ביום שחזן הדהים את אלופת אירופה

תמיד נדהמתי כשראיתי בטלוויזיה את האצטדיונים בארגנטינה. התלילות של היציעים בעיקר הפחידה אותי, אלפי האוהדים, השירה והקסם הישן (מצרך שכבר קשה מאוד עד בלתי אפשרי למצוא באירופה) הטריפו אותי וגרמו לי לרצות להיות שם. כשהייתי בבואנוס איירס זו לא הייתה אופציה לא ללכת למשחק של בוקה בבומבונרה. כשהתקרבתי לאיצטדיון, החל הלב לפעום בעוצמה, ההתרגשות גאתה – עוד רגע אני שם, במקום הכי מרגש שיש.

הרצון היה כמובן להיטמע ביציע המשוגעים של בוקה, הידוע בשם "לוקאל פופולאר", אלא שהכרטיסים בשלושה דולר אזלו. רכשתי כרטיס ב-25 דולר וקיוויתי שמישהו יסכים להחליף. משבקשתי לא נענתה, פניתי לשוטר עם קול של מסכן, ובתחנונים ביקשתי בספרדית עילגת: "ז'ו טוריסטה א-ישראל, פורפאבור אקי" ("אני תייר מישראל, בבקשה כאן"), כשאני מראה לו את הכרטיס היקר שרכשתי ומצביע לו על היציע הזול של השרופים. התחמנות הישראלית השתלמה בסופו של דבר ונכנסתי ליציע. טיפסתי כל כך הרבה מדרגות עד הפלטאה האמצעית, וכל מדרגה הרגשתי שאני מתקרב עוד ועוד לגן עדן, עד שנגלה לעיני כר הדשא והאיצטדיון המדהים.

ההמתנה עד המשחק הייתה חוויה של ממש. אוהד חסר רגל עמד על המעקה עם גלימה של מראדונה ולא הפסיק לשרוק כמו ציפור. השירה הגדולה מהפנטת, הלמות התופים רועשות והאוהדים מתכוננים למשחק כשהם מעבירים ג'וינטים מיד ליד עם הרבה כיף. בדקה ה-20, תקלה. פנדל לטובת חימנסיה. אנריה כובש. תוך שניות כל הבומבונרה התרומם על רגליו והחל לקפוץ ולשאוג. משוגעים, מה קרה? תהיתי. התבלבלתם? לא אתם כבשתם, תוך כדי שאני מצטרף לקפיצות ועדיין לא מבין. רק אחר כך הבנתי שהקלישאה "אין תנאים לאהבה", לא רק נכתבת על שלטים ונאמרת, אלא מיושמת ביציעי הבומבונרה הלכה למעשה. שער היתרון של היריבה רק דירבן את האוהדים, שדחפו עוד יותר את אליליהם עד למהפך המיוחל. שירי העידוד והלחנים בישראל לקוחים ברובם מיציעי ארגנטינה, אך השער של אנריה הבהיר לי כי מבחינת תרבות העידוד והאהבה ללא פשרות יש לנו עוד כברת דרך לעשות.

יש שערים שמעבירים בך צמרמורת כל אימת שאתה רואה אותם, לא משנה כמה פעמים תראה. השער של נמני בהחלט נכנס לקטגוריה הזו. הקבוצה הצהובה שלי ידעה ימים יפים באותן שנים. עוד לפני האליפות בסיומה של אותה עונה היא זכתה בשתי אליפויות וגביע, אבל חשוב מכך - החזירה לעצמה את כוח ההרתעה, שאפיין אותה לפני שנות ה-80. אך עדיין, אי שם בכרמל הסתובבה לה קבוצה מעצבנת. היא ואוהדיה המשיכו לחשוב שהיא הכי טובה בארץ. ההתנצחויות הבלתי פוסקות, המאבקים על המגרש ומחוצה לו בין שתי היריבות הגדולות של הכדורגל הישראלי לא פסקו עד אותו שער מופלא.

