מאיר, אני לא יכול להירגע

צורת חשיבה מקובלת אצל היסטוריונים גורסת כי תקופות, גם אלו הקרויות ע"ש השנים בהן התרחשו, אינן מתחילות, מסתיימות ומתחלפות כרונולוגית, בצמוד למחוגי התאריך בשעון; תהליכים אלו ניתנים לשחזור רק בדיעבד, בדרך כלל על ידי כיוון זרקור לעבר אירוע מסוים שגרם להם; כך, למשל, היסטוריונים רבים טוענים כי המאה ה-20 לא הסתיימה בסוף 1999 אלא עשור קודם לכן, ב-9.11.1989, עת נפלה חומת ברלין.

בגיל 10 הקשר שלי לכדורגל היה מקרי עד לא קיים. בחלוקה המסורתית שמתבצעת אי שם בכיתה ה' בין אוהבי הכדור הכתום לכדור הכתמים אני בחרתי בצד של הכדורסל; אם ישאלו אותי בדיעבד למה, אענה שהסיבה נעוצה בכך שהייתי גבוה ושמכבי ת"א בכדורסל כמעט אוטומטית כבשה אותך כילד בשנות ה-90; אבל האמת היא שזה כנראה משום שהייתי אשכנזי.

עקב כך, במבט מפוכח לאחור, אין לי דרך מהימנה לשחזר אם בכלל ראיתי בלייב את עטר מניף שמאלית קטלנית בפארק דה פראנס ומכניס את הכדורגל שלנו לשנות ה-90; שנים של דיונים על המשחק, עשרות צפיות חוזרות בשערים ממנו מתערבבים עם קולות מהרגע מסמר השיער בו מאיר איינשטיין סידר לעצמו ולאבי רצון מקום מובטח בפנתיאון השידור הישראלי לדורותיו; ביחד הם יוצרים בליל לא ברור; תובנה קוהרנטית אחת אני כן מצליח להפיק מהבליל הזה - היום בו עטר הכניע את ברנאר לאמה הוא נפילת חומת ברלין הפרטית שלי - היום בו התחלתי לאהוב כדורגל.

מבין שלוש האליפויות הצהובות בהן הייתי בהכרת כדורגל מלאה זו הראשונה, של 1994/95, בולטת אצלי מעל כולן. עונת הבכורה שלי כאוהד צהוב הייתה עונה טראומטית שטומנת בתוכה את ההפסד הצהוב הכואב ביותר בכל הזמנים - 5:0 לחבורה הנוצצת של שפיגל (העובדה שה-10:0 היה סבוטאז' לשפיגל היא קונספירציית הספורט הישראלית החביבה עלי ואני אתייחס אליה כאן כאמת עובדתית), הפסד שהיה שיאה של עונה מושלמת של מכבי חיפה; עונה שגרמה לי לשנוא את המועדון הירוק שנאה תהומית עד היום. ואם זה לא הספיק, גם העונה שבאה אחריה לא בישרה טובות: מכבי איבדה את השחקן ההתקפי הכי חשוב שלה - איציק זוהר כמובן, שבשלב הזה בקריירה של שניהם לא ממש ספר את אבי נמני והחליט שזה יהיה רעיון טוב לבדוק את מצב הבחורות באנטוורפן; מכבי חיפה לעומת זאת ביצעה את הרכש היקר ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי והנחיתה ליד אייל ברקוביץ' את חיים רביבו; קשה פרספקטיבית לבדוק האם ציוות של שני שחקנים כל כך מוכשרים ביחד עובד בישראל, משום ששילוב של שני שחקנים ישראלים עם כישרון היסטורי כה יוצא דופן, בתחילת הפריים של הקריירות שלהם, לא נעשה עד אז ומאז בכדורגל הישראלי.

מול הארטילריות הכבדות מהכרמל מכבי של אותה עונה הייתה קבוצה מוגבלת, קבוצה שחלוץ הרכש היקר שלה, אלון מזרחי, קרס תחת הלחץ וברח לפני תום הסיבוב הראשון, קבוצה כמעט בלי זרים משמעותיים (אלא אם כן מחשיבים את שוקאנוב ובלקין) שנפלה מחיפה בכל עמדה על המגרש פרט לשוער; ואחרי העונה ההיסטורית הקודמת מקובל היה לחשוב שנפלה ממנה גם בעמדת המאמן.

עם כל המטען הזה, ולאחר עונה עמוסת מתח ואירועים, בדרך נס הגיעו הקבוצות למחזור האחרון במצב בו מכבי, בדם יזע ודמעות, קרובה לזכות בתואר; כותרת הספורט בידיעות ביום שישי שלפני המחזור "אלפרד ברכה: אין מנעול שיעצור אותנו מירידה למגרש".

