לפעמים חלומות מתגשמים

ברנקו, האיש והלוק של נהג המשאית, כנראה לעולם לא יידע שאני קיים, אבל במובן כלשהו יש בינינו קשר עמוק, גם אם רק אני מודע אליו והוא בוחר להתעלם. במונדיאל 90' ברנקו היה זה שהתלונן על כך שהארגנטינאים מילאו את בקבוקי המים של ברזיל בחומר מטשטש כלשהו. זה היה באותו משחק ארור בו ברזיל קבעה שיא עולם בסטנגה אבל לא הצליחה להבקיע; מראדונה, אז כבר עם כמה קילוגרמים עודפים גם בבטן וגם בכיסים, בישל לקאניג'ה (עם כמה קילוגרמים משלו בכיסים), ששלח את הסלסאו הביתה איפשהו באזור הדקה ה-80. ארבע שנים אחר כך ברבע הגמר נפגשו ברזיל והולנד, והפעם, גם באזור הדקה ה-80, כשהתוצאה עמדה על תיקו 2:2, ברנקו היה חד מתמיד, עם פצצה דרמטית בבעיטה חופשית שהכניעה את דה חוי המעצבן.

אומנם ראיתי את השער בשידור חי, אבל אני עדיין רואה הכל כתמונה מטושטשת, במובן הכי פשוט. בבוקר שאחרי המשחק עברתי ניתוח מפחיד בברכיים. לא זכרתי בכלל מאיזה מוצא המנתח שלי, רק ידעתי שהוא דרום אמריקאי, ובאופן הכי ילדותי שיש פחדתי שלמרות שתמיד היה ממש נחמד, יסתבר שהוא גם ארגנטינאי וגם פריק של כדורגל. אם כן, האם ייתכן שיתחיל בי את מסע הנקמה שלו באוהדי ברזיל על ההצלחה המסתמנת במונדיאל, בזמן שדייגו כבר נשלח הביתה עם פרשת האפדרין? זכור לי במיוחד הרגע בו אמרו לי לא לפחד, כי החומר שנותנים לי עכשיו פשוט ירדים אותי ולא יעשה שום דבר אחר, וברקע הטלוויזיה, בפינת החדר, עם הילוכים חוזרים של השער. ניסיתי לשאול את המנתח מה הוא חשב על הגול, אבל אני לא זוכר תשובה, אלא רק את התמונה של ברנקו ברקע חוגג. אל תשאלו אותי מה הרופא ענה, כי אין לי מושג: חומר ההרדמה טשטש אותי יותר מדי. שבוע אחרי, אגב, אחותי ציירה דגל נפלא של ברזיל על הגבס. איזה טיפש הייתי שלא ביקשתי גם ציור של ברנקו. הגבס עדיין אצלי, אבל אין בו עדות לאחוות המטושטשים.

מבין חמשת השערים בתבוסה המדהימה שהנחילה מכבי חיפה למכבי ת"א הכי קל לזכור את זה של עטר – ומי שלא בטוח בכך מוזמן לקרוא על חמשת השערים של ידידי שבור הלב דוד רוזנטל. למרות זאת, מבחינתי השנים עשו אידיאליזציה עצובה דווקא לגול של ברקוביץ' באותו משחק. חיפה הגיעה למשחק הזה צנועה, מפוחדת מעוצמת הגרנט. ברקוביץ' חגג את הדרדל'ה שהבקיע בפשטות טבעית, ונראה עדיין כמו ילד שבעיקר שמח על ההזדמנות לקבל במה כזו, בלי מניירות, בלי לתפוס באשכים של אף אחד, וכמובן בלי לצעוק על נערים. אז, באותו ערב, שמחתי להיות אוהד מכבי חיפה, ולא רק בגלל התוצאה. במשחק הזה ברקוביץ', חיפה והכדורגל הישראלי כולו נראו טהורים יותר, סימפטיים יותר, ומכוערים הרבה פחות ממה שהם היום. אחרי אותו משחק התחילה הנפילה. אומנם ברקוביץ' נהפך לשחקן עוד יותר טוב, מכבי חיפה הוסיפה לא מעט אליפויות, אבל אני כבר התרחקתי. הקסם של הכדורגל הישראלי, של חיפה ושל ברקוביץ' במשחק ההוא התחלף באוטוביוגרפיה עם השם הצנוע "הקוסם". אתם יכולים לנחש שלא קראתי. העדפתי להישאר עם הזיכרון.