בעונת 1995/6 הגיע דרור קשטן למועדון והפך את הכדורגל האפור עד אז של מכבי תל אביב לחוויה לכל צופה - כדורגל שוטף והתקפי, הנעת כדור מסודרת וגולים ללא סוף. עם כל הכבוד לאברהם גרנט שהחל את המהפכה, קשטן שיכלל אותה והפך את מכבי לאימת הליגה. אבל עד אותו מפגש, חיפה המשיכה להיישיר מבט אל האלופה ללא מורא. במחזור הראשון באותה עונה שתי הקבוצות נפגשו למשחק גדול, שהסתיים ב-2:2 בבלומפילד, אחרי שמכבי הצליחה לצאת מפיגור.

במחזור ה-26 בקרית אליעזר נפל דבר. המשחק הזה הוכיח באופן חד משמעי מיהי הקבוצה הכי טובה בארץ, הכול בזכות אותו שער של נמני. המשחק נפתח עם מתקפה של חיפה, שכבשה לפני סיום המחצית. עוד 0:5?, האם חיפה עומדת לגנוב את האליפות? לא ולא. מכבי הפכה את התוצאה בתחילתה של השנייה, עלתה ל-1:2, ובדקה ה-81 זה בא. ההתפתלויות של מספר 8 האגדי היו כבר ידועות בכל הארץ. הגוף הארוך שלו שמתעקל כמו נחש תיעתע בכל מגיני הליגה. השער הזה סימל יותר מכל את היכולות האלו. נמני השכיב את ניר דוידוביץ' בקלילות מדהימה, וכששני שחקנים מגינים על השער, נתן פאלש יפהפה ברגל שמאל לפינה הרחוקה. באבחת הנפת רגל נעץ נמני את המסמר האחרון במכבי חיפה, סימל את המהפך, הביא לקבוצה אליפות שלישית בחמש שנים ושנייה רצופה וייצב את מכבי כקבוצה הכי טובה בעשור הקודם. ומי יותר מתאים מאשר נמני כדי לקבוע את אותה עובדה בשטח, מבלי שאף ירוק יפקפק בכך?

אני זוכר את אותה שבת כאילו הייתה אתמול. טלוויזית הגרונדיג הישנה קרטעה, וברוב המחצית הראשונה הצלחנו לראות רק שלג. לקראת המחצית השנייה הטלוויזיה שבה לחיים, וכך גם קצב הלב של אבי ושלי. הכל בשליטה, במיוחד כשהולנד מובילה, חרף העובדה שלא ראינו את השער הראשון בשידור חי, אלא רק בהילוכים חוזרים (כשהכיתוב המיתולוגי R מרצד בצידו העליון של המסך). ואז, תשע דקות בתוך המחצית השנייה, זה הגיע.

אפילו עבור ילד בן 7, עם הבנה מינימלית בכדורגל, זה בלתי נתפס. איך הוא עשה את זה? עצם העובדה שהמאמן ריינוס מיכלס, שרק לימים ידעתי את שמו ושהוא ממציא ה"טוטאל פוטבול", כבש את פניו בתדהמה נתנה נופך נוסף לשער האדיר. אבל כמו הרבה דברים בחיים, קשה לעכל אותם ברגע שהם מתרחשים. עבר הרבה זמן עד שהבנתי כי השער הזה, השער של מרקו ואן באסטן, הוא זה ש"שלח" אותי, אולי דרך התת מודע, להתאמן בכדורגל, הוא זה שהביא אותי לאהוב כל כך את המקצוע "המטופש" הזה, הוא זה שהפך את הענף הזה לחלק בלתי נפרד מחיי.

