כשזוהר פגש את זוהר

אז ביקשו את חמשת הגולים ששינו את חיי. אני חייב לציין שיש הרבה. כן, אני בחור רומנטי, דרמטי ורגיש, והרבה מאוד גולים חקוקים בזיכרוני. זה קצת מצחיק בהתחשב שמהיום שהגעתי למשחקים כמעט שלא ראיתי את הגולים כי הייתי עם הפנים לקהל; זה קצת מצחיק בהתחשב שאומרים עליי, ובצדק, שאני בכלל לא אוהב כדורגל. אני אוהב את מכבי תל אביב. אז ביקשו חמישה גולים ששינו את חיי, הם גם ביקשו שלא הכל יהיה קשור למכבי. אז ביקשו.

אז את הגול הזה כולם זוכרים, את המשחק אף אחד לא ישכח, אבל מבחינתי, העניין טמון באיך שראיתי אותו: בחו"ל, בפאב של תיירים אנגלים, עם מאה אוהדי ליברפול.

באותו יום, הבנתי (וסליחה על הקלישאה) למה אני אוהב כדורגל. למה אנשים אוהבים כדורגל. במחצית כולם בכו, דמעות של עצב, חצי מהמקום התרוקן, אנשים מבוגרים התייפחו כמו ילדים, שלושה כיסאות נשברו מעצבים, ואני צופה מהצד, בפעם הראשונה בחיי, מרגיש חמלה לאוהדים שלבושים באדום.

ואז הגיע ג'רארד, עם הגול הראשון. בשנייה אחת הוא שינה הכל. הוא גרם לי לחייך, הוא גרם לי להבין שזה לא אבוד, שהולך להיות פה משחק גדול, שיהיה פה 3:3. לא יודע איך ידעתי את זה, אבל אני זוכר שאחד האוהדים האנגלים חיבק אותי אחרי הגול, האופטימיות שלו כנראה עברה אליי, יחד עם כמויות אדירות של זיעה. הם כולם ידעו, הם ישר חייכו. הם לא ויתרו ואת הסוף כולנו יודעים.

הגול הזה לימד אותי את משמעות המילה אופטימיות בכדורגל. האווירה שהייתה באותו פאב תישאר איתי לכל החיים. כוסות הבירה, הצעקות, הבכי, השמחה ואפילו הכיסאות שהם שברו מרוב לחץ. הגול של ג'רארד, הריקוד של דודק, המשחק המטורף הזה והתיירת מגרמניה שהכרתי למחרת.

אין אחד שלא זוכר את הגולים של איציק זוהר, אני לא חושב (ותסלחו לי אם אני טועה), שניתן למצוא בליגה שלנו, מאז פרישתו ועד היום, עוד שחקן עם בעיטות חופשיות כמו של זוהר.
אז כן, עם כל הכבוד לנמני, אני הערצתי את זוהר. רוב הסיכויים שהשם המשותף של שנינו תרם להערצה הזו, אבל מה שהכריע היה אותו גול בדרבי.

הייתי בן 10, ועד אז ההורים, שלא אהבו כדורגל, עשו הכל בכדי להרחיק אותי מהמגרשים. הם פחדו שאני אתמכר, שאני ארצה מנוי, שאני אפסיק ללכת לצופים, שהם יצטרכו לקחת אותי כל שבת.

אבל על המשחק הזה לא ויתרתי. התחננתי, בכיתי, צעקתי. זה היה הדרבי הראשון שלי. אבל אבא עשה טעות, הוא לא השיג כרטיסים לשער הנכון. בדרבי הראשון שלי ישבתי בשער של הפועל, משקיף מרחוק בקנאה על שער 4 שממולי, לבוש כולי צהוב כחול ומוקף בצבא אדום. הרגשתי זר, פחדתי. אבא אמר לי שגם אם יהיה גול למכבי, אסור לצעוק ולשמוח, שזה מסוכן. באיזשהו שלב רציתי הביתה. הרגשתי רע, חולה, ויותר מכל, הרגשתי שלא כך צריך להיות הדרבי הראשון שלי.

