תודה לך סנטה קולומה

אם לא הייתי