אומנם 13 שנה הן לא מעט זמן, אך בידיעה שישראל כבר הייתה בעידן תקשורתי די מתקדם עם ערוץ מסחרי וערוץ ספורט בכבלים, מדהים להיזכר שאת שער הנגיחה של ברומר, דווקא הוא מכולם, כלל לא ראיתי בשידור חי. הקשבתי לו ב"שירים ושערים" תוך שכדי צפייה אני צופה בבית שאן מצלמת סרט מלחמה על הגב של חיפה. פעם היה פה כדורגל מעניין מספיק בשביל לגרום לילדים לפתוח רדיו בשבילו; את הקפיצות המטורפות שדפקתי בחמ"ל שהקמתי בחדר השינה של הוריי רואים בשטיח עד היום בצורת סימנים שצועקים עליך רק דבר אחד: יש אליפות!

כשאתה בן 17 (ואמרו את זה קודם לפני) ההתעמקות שלך בספורט מקבלת פתאום דחיפה אדירה; אחרי כמה שנות ניסיון בוסריות של אהדה בהן נדבקת למסך וצברת מידע לפתע בגיל 17 יש לך דעות מוצקות. פתאום אין לך בעיה גם להתווכח עם מבוגרים ממך על מעמדו של זידאן ככדורגלן הטוב בעולם.

כשאתה בן 17 נוסף לכדורגל גם מימד נוסף - הוא נהיה אירוע חברתי; במהלך השנה, בתהליך אבולוציוני אופייני, התגבשנו לקבוצת צפייה מלוכדת שהתמקדה במשחקי ליגת האלופות ומאוחר יותר המשיכה יחד ליורו. כמו כמעט כל קבוצה בבנייה (שאינה הסלטיקס של השנה), גם לקבוצה שלנו לקח זמן להתחיל לרוץ ביחד בצורה חלקה: אט אט גובשה קבוצה של קבועים בשיטת החבר מביא חבר, מסורת האוכל נבנתה שלב-שלב (פריצת דרך הושגה כשעברנו מבמבה-ביסלי-בייגלה לפיצה), וגם אתרי הצפייה התפרסו להם מעבר לחדר של ארז בו העברנו את חלקה הראשון של העונה.

הימים ימי טרום רישיון. הגענו במונית לנרגילה ברעננה רק כדי לשמוע ממלצרית אפאטית שתקלה במקרן גרמה לכך שאת המשחק נאלץ לראות בטלוויזיה החבוטה שליד הבר כשמסעדה ריקה מאנשים משמשת לנו כתפאורה. ישבנו שם וראינו את דל-וקיו מעלה את איטליה ל-0:1 אופטימי. האם ההגנה הטובה ביותר בעולם (מגובה באחת מתצוגות השוער הטובות בהיסטוריה) תוכל להסתדר עם זה לא?

עד סביבות הדקה ה-80 התוכנית עברה ללא תקלות; מאותו רגע התחיל רצף אירועים שנכנסו לפנתיאון הכדורגל העולמי והפרטי שלי.

סנטיני מכניס את וילטורד למשחק, אני מכריז בזלזול: "מי זה וילטורד?". המצלמה מתמקדת בשנוא נפשי דוד טרזגה, אני בתגובה: "טרזגה הזה חתיכת סיסי". מאיר איינשטיין מכריז שהגענו לדקה ה-88, אני צועק: "עשינו את זה. יש אליפות!". ארז בתגובה: "יש עוד שתי דקות". אני מחזיר: "מה זה שתי דקות אחרי 18 שנה". ארז: "שישוו, אני רוצה פנדלים". הם השוו.

כשוילטורד הבקיע את הגול לא איבדתי אמונה, לא היה לי ספק שטולדו ינצח לנו את הפנדלים; כשטרזגה הרס לי את החלום הלבנתי והשתתקתי. כל האכזריות של שער הזהב התנפצה לי בפרצוף. כשיצאנו מהמסעדה גם התברר שאין לנו מספיק כסף למונית חזרה. את כל הדרך הביתה עשינו ברגל, תוך ויכוחים קולניים מלווים בפרצי צחוק בלתי נשלטים לגבי מי אשם יותר בהפסד שבינתיים הלך ונשכח. שש שנים לאחר מכן סגרנו את החשבון עם טרזגה כשזה נחנק והחטיא את הפנדל המכריע בגמר המונדיאל ב-2006.