ואז הגיע זוהר. בעיטה חופשית, 35 מטרים, זה היה רחוק. אוהדי הפועל בכלל לא התרגשו, לא האמינו בכלל שהוא יגיע לשער. אני תפסתי את אבא והתפללתי לגול. שנייה אחרי הבעיטה אבא תפס אותי. שכחתי שהוא אמר שאסור לצעוק ולשמוח. שכחתי שאני ביציע של הפועל, שכחתי מהכל, עד ששמתי לב ששומעים רק אותי.

את הגול השני, ראינו מלמטה, ליד הגדר, ליד השוטרים.

"זוהר, בשבת יש אירוע משפחתי אצל הדודים בקיבוץ"... עם הבשורה הזו התחיל סוף השבוע. "מה?! יש מכבי! קרובים לסיום העונה, אנחנו בדרך לאליפות", צעקתי בתוספת דמעות, "שום דבר! נוסעים לקיבוץ. נראה את המשחק בטלוויזיה, עם כל המשפחה".

אז המשפחה שבקיבוץ עינת אוהדת את הפועל פתח תקווה, ואוהבת לרדת עליי ועל מכבי עד היום. את המשחק הזה ראינו בסלון, אבל אני הסתרתי לכולם, ישבתי על הרצפה, קרוב קרוב כדי לא לפספס כלום. במחצית כבר התחילו העצבים. אחרי כל החמצה של מכבי/הצלה של השוער של בית שאן רציתי לשבור משהו. דמיינתי שאני שם, במגרש. צעקתי, עודדתי. הדודים היו בהלם. "מה קרה לילד הכי חמוד במשפחה?", הם שאלו ישר אחרי שיצאתי מהחדר בעצבים. "הוא מצא תחביב חדש", ההורים ענו, "כדורגל". בדקה ה- 85 כולם כבר הלכו, כבר היה מאוחר, ואפילו הפרות של הקיבוץ מזמן נרדמו. ההורים התחילו להתארגן ליציאה, אבא ניסה לשכנע אותי שייגמר 0:0, ובכלל, אסור לקחת את זה קשה. "יהיה בסדר זוהר, תפסיק להתרגש, תחזור אחריי: לא אכפת לי ממכבי". פסיכולוגיה בשנקל, זה בחיים לא עבד לו.
ואז הגיע יורי. שלוש דקות וחצי אחרי הדקה ה-90, יום שבת, השעה מאוחרת. ההורים ליד הדלת, מוכנים לתזוזה, אבל אני רוצה לראות/לשמוע את שריקת הסיום. הכדור על החצי, מגיע לשוקנוב. בעיטה מ-25 מטרים, השמטה של השוער. גול. רצתי בכל הבית, נישקתי את הטלוויזיה. צעקתי בטירוף, קיבוץ עינת התעורר משנתו.

תודה לך יורי. תודה לך מכבי. "אמא, אבא תתכוננו", הודעתי, "נוסעים לבאר שבע בקרוב...".

ברוך דגו היום כבר בצד השני, ואלו שזוכרים גולים שלו במכבי, מן הסתם יציינו את הגול בליגת האלופות מול אייאקס. אני, לעומת זאת, לא אשכח את שני הגולים שהביאו את מכבי לגמר הגביע ולתואר ראשון מאז עונת הדאבל. אני לא אשכח אותם, כי לא הייתי במשחק הזה.

זה היה שבוע קשה: אחרי ה–7:0 על בית"ר, חברה שלי החליטה להיפרד ממני. היא טענה שאני אוהב את מכבי יותר מאשר אותה. אחרי ה-7:0 על בית"ר, עניתי לה שהיא צודקת. באותו שבוע כולם התכוננו למסיבת הסיום של תיכון אורט "טכניקום" גבעתיים. אני הכנתי בחודש האחרון יותר מעשרה סרטונים קצרים שיוקרנו במהלך האירוע. השתתפתי בחזרות לטקס, נבחרתי לשאת את נאום הבוגרים, אבל אז התחילו השמועות על דחיית האירוע ביום אחד, משלישי לרביעי. אלוהים, זה נופל על הדרבי, חצי גמר הגביע, אני לא בא לטקס!