אני חלש מאוד במתמטיקה, פיזיקה וכיוצא באלו, אבל עדיין מכיר את חוק שימור האנרגיה, ולדעתי אפשר להוסיף לו דגש מיוחד – אנרגיית כדורגל, יותר מכל סוג אנרגיה אחרת, לא הולכת לאיבוד. לכן כשהתייאשתי מהכדורגל הישראלי היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שאפנה את כוחותיי למקומות אחרים. בדיוק כשהבנתי שזה מה שעליי לעשות זרח בשמי הכדורגל העולמי מי שהיה קרוב לוודאי החלוץ המוכשר ביותר בתולדות המשחק. אומנם הקבוצה שלו, ברצלונה, עוררה בי רתיעה אינסטינקטיבית – הם פשוט נראו מרוצים מדי מעצמם – אבל גם אם לא אהדת אותם, היית חייב לאהוד אותו. מהירות עילאית, טכניקה אלוהית, שיווי משקל מדהים ויכולת לשלוט בכדור בכל איבר בגוף – הכל היה שם.

לא ראיתי בשידור חי את הגול הזכור ביותר של מי שנודע אחר כך כ"אל פנומנו", אבל כשראיתי את שחקני סלטה המיואשים בועטים, מורטים וחובטים ברונאלדו שנראה אדיש לגמרי לנוכחותם, כל הדרך אל השער, פשוט נשארתי עם חיוך טיפשי ומאושר על פני משך שעות. הגעתי למסקנה ששער כזה אי אפשר להבקיע סתם. צריך תשוקה מדהימה למשחק, לא רק אצל השחקן, גם מסביבו, בקבוצה, ובמדינה בכלל, סוג של אווירה ייחודית שתאפשר לראות את המשחק כגדול מהחיים – ורק אז ייווצרו רגעים גדולים מהחיים במגרש. הבחירה ההגיונית הייתה ברזיל. אבל את ברזיל כבר אהדתי, מאז הגול של ברנקו. רציתי משהו מוחשי יותר, ושכנעתי את עצמי שבאותה מדינה בה הובקע הגול, עליה כמעט לא ידעתי כלום באותו זמן, יש משהו מיוחד, שמאפשר לספורט להיות מרשים ומרגש כל כך. אז נכון, זה היה ילדותי, ורונאלדו הבקיע אינספור שערים מדהימים אחרים גם בהולנד, באיטליה, ובמדי נבחרת ברזיל. אבל מאותו ערב, כשהלכתי לישון והתאמצתי בכוח לסגור את הלסת הפעורה עדיין, הבנתי שאת הקסם שאיבדתי אצל ברקוביץ' אמצא בספרד.

כשזינאדין זידאן הגיע לברנביאו כבר הייתי אוהד מושבע של ריאל מדריד. ב-2001 רונאלדו, אותו שחקן שגרם לי מלכתחילה להתאהב בכדורגל הספרדי (אבל לא בקבוצה בה שיחק), עדיין היה פצוע באינטר. הלחץ, הציפיות ובעיקר האכזבה היו מזיזו, שהתקשה להתאקלם במרכז המגרש לצד פיגו וסבל מפתיחת עונה קשה. עקבתי אחריו בעיניים מודאגות בכל משחק, מתוך חשש שנבואות הפרשנים על כך שריאל צריכה שני כדורים בכל משחק יתאמתו, והכדורגל המדהים שחלמתי עליו, יחד עם עשרות מיליונים ברחבי העולם שחזו בקבוצת הפלייסטיישן של פרז, ילך לאיבוד. ריאל הצליחה להגיע למקום ה 17 בטבלה בשלב כלשהו באותה עונה, אבל משחק אחד ספציפי הבהיר שזידאן כבר שם, מחובר לעניינים, ומכאן שהשמיים הם הגבול.