כמכור חסר תקנה למדתי להוקיר את שורת הדיווחים הרצים של ספורטסנטר ב-ESPN, מוסד בו מתקיים, כמו במקבילתו הישראלית בספורט 5+, רק חוק אחד - הכל אפשרי (כולל שורה כמו "סולי צמח ישחק בבאיירן בארבע השנים הבאות, צמח: 'זה כבוד גדול'"). אך בעודי בולס במסעדת מוצ'ילרים מעופשת בלה-פאז בירת בוליביה, נדהמתי לראות את השורה שהופיעה בתחתית המסך: זידאן הודיע כי יפרוש אחרי המונדיאל.

היחס שלי לזיזו היה די אמביוולנטי, יחס שנבע מכך שאת רוב שנותיו הוא עשה ביובה ובריאל, ואני אוהד מילאן ובארסה, וגם כמובן מהעובדה שהוא הפנים של נבחרת צרפת, ואני אזורי בנשמה. אבל השער הגלקטי ההוא מול לברקוזן שינה את הפרדיגמה בה הסתכלתי עליו; בשנייה אחת הבנתי שזידאן הוא לא סתם עוד כדורגלן גדול - כאלו כבר ראיתי לא מעט בקריירה, זידאן הוא הכדורגלן הגדול של דורו, הגדול ביותר ב-20 השנים האחרונות והיחיד מבין ששת הגדולים בכל הזמנים אותו זכיתי לראות בכל פריים חשוב בקריירה המדהימה שלו; את מראדונה הרי זכיתי לראות רק בשירת הברבור הטראגית במונדיאל 1994. כשהכדורגלן הגדול של ימי חייך כאוהד פורש אתה לפתע מרגיש נורא מבוגר; גם אם אתה בן 23 ובשיאו של מסע משכר חושים בדרום אמריקה.

עשור מהיום, חשבתי, אני אשב במילואים עם ילדים בני 19 ואספר להם סיפורים על זידאן כמו שלי סיפרו על ואן באסטן ומשה סיני; והוולה הנהדר הזה בליגת האלופות הוא מבחינתי הדובדבן בקצפת האגדה הזידאנית, הפיק של הפיק בקריירה שלו; שער חייזרי טיפוסי של שחקן שלקח את הקלישאה המוכרת על אלו שמסוגלים לשנות את המשחק במהלך אחד, גם אם אתה לא מרגיש אותם לפניו או אחריו, לגבהים חדשים; שער שהוא שירה בתנועה. בפראפרזה על אלתרמן: היו ויהיו גדולים ממנו, מזידאן, אבל לא יהיו גדולים כמוהו.

"זה שער...", ליאור הניף את האצבע בתנועה שהפכה לסימן המסחרי שלו תוך הישענות קדימה על ירך אחת, "זה שער ממנו מתחילים מהפכים גדולים!"; אף אחד בחדר לא ממש התייחס להצהרה ההזויה הזו אחרי שער הנגיחה המקרי של סטיבי ג'י בדקה ה-54 שצימק את התוצאה ל1:3 לרוסונרי; גם אני לא ייחסתי לשער יותר מדי חשיבות, אבל ליאור, שרבע שעה קודם לכן דחה הצעה שלי במחצית לחתוך את התערבות 50 השקלים בינינו על ידי תשלום כופר של 30 שקלים במקום, נראה אופטימי כאילו רוח הקרב ההרואית של האדומים נשבה כל הדרך מאיסטנבול עד לבית של ארז בקריית אונו והפיחה גם בו, אוהד יונייטד במקצועו, את האמונה. הסוף כבר ידוע לכולם; תוך 6 דקות השודדים ממרסי סייד כבשו 3 פעמים וגם מטווח ארטילרי כבד של שבצ'נקו, קאקה והחברים לא עזר.

הפנדלים עם הקפיצות המגוחכות וכה אפקטיביות של דודק רק שמו את החותם; הקבוצה הטובה באירופה בעשור האחרון, זו שחלק מכובד ממנה היווה גם את השלד של אלופת העולם שנה אחרי התפרקה מול קבוצה שהכילה רק שחקן אחד מהטופ-5 העולמי בעמדה שלו; אבל איזה שחקן.

מאות ואלפי משחקים בהם השדר חוזר על המנטרה התיאורטית הקבועה לפיה הכל עדיין אפשרי קיבלו את ההוכחה החיה לכך, מדהימה ובלתי נתפסת כמעט כמו הניסוי של אלברט איינשטיין מ-1919 שהוכיח את תורת היחסות.

ג'רארד ואוסף השחקנים הלא מרשים שנסחף בשטף הכריזמה שלו הוכיחו לעולם שזה באמת לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה; כל קלישאה אחרת תתקבל בברכה משום שמאותו יום במאי 2005 כולן תקפות. מי שממאן לקבל זאת רצוי שיפנה לאנדריי שבצ'נקו, גדול החלוצים ביבשת במחצית העשור עד לאותו גמר ושחקן גמור מאז; הוא כבר יסביר לו.