תעשו לזה סוף

עבור ספורטאים רבים, רגע הפרישה הוא לא פחות גדול מאותו שער ענק שהבקיעו בגמר המונדיאל, או השלשה שתפרו בשנייה האחרונה כדי להביא לקבוצתם את אליפות ה-NBA. במידה רבה, הצורה בה אתה פורש היא המשך ישיר של הקריירה אותה בנית, ואותה אתה מסיים. שחקנים גדולים יודעים לפרוש בזמן, וגדולים עוד יותר – מייקל ג'ורדן, למשל – גם חזרו, רק כדי לפרוש מחדש. העצה עבור חמשת הספורטאים המופיעים כאן היא לפרוש ממשחק, ומהר, ולא רק בגלל שהם מבוגרים.

בכדורגל האירופאי והעולמי לא חסרים שחקנים מבוגרים, שרק מביאים כבוד וסימפטיה עם הגיל. פאולו מאלדיני כבר בן 40, ואין שום סיבה שיפרוש, כמו גם ראיין גיגס, למשל. ב-NBA, אף אדם עם הגיון יאחל לפרישתם של אלונזו מורנינג ודיקמבה מוטאמבו: הם מוסיפים צבע, עניין ואנושיות לאן שלא יילכו. לא כאלה הם המקרים של לואיס פיגו, רוברט הורי, כריסטיאן ויירי, סם קאסל ורונאלדו. שחקנים גדולים, מהטובים בתפקידם עד לא מזמן, וכאלה שכרגע צריכים לתלות את הנעליים. ויפה פרישה אחת קודם.

מצד אחד, זה עשוי היה להיות מעט עצוב, שמה שרוב האנשים יזכרו מלואיס פיגו, אחד הקשרים האלגנטיים והאטרקטיביים של הכדורגל האירופאי, יהיה הסכין שתקע בגבה של ברצלונה, אי שם בשנת 2000, כשעזב לריאל מדריד. מצד שני, בוגדים ראויים לביקורת שלילית, וכשם שפיגו לא הבין אז שהכדורגל הוא ענף גדול יותר מהשחקנים שמשחקים בו, סביר להניח שהוא גם לא מבין את זה היום. אתה יכול להיות יותר גדול מהחיים, ושתהיה לך חברה שוודית, המון כסף ופרסום. בסופו של דבר האוהדים יזכרו אותך בתור הבוגד שהיית.

בחודשים האחרונים נשמעו קולות שדיברו על פיגו בהקשרים חיוביים, לאחר שהעדיף להישאר באינטר ולא לעבור לקבוצות מהמזרח התיכון או מארצות הברית, שהציעו לו מיליוני דולרים. אך קשה לשבח את פיגו על שפתאום הכסף כבר לא מעניין אותו. אם בשנים שאחרי העזיבה יוצאת הדופן שלו את בארסה לריאל עוד היה מדובר באחד הקשרים הטובים ביבשת, הרי שעכשיו הפורטוגלי כבר בן 35, בקושי שיחק בעונה שעברה לאחר שסבל ממספר פציעות, ולא ברור מה יוכל כבר לתרום לאינטר. כך או כך, לעולם הכדורגל פיגו כבר תרם מספיק, ויהיה רק דבר אחד יותר מספק מלראות את אחד הסמלים המהלכים של הגלובליזציה המוגברת שעבר עולם הכדורגל דועך ופורש כמו השחקן העלוב שמעולם לא היה. אם יש אלוהים בכדורגל, הוא יעביר את פיגו מאינטר למילאן, ורק אז ייתן לו לפרוש.

אשקר אם אגיד שאין כאן מניעים אינטרסנטיים ורגשיים. אוכל לשפוך מאות ואלפי מילים על יחסי עם רוברט הורי, אך באופן כללי, חמש יעשו את העבודה: אני. שונא. את. רוברט. הורי. מאז אותו סל ניצחון נורא ואיום בגמר המערב של 2002, שריסק אותי ואת הקבוצה שלי, סקרמנטו, יחדיו, קשה לי איתו. ומאז הוא רק המשיך באותו קו: הוא שורט, הוא נושך, הוא האמ-אמא של הווינרים, הוא תמיד יהיה שם כשאתה הכי לא רוצה, תמיד יתקע את המסמר האחרון. אלא שבשנה האחרונה קרה משהו מוזר, מהסוג שמתאים למדורי רכילות בשקל עשרים: רוברט הורי והווינריות כבר לא. למעשה, רוברט הורי ודקות משחק מוצלחות כבר לא.

