ארץ נהדרת

באים צ'רלטון, משקיעים מיליונים, מביאים רכש, נותנים את הנשמה, ורק רן בן שמעון מזלזל. איך הוא מעז להפסיד למ.ס אשדוד במשחק הכי חשוב של העונה? איזה מין מאמן זה? זה מה שהוא מסוגל? ככה מתכוננים למשחק אימון? איפה התשוקה? כדאי שילמד מצ'רלטון מהי מחויבות לאוהדים: למשחקים מהסוג הזה חובה לגייס את כל התותחים. בהתאם לציפיות הגבוהות מהמשחק והבאז התקשורתי שנוצר סביבו, הוא הועבר, כמובן, בשידור ישיר; ניידת השידור התמקמה במתחם קרית שלום כבר משעות הצהריים, ליוותה את האוהדים, הרגישה את הדופק והצליחה לתת לצופים הסקרנים בבית קמצוץ מהטירוף שאפף את ה"פן-זון"; לירן שכנר שידר בלהט, עודד מכנס פירשן בדעתנות, מיכל גרונלנד רחרחה על הקווים, וכולם נרתמו למשימה החשובה. אז במקום שבן שמעון יתאים את עצמו למקצוענות של צ'רלטון (שלפי הדיווחים אף רכשה את זכויות השידור למשחקי האימון המסקרנים מהולנד), המאמן הצעיר השתמש במשחק אימון כדי לבחון שחקנים. מנין החוצפה הזו? אז מה אם יולי? אז מה אם חם? אז מה אם זה המשחק הראשון? איפה המחויבות? מה עם הסקת מסקנות? בפעם הבאה כדאי מאוד שכל הכוכבים יקרעו את עצמם במשך 90 דקות, או שנשרוף את המועדון. אם צריך, שיעלו גם עם זריקות. אולי בכלל צריך לערוך כמה משחקי אימון סודיים לקראת משחקי האימון הרשמיים. ההתנצלויות לא יעזרו. שיילך הביתה. בונקריסט.

אבל לא צריך לכעוס על התקשורת, אפשר להבין את המצוקה. יש פגרה. לא קורה כלום. אפילו אליפות דרום אמריקה בכדורגל לאולמות נסתיימה. יבש. אין שום דבר באופק. זה לא שיש איזה אירוע ספורט מעניין לחכות לו או להתכונן אליו. יש דברים חשובים יותר מהאיזוטריה שמתוכננת בבייג'ינג בחודש הבא. למשל, הפרשה שמסעירה מדינה שלמה: היכן יחתום הבלם המהולל זאב חיימוביץ'. למעשה, אם לדייק, אין מדובר בפרשה, אלא במונח האהוב על מדורי הספורט בחודשי הקיץ: סאגה.

וידוי קטן: אני לא יודע איך זאב חיימוביץ' נראה. ראיתי בעבר כמה פעמים תמונות שלו, כמובן שנתקלתי בשם שלו מספר רב מדי של פעמים, אפילו צפיתי בו משחק, אבל הפרצוף שלו פשוט לא נקלט לי בתאי הזיכרון. כעיתונאי החשש הכי גדול שלי הוא שאפספס את הסקופ של חיי רק בגלל שאינני מזהה אותו, שאראה אותו שודד זקנה ברחוב (חס וחלילה!) ולא אדע שזה הוא. אבל מה זה משנה? העיקר שהבלם (אחורי? קדמי? אין לי מושג) מזגזג בין מכבי ת"א לנתניה ומטריף את שוק ההעברות. איזו סאגה, איזו שרשרת ארוכה וסבוכה של התרחשויות, איזה מתח.

יש, כמובן, משהו משותף לכל ההתנהלות הזו, גורם שמאחד את הדיווחים חסרי הפרופורציות על משחקי האימון, על סאגת חיימוביץ' או על עזיבתו הדרמטית של המנהל המסור מוני פנאן: קוראים לזה פרובינציאליות. כי אלו הן, על פי הגדרת המילון, "הליכותיו של אדם שחי בסביבה רחוקה מכרך גדול או ממרכז תרבות; פשטנות, תמימות, מוגבלות, שמרנות; צרות אופקים והיעדר תחכום תרבותי". תופעות אלה גם באו השבוע לידי ביטוי באחת מהשערוריות הגדולות של התקופה האחרונה: קיציס משדר את נדאל נגד פדרר.

רק שבוע עבר מאז אותו אירוע ספורטיבי בלתי נשכח, ללא ספק אחד מהשיאים הגדולים של התקופה האחרונה, וכמו שקשה לשכוח את המשחק המופלא, כך קשה להתעלם מהשידור השערורייתי שנלווה לו. לא ברור מה חשבו לעצמם ראשי ערוץ הספורט כשבחרו בבדרן לשדר את גמר ווימבלדון, אך הם בוודאי לא תיארו לעצמם איזה ניגוד ייווצר בין איכות המשחק לאיכות השידור. אומנם למזלנו טל פרידמן לא שובץ לעמדת הפרשן, אך עדיין זכינו לאמירות כמו "הסלייס של פדרר מזכיר לי את הפיצה שתיכף תגיע", או "יאללה רפא, תן לנו דאבל", כאילו כולנו שוויצרים פנאטים שמייחלים לשגיאה כפולה של הפנומן הספרדי. זה כבר מעבר לפרובינציאליות. זה זלזול.

אבל אל תאמרו נואש. תרימו את הראש, נסו להמשיך לצוף, עוד מעט אולימפיאדה. בינתיים, אולי סרטו של חיים שדמי, "יש לי קבוצה להציל" (שישודר ביס דוקו ביום שלישי הקרוב), יצליח לשאוב אתכם מעט מהביצה הקטנה שבה מנסים להטביע אתכם. אומנם כאוהד מכבי אף פעם לא הזדהיתי עם מאבקו האובססיבי של אורי משיח נגד לוני הרציקוביץ', אבל אין ספק שיש משהו מרגש במסעו האישי של האוהד בחיפושו הנואש אחר השבת הרומנטיקה לכדורגל. יש עוד תקווה.