כדורגל או בחורות?

הסתובבתי הלוך ושוב ברחבי חצר ביתי, מתוח, עצבני, מלא פרפרים בבטן. בהיתי בשעון כל שניה, דמיינתי בראש מה קורה עכשיו במגרש, ניסיתי לנחש את התוצאה, את המהלכים, וחיכיתי. בעיקר חיכיתי. באותם ימים, הרבה לפני עידן האינטרנט או הפלאפונים, בשביל לדעת את תוצאות יום שישי היית צריך לחכות לחדשות מקול ישראל. "והרי התוצאות שהושגו היום במשחקי הליגה הלאומית...", היה אומר הקריין, כמובן כאייטם אחרון בהחלט.

ואז הוא הגיע. הגיח מעבר לפינה של הרחוב. לבוש מדים ונושא תיק צבאי. צעדיו היו מהירים, ניכר עליו שהוא מתוח כמעט כמוני. "כמה נגמר?", שאל אותי אבא שלי. "לא יודע", התנצלתי בתמימות של ילד בן שמונה וחצי. הוא נכנס בסערה הביתה, חלף על פניי במהירות ורץ לרדיו. להפתעתי, גיליתי שבאופן חד פעמי, שודרה התוכנית "שירים ושערים" ביום שישי. ניסיתי לשאול אותו, להתעניין, אבל הוא השתיק אותי והקשיב בדריכות. שמעתי מילים גדולות כמו סנסציה, ואת תיאור השער של שמעון מנחם. זה לקח דקות ארוכות עד שהשדר אמר: חמש – אפס!!! השפלנו את המוליכה.

השער של שמעון מנחם היה הרביעי. דאבל פס עם האח, יגאל, ובעיטה חדה ושטוחה מימין לשמאל, לפינה של גיורא אנטמן, הכדור עבר את הקו, ויצא החוצה דרך חור ברשת. בסיום אותה עונה הסדר חזר על כנו. חיפה זכתה באליפות, נתנה דשדשה וסיימה רביעית. ולמה השער הזה שינה את חיי? כי מלבד החיוך המנצח בבית הספר ביום ראשון, זה בעצם הסיפור של מכבי נתניה. הישג נדיר, הבלחה חד פעמית, שהמשיכה להתגלגל ונעלמה דרך חור ברשת.

ג'ורג' וואה היה אחד החלוצים הגדולים בעולם. היה לו הכל, כוח, מהירות, טכניקה מושלמת, בעיטה חדה ומשחק ראש מדהים. חלוץ מושלם. וואה הוא בדיוק מסוג השחקנים שתמיד תרצה שישחקו בקבוצה שלך, וגם אם הם משחקים ביריבה, אתה פשוט מתפעל מכל פעולה שלהם. שחקן שאי אפשר לשנוא.

בעונת 1996/7 מילאן הייתה איומה ולא זכתה בשום תואר. גם המשחק ההוא מול בולוניה היה זניח. אבל חמש דקות לסיום, הוא נכנס לי לתודעה. וואה קיבל כדור על נקודת הקרן. כשהוא עם הגב לשלושה שחקני הגנה, החלוץ הליברי הסתובב, נתן קטנה עם העקב, זרק את השלושה ושלח כדור רוחב מושלם שבלומקווסיט השבדי המשיך בפצצה לרשת.

עבדכם הנאמן, שישב ביציע בסן סירו והיה עסוק עד אז בעיקר מלהתפעל מהאצטדיון המדהים, נותר פעור פה. משחק זניח? את מי זה מעניין. החיוך על השפתיים כשאתה עד לשער כזה, הוא בדיוק הסיבה, המהות ומהווה את התשובה לשאלה – למה אנחנו כל כך אוהבים את המשחק הזה.

יש משחקים שהופכים למשימה לאומית, כמו משחקי נבחרות, מכבי תל אביב כדורסל באירופה וקבוצות ישראליות שחולמות להגיע לליגת האלופות. כשאתה נמצא בצבא ובמיוחד בקרבי, העניין הזה של הלאומיות עולה למימדים חסרי תקדים. כולם כולל כולם, גם ובמיוחד אלה שאין להם מושג בכדורגל, מתכנסים מול הטלוויזיה ומחכים לרגע הגדול. האחדות בשיאה.

וכמו בכל התכנסות שכזו, נמצא סביבנו שלל טיפוסים. את אלה שרוצים להפריע, מבקשים להעביר ערוץ או "בטעות" לוחצים על השלט. את הפרשנים למיניהם, שמלווים כל מהלך בניתוח עמום, את הפסימיים, האופטימיים גם את המפל"גיסט שהחליט לעשות קופה על חשבון החבר'ה, ולהוציא למכירה במבה, קולה וגרעינים. כולם היו שם באותו הערב.

ובאותו ערב בבסיס ליד רמאללה, כולם היו אוהדי חיפה. הירוקים ניצחו 0:2 במשחק הראשון, והיו על סף עלייה היסטורית לצ'מפיונס ליג. בדקה ה-72, ב-10 שחקנים, חיפה פיגרה 3:1. זו הייתה הפעם הראשונה במשחק שהיה שקט, ואפשר היה לשמוע את קולם של רמי וייץ ושגיא כהן, עוד זוג לאומיים. חמש דקות אחר כך, אדורם קייסי השתלט על כדור תועה, לאחר הגבהה של ג'ובאני רוסו, והרים את הרשת. נתפסתי בפרץ השמחה וההתלהבות ההדדית, קמתי וצעקתי: "יש!", ולא סלחתי לעצמי על זה עד היום.

תמיד כשאני נאלץ להסביר למה, למען השם, אני אוהד לאציו, אני נזכר בסצנה של ברוס ויליס מסתובב בהארלם עם השלט "איי הייט ניגרס" בסרט "מת לחיות 3". ישראלי? אוהד לאציו? זה פשוט לא מסתדר טוב. לך תסביר שאתה ממוצא איטלקי, שאבא שלך גדל ברומא, שזה רק הקומץ, שישבת עם האירידושיבילי (האולטראס של לאציו) וזה לא כל כך נורא. ובכלל, למה לערב פוליטיקה וכדורגל. כמובן שכל ההסברים האלה אף פעם לא מתקבלים.

ה-6 בינואר 2005 סגר חמש שנים רעות של השפלות מאת הג'יאלורוסי הרעים. לאציו, כהרגלה בשנים האחרונות, הייתה בעיצומה של עוד עונה זוועתית. על הקווים ערך ג'יוזפה פאפאדופולו הופעת בכורה, ועל כר הדשא כיכב אהוב הקהל, פאולו די קאניו. השער, הראשון במשחק, היה גאוני. הקפצה רכה מעל השוער. מה שקרה אחר כך זכור לכולם, הצדעה רומאית לעבר הקורבה סוד, יציע אוהדי רומא.

אחרי השער השלישי של תומאסו רוקי, די קאניו יצא וסימן באצבעותיו: "3". על פניו הייתה שמחה אמיתית שמתאימה לאוהד ולא לכדורגלן. גם אני השתוללתי משמחה מול מסך הטלוויזיה בבית. ואיך השער הזה שינה את חיי? הוא שינה אותם לרעה. עכשיו אני צריך להסביר גם את פאולו די קאניו.

שעה לפני פתיחת המשחק הסתובבתי ב"ליטל איטלי" (שזה אחד המקומות הכי מגעילים במנהטן ולמרות השם המפוצץ, יש בו את המסעדות הכי גרועות במנהטן) עם שתי בחורות, שממש מיותר להרחיב עליהן את הדיבור. הגועל, החום והדביקות של צהרי היום בניו יורק, שכנעו אותי לשנות כיוון. טומי, הבעלים האיטלקי של הפאב "הו מאמא מיא" ברחוב 76 והשדרה הראשונה, הסכים לשמור לי שולחן. הוריתי לחבר לפגוש אותי בפאב. המסע החל.

אחרי חצי שעה של נסיעה ברכבת התחתית פלוס ריצה של שלוש שדרות, והרבה גערות בבחורות ותהיות למה לעזאזל הן נמצאות איתי רגע לפני הגמר, הגעתי לשולחן בדיוק כשאיטליה וצרפת עלו למגרש. בדקה ה-19, במצב של דיכאון קליני מהפנדל המפוקפק שצרפת קיבלה וכבשה, הגיע השוויון. מטראצי, מי שעתיד להפוך לשחקן המושמץ בעולם, עלה לכדור קרן של פירלו ונגח לחיבורים. את שאגות השמחה בפאב אתם יכולים רק לדמיין.

עד הפנדלים למדתי לדבר איטלקית שוטף (רק קללות כמובן), שתיתי אינספור בקבוקי בירה וכמה שוטים של גראפה. הניצחון המוצדק הכניס את המקום הקטנטן לאווירה של טירוף חושים. המערכת השמיעה להיטים באיטלקית, השמפניות נשפכו ופיצות התעופפו באוויר. החבר ואני נכנסנו חזק לאווירה בצעקות "קמפאוני דל מונדו". הבחורות מצדן, מיהרו לעזוב את המקום במהרה. ואז הבנתי משהו חשוב. בחורות זה דבר חשוב, אבל כדורגל, לפעמים, חשוב הרבה יותר.