ההורים, החברים והמורים הצליחו לשכנע אותי שאלו הם החיים וזה הזמן לגלות בגרות. שארבע שנים חיכיתי למסיבת הסיום הזאת, שהשקעתי בה כל כך הרבה, ומכבי יסתדרו בלעדיי. אני לא הייתי מוכן לוותר על המשחק הזה. ביום המסיבה הגעתי מוקדם לתיכון. אנשי מקצוע, מורים ותלמידים שהיו במקום עצרו בבת אחת את כל אשר עשו והסתכלו עליי. כן, לא כל יום רואים תלמיד, בוגר, מספר שעות לפני מסיבת הסיום שלו חוצה את בית הספר עם טלוויזיה 20 אינץ' על הידיים ואנטנה בכיס. אני לא ויתרתי על המשחק הזה, מיקמתי את הטלוויזיה מאחורי הקלעים, חיברתי את האנטנה וחיכיתי.

ואז הגיע תורי לעלות לבמה. דקה 18 במשחק, אני חייב לעלות לבמה. אני מתחיל להתקדם, ואז שומע צעקות מכיוון החדר בו הנחתי את המכשיר. רצתי בחזרה לטלוויזיה וראיתי את הריפליי, דגו מכניס את הגול הראשון. מאותו רגע לא ירד לי החיוך, 4 דקות אחר כך, כשהחברים עלו, הם לחשו לי שכבר 2:0.
עליתי לנאום. "ארבע שנים. ארבע שנים אני מתחנן לאלוהים: מסיבת סיום, לא על משחק של מכבי", ככה פתחתי את דבריי, "כן, גבירותיי ורבותיי, ברגעים אלו ממש, לא רחוק מכאן, באיצטדיון רמת גן, נערך משחק חצי גמר גביע המדינה בכדורגל... מכבי מנצחת, אז אפשר להתחיל את מסיבת הגמר שלנו".

עונת 2005/2006 זכורה לאוהדי מכבי תל אביב כעונת ה"גלאקטיקוס". היינו אופטימיים בתחילתה, היינו באטרף, אבל מהר מאוד הבנו שעוד עונה הלכה.

בדצמבר אותה שנה התחלתי לעבוד במערכת הווידאו של וואלה!. בין המשימות השוטפות נשלחנו מדי פעם לצלם את תגובות השחקנים והמאמנים לאחר משחקי כדורגל. אחרי כמה משחקים הבנתי שזה לא בשבילי. התחרפנתי. לא יכולתי לצלם את מכבי (כי רציתי להיות ביציע ולא על הדשא), לא יכולתי לצלם את הפועל (זה ברור), ובשאר המשחקים פשוט השתעממתי. ביקשתי יפה מהבוס, הוא אמר שאני צריך ללכת לטיפול מקצועי, אבל הוא ויתר והוריד אותי מהמשימות הללו.

ואז הגיע בן בסט. הצלם הראשי של הספורט היה חולה, לא היה מי שיחליף אותו חוץ ממני. הוכרחתי לנסוע למשחק הזה. אם חיפה מנצחת היא אלופה. כן, אני במשחק האליפות של מכבי חיפה. הרי היה ברור שהם כבר אלופים, זה כבר לא הזיז לי, אבל למה אני צריך להיות שם דווקא באותו רגע? ישבתי על הדשא מאחורי השער, מסתכל על יציע ג' ומקנא. הייתי האדם היחיד שרצה שחיפה יפסידו, שתיקח את האליפות שבוע הבא, שיתנו לי ללכת הביתה ואני אשכח את כל העונה הזו. בן בסט כבש בדקה ה-25. ידעתי שתהיה פה תבוסה. ידעתי שאני אראה אליפות.
את שאר הגולים כבר לא ראיתי, אפילו לא זכרתי את התוצאה הסופית. שחקני חיפה התחילו בהקפת האליפות, ואני רץ מולם עם המצלמה. נזכרתי בכל העונה הזו, עונת ה"גלאקטיקוס", ממסיבת העיתונאים המוכרת, בה מישהו הכריז על דאבל, ועד הרגע הזה, הקפת אליפות עם מכבי חיפה. באמצע עצרתי, ישבתי על הדשא והתחלתי לבכות, מישהו חשב שאלו דמעות שמחה, אני פשוט לא יכולתי יותר. הסתכלתי על האוהדים, על השחקנים, על כל האיצטדיון ובכיתי, קיבלתי הודעת טקסט מהבוס: "לפחות אתה חוגג אליפות השנה". זה גרם לי לחייך, ניגבתי את הדמעות, התרוממתי מהדשא, המשכתי לצלם. זה היה משחק הכדורגל האחרון שצילמתי.