגש מול ברזיל החזקה כבר בחצי הגמר, ובסופו של דבר הם הפסידו והתנחמו בניצחון על קובה בקרב על הארד.
חודשיים לאחר מכן, כשהשיער חזר לראש של כולם חוץ מזה של סמואלסון, אירחה הנבחרת האמריקאית את יפן למשחק ידידות ב"מדיסון סקוור גארדן" כדי לסגור חשבון - כמו שאוהבים באמריקה. המקומיים ניצחו 1:3 ורשמו נקמה מתוקה, למרות שהכאב על אובדן התואר בברצלונה מהדהד בראשם השעיר או הקירח של כל אחד מחברי הנבחרת האמריקאית עד עצם היום הזה.
ברצלונה 1992 - סקינהדס תוצרת ארה"ב
15.7.2008 / 14:00