דפורטיבו לה קורוניה, אז עדיין כוח משמעותי בצמרת, הגיעה לברנביאו. לאור השיטה הברזילאית שאימצה ריאל באותן עונות - "לא משנה כמה תבקיעו אנחנו נבקיע אחד יותר" – אף אחד לא הופתע מכך שהתוצאה הייתה 1:1 תוך פחות מעשר דקות. אבל כולם כן הופתעו כשזידאן לקח את הכדור (באזור הדקה העשרים, השלושים?), ובתוך הרחבה גילגל אותו בין שתי הרגליים וכמו שעשה פעמים רבות אחר כך, הפציץ לרשת ממש כשנראה היה שהכדור נלקח ממנו. ריאל לא זכתה בכל התארים האפשריים, גם כשזידאן היה בשיא כושרו, אבל אחרי הגול הזה אני לפחות ידעתי שהגלקטיקוס אכן יהיו מופע מיוחד - ושזו רק ההתחלה שלו. ולשם שינוי צדקתי.

גמר ליגת האלופות ב-2002 היה מתבקש מאז המשחק נגד דפורטיבו, והגול המפורסם כל כך של זיזו היווה את הסגירה המושלמת לאותה עונה, שגרמה לי להאמין שגם החלומות הכי שאתפניים ומופרעים – כמו זה של פלורנטינו פרז – באמת יכולים להתגשם. אפשר לומר הרבה דברים, על כך שאם קסיאס לא היה מציל אותה בדקות הסיום ריאל הייתה מפסידה לנברקוזן ולא זוכה בשום תואר באותה עונה; שתוך זמן קצר הגלקטיקוס הזדקנו והמגלומניה של פרז פירקה הכל; שברסה של רונאלדיניו ואטו שיחקה כדורגל מדהים בפני עצמו. המעצבנים ממש אפילו יכולים להזכיר שוואליד באדיר הבקיע גול דומה מאוד, ועם כל הכבוד לוואליד באדיר, זה מעיד שאותו גול לא באמת מיוחד. אז אפשר לומר את כל זה – וזה עדיין לא יהיה נכון באמת, גם אם קבוצות אחרות, כמו ריאל וזידאן עצמו, הבקיעו שערים מרשימים יותר לפני כן ואחרי כן.

התגובה האינסטינקטיבית לחלוטין שלי כשזידאן הבקיע הייתה לרוץ ולהשתטח בסגנון קלינסמן על הפוף שניצב ליד הטלוויזיה, כשעשרה חברים מביטים בי במבט שחיבר בין שעשוע להלם. לא ממש היה לי אכפת, כי אותו רגע היה מבחינתי תמצית אושר מזוקקת. אם היה חלק נכון כלשהו בביטוי השחצני והמעצבן של פרז על שחקנים שנולדו ללבוש את החולצה הלבנה של ריאל מדריד, אותו חלק התמצה ברגע הזה.

אין פנטזיית כדורגל שנראית טוב יותר. באופ"א הבינו את זה מיד והציבו את הרגל המורמת של זידאן בפרומו של עונת ליגת האלופות שאחרי, מתוך הבנה שהדמיון של הצופה ישלים בקלות את ההמשך. כמו כל פנטזיה, גם זו הייתה קצרה ושברירית, אבל קשה לחשוב על פנטזיה אוניברסלית יותר (לא, אנג'לינה ג'ולי היא לא חלק מהדיון). אחרי הגול הזה הגיעו עוד הרבה משחקים מדהימים של זידאן וריאל בכלל: דו קרב מפואר נגד יונייטד באולד טראפורד עם שלושער של רונאלדו, תצוגת על מול ולנסיה ב-1:4 בברנביאו, ניצחון חוץ בויאדוליד שגרם לאוהדי הקבוצה המקומית לקום ולמחוא כפיים לריאל בסוף המשחק (לו רק ידענו שרונאלדיניו יגרום לאותו הדבר בברנביאו...).

אבל למרות הכל, שער אחד תמיד יהיה שם מעל כולם: על הוולה של זידאן בהאמפדן פארק אספר גם לנכדים שלי. אומרים לכם שגלקטיקוס זה מסוכן? רוב הפעמים זה נכון. אבל אם מוצאים את הגלקטיקוס הנכונים, זו חוויה של פעם בחיים. אם תזכו ליהנות ממנה, תבינו שכשאתם רואים שחקנים שכמעט מרחפים מעל הדשא, זה לא חומר הרדמה שמטשטש אתכם...