הפורוורד המגוון והנפלא שאולי ייכנס להיכל התהילה למרות ממוצע קריירה של 7 נקודות, לא הצליח לעזור לסן אנטוניו לשמור על תוארה. ברוב הזמן הוא הפריע. אפילו אם שמים בצד את 2.5 הנקודות שקלע ב-13 דקות משחק – העונה הכי גרועה שלו מאז הגיע לליגה ב-1992 – מקבלים רוברט הורי שהוא הכל חוץ מרוברט הורי. חור בהגנה, מקבל החלטות רעות, ומחטיא זריקות מומנטום שבדרך כלל היה תופר בעיניים עצומות. גם סלי ניצחון לא היו לו, להורי, בפלייאוף האחרון, אבל זה רק בגלל שהוא לא שיחק בדקות המכריעות. וזה, ככל הנראה, המסמר האחרון בבנאדם שתקע כל כך הרבה מסמרים באוהדים ובקבוצות אחרות. אנשים יקראו לזה אירוניה. אני מעדיף שמחה לאיד.

ברוב הזמן, החיים חייכו עבור כריסטיאן ויירי. ככה זה כשאתה נולד למשפחה אמידה, עובר עם ההורים שלך לאוסטרליה ואז חוזר למולדתך, מוקף באוכל הטוב בייקום, והופך בו בזמן לאחד החלוצים הטובים בעולם ואחד הגברים הנחשקים באיטליה. במצב נורמאלי, אסור לך להתלונן. במצב נורמאלי, כריסטיאן ויירי היה לא רק אחד מחלוצי הרחבה הטובים באיטליה בשני העשורים האחרונים, כי גם אחד האהובים, המוערכים, והנחמדים. אלא שכשאלוהים נתן לויירי אצבע, הוא לא רק לקח את כל היד: הוא לקח אותה, ועשה לאלוהים אצבע משולשת. אחד הרגעים המכוננים והמייצגים בקריירה של החלוץ היה במסיבת עיתונאים ביורו 2004, אז אמר ויירי לכלל העיתונאים שבחדר: "אני גבר כמו שכולכם ביחד לעולם לא תהיו", ורגע לפני שנתן להם צ'אנס להגיב, הרים אצבעו והוסיף: "אני יכול ללכת ברחוב בראש מורם, אני יכול להסתכל על עצמי במראה. אתם, אתם לא". במובן מסוים, הוא צדק: העיתונאים, כשהסתכלו במראה, לא ראו את כריסטיאו ויירי, אלא את עצמם.

אלא שאם בזמנו זו היתה בעיה, ואנשים היו הורגים כדי להיות החלוץ האיטלקי הפנטסטי, היום הרצון של ויירי להישאר במרכז תשומת הלב האיטלקית הוא פאתטי. החלוץ, שמחזיק בבעלותו שתי רשתות אופנה ושפעם לא חגג שערים במשך עונה שלמה כי היה כל כך עצבני, חזר הקיץ לאטלנטה, אחרי שעזב אותה בדיוק לפני שנה, לפיורנטינה. כעת, לא קשה להבין את האוהדים בברגאמו, שכועסים על החלוץ הוותיק, ואף הפגינו מחוץ לאצטדיון עם החתמתו של ויירי, שמיהר להגיד בתגובה: "דברים כאלה לא מעניינים אותי", ומיצה במשפט אחד את הקריירה שלו. "בובו" לא יודע להיפרד, כי הוא לא יודע להיקשר: ב-15 השנים האחרונות הוא החליף 12 קבוצות, ואת היחידה בה נשאר יותר מעונה אחת רצופה – אינטר – תבע מיד אחרי שעזב, בטענה שהיא צותתה לו לטלפונים, ועקבה אחריו. בימים אלו חוגג ויירי 35. עם הגישה המתנשאת, האגואיסטית, והילדותית של אחד מחלוצי הרחבה הטובים ביותר שידעה איטליה ב-20 השנים האחרונות, אל תתפלאו אם למסיבה יבואו שני אנשים. כולל ויירי עצמו.

תגידו מה שתגידו על סם קאסל – הוא מעבר לשיא, הוא בקושי זז, הוא חייב לפרוש – דבר אחד עדיין עומד לזכותו: הוא מכוער. את כמות בדיחות-החייזרים שהוא הביא לציבור חובבי הכדורסל האמריקאי אי אפשר לקחת ממנו, ואם יש סיבה להכניס אותו להיכל התהילה של הליגה – כאילו, מלבד ממוצע קריירה של 16 נקודות, אליפויות והיותו אחד הרכזים הייחודיים בליגה ב-20 השנים האחרונות – היא הצבע שהוא מכניס. אלא שדי, מספיק. לכל בדיחה יש גבול, וזו של קאסל נגמרה. עזבו את הרצון שלו להשתחרר מהחוזה בקליפרס באמצע העונה שעברה כדי לעבור למועמדת לאליפות – אקט שהפיכתו לנורמאלי מלמד לא מעט על הכדורסל האמריקאי וההתייחסות הציבורית אליו – אחר כך הוא גם חתם בבוסטון, ויש אנשים שאומרים שהוא גם עזר לה לקחת אליפות. ובכן, הוא באמת עזר: בזכות היכולת המחורבנת, קבלת ההחלטות המזעזעת וההגנה הבינונית שהציג במהלך הפלייאוף, קאסל הכריח את דוק ריברס לתת יותר דקות לאדי האוס, ובעיקר לרג'ון רונדו, שהתברר כאקס פקטור האמיתי של הסלטיקס במסע המופלא אל הטבעת.

קאסל מעולם לא היה רכז משלים, וכרגע ניתן לקבוע די בבירור כי הוא גם לא יהיה: בניגוד לקארל מאלון וגארי פייטון, למשל, שויתרו על המון כסף ועוד יותר אגו כדי להגיע ללייקרס של קובי ושאקיל במטרה לקחת אליפות, סם-איי-אם עדיין מרגיש כוכב. הוא ממשיך לקחת זריקות כאילו הוא הכוכב של יוסטון, או מילווקי, או הקליפרס, תוך שהוא שוכח שלידו משחקים פול פירס, ריי אלן וקווין גארנט. את אינטליגנציית המשחק שיש לקאסל – ויש לו, בואו לא נגזים – הוא נהג לתעל לכיוון השגת נקודות. ואם קאסל כבר לא יכול לקלוע, להיות פליימייקר, שומר טוב או סט-שוטר, הוא לעולם לא יהיה שחקן משלים. אי לכך, תרומתו לקבוצה ששואפת גבוה – שלא לדבר על אחת ששואפת נמוך, אליה ממילא לא יגיע – תהיה אפסית במישור הפרקטי. אבל לכו תדעו, אולי שווה לתת לקאסל מיליון דולר לעונה רק כדי שהשאר יהיו יכולים להריץ עליו בדיחות לא מצחיקות בחדר ההלבשה. אחרי הכל, ערוץ 10 משלם לליאור שליין פחות.

לפעמים, כדורגל הוא יותר מכדורגל. לפעמים כדורגל הוא יותר מספורט, וספורט הוא יותר מספורט. שחקנים מסוימים, אירועים מסוימים, סיטואציות ומומנטומים מסוימים יוצרים זיכרונות ותחושות שגורמות לצופה להרגיש כמו הרבה יותר מסתם צופה בסתם משחק. לאורך עשרים השנים האחרונות בכדורגל העולמי, ספק אם יש מישהו שגרם ליותר אנשים להרגיש ככה יותר מרונאלדו. זה גם הופך את ההתרסקות שלו לכל כך טראגית. 42 שערים ב-45 משחקים בשתי העונות בהן בילה ב-PSV, 34 שערים ב-37 משחקים בברצלונה, 49 ב-68 באינטר. מספרים כמעט לא הגיוניים, בטח ובטח לא ברמות האלה. ובמקרה של רונאלדו, זה לא היה השפיץ של הנעל. זה לא היה מיקום יעיל, חוש לכדור, גולים מכלום: זה היה גולים מהכל. לעתים רחוקות מאוד אנו מקבלים חלוץ שמשלב בצורה כה אידיאלית יעילות ופנטזיה. אלא שפתאום משהו קרה.

הפציעות החוזרות. הפציעות הנשנות. בכל פעם שהוא קרע רצועת ברך, נדמה כאילו עולם שלם התאחד כדי לחבר אותה. כולנו רצינו שרונאלדו יחזור – ויחזור גדול וחזק ומרהיב מתמיד – אבל זה אף פעם לא קרה. בגלל זה, בכל פעם שהוא כן חזר, והבקיע איזה דרדל'ה במדי מילאן או נבחרת ברזיל, כולנו שמחנו. זה כבר מזמן לא היה רונאלדו ששימח אותנו, שגרם לנו להרגיש גדולים מהמשחק: פתאום אלה היינו אנחנו שצריכים לשמוח, כי בכל זאת לא נעים. זו היתה שמחה מהולה בקצת עצב, קצת רחמים, בידיעה שמעולם לא נחזור לראות את מי שבעולם מלא בבריאות, היה אחד משלושת החלוצים הטובים בהיסטוריה.

אז די, הגיע הזמן להפסיק את זה. גם אם הוא רוצה להיות אלוף עולם ב-2010, כבר אין לו מקום בהרכב. רונאלדו עושה נזק לעצמו ולעצמנו. כל קאמבק כושל רק מזכיר את מה שהיה יכול להיות, ואנשים, למרות שהם מתבגרים, עדיין אוהבים סוף טוב לסיפורים. סיפור הסינדרלה של רונאלדו – ילד ברזילאי מבית עני שצמח לאחד החלוצים הטובים בעולם – נגמר עם סוף רע. פנטזיה שהפכה לסרט דרמה עם יותר מדי חורים בעלילה ופחות מדי אנושיות. ופנטזיה עם סוף רע היא לא פנטזיה, אלא טרגדיה. אז בואו נעצור את זה בזמן.