במהלך השנים ביציעים אימצתי לי קנה מידה למדוד עד כמה שער נחשב למשמעותי מבחינתי. התיאוריה שלי גורסת כי ככל שאני מוצא את עצמי, אחרי איבוד העשתונות, צהלות השמחה והקפיצות, רחוק יותר ממקום מושבי (או עמידתי), כך השער חשוב יותר בעיניי.

משחק המוקדמות של הנבחרת נגד ספרד היה עוד אחד מיני משחקים, שבסתר ליבי סברתי שאולי אפשר לחולל הפתעה מרעישה, אבל כמובן לא אמרתי לאף אחד כדי לא לצאת טמבל. שעתיים לפני המשחק כבר התייצבתי עם אחי במקום מאוד רעוע באצטדיון. כל המשחק הזעתי כמו סוס כשאני עומד על קצות האצבעות על המשענת של הכיסא, נאחז בכתפו של אחי, כל זאת הודות לז'לוב מגודל שמצא לו לנכון לעמוד לפניי והסתיר לי את כל שדה הראייה. בדקה ה-64 המאמץ הסיזיפי שהושקע על ידי היה שווה. אלון חזן הגיע בריצה מאחור, קיבל כדור מאגף שמאל ושלח כדור אדיר בימין לשער של סנטיאגו קניזראס. מה לעשות שאותו משחק נכנס בסופו של דבר לפנתיאון הכדורגל הישראלי בעקבות ההדחה הביזיונית בשידור ישיר של שלמה שרף גס הרוח את השוער רפי כהן, כיוון שספג שני שערים "לא מחויבים" וישראל הפסידה.

אבל אותן 120 שניות, בין שער היתרון של חזן עד לשוויון של פרננדו היירו, היו מרגשות מאין כמותן. הרגעים הללו בהם הכדור פירפר ברשת העליונה של קניזראס אובד העצות היו קסומים. בתיאוריה שלי השער הזה קיבל מדד 10 (מתוך 10), לאחר שמצאתי את עצמי לפחות 7 שורות מתחת למקומי ואף מתחבק עם אותו חמור גדול. מבלי להיות קטנוניים, אפשר להשתעשע עם הרעיון ולומר שהפרשן המרכזי של היורו האחרון הבקיע את שערה של אלופת אירופה הטרייה... למרות שזה קרה לפני עשור.

את השער הזה, בניגוד לאחרים, לא ראיתי. לא בגלל איזה ז'לוב שהסתיר, לא בגלל שלא שמתי לב, לא בגלל המרחק. תמיד, וזאת יעיד כל אוהד, החששות לפני דרבי גואים ועולים בעשרות מונים. לא משנה מה מצבה ומיקומה של היריבה, המורא לחטוף מהיריבה העירונית השנואה הוא פחד של ממש.

המפגש הזה היה הראשון בעונה, ואחרי עונת האליפות עם ה-3:1 הצורם היה חשש גדול. אלא שחלק גדול ממנו התבדה כבר עם השער של אלי ביטון בדקה הראשונה. טעות של קינגסטון (תודה לך לריאה) הביא להתפרצויות שמחה בשער 11 שלא נראו כמותן הרבה זמן. הטירוף ביציעים יצא משליטה. במדד התיאוריה שלי (ראה ערך שערו של חזן) שוב התקבל הציון 10. העשן שהיתמר משער 11 עקב שלל האבוקות ורימוני העשן דמה לתרגיל מיסוך צבאי ברמת הגולן. בדקה הרביעית שמעתי רעש. שאגות שמחה חדשות. הד הצעקות מהשער הראשון התחלף במשהו טרי ורענן יותר. מסך העשן וחגיגות השמחה מהשער הראשון גרמו לי בכלל לא להסתכל על המשחק, והנה כבר שני. ראיתי את ברונו הייס רץ לכיוון האמצע עם גופיה עליה כתוב 'BEBER 2006'. כן, רבותיי השער השני הובקע. יצאתי לצהול מחדש. לחגוג 86 דקות שלמות בדרבי, מי היה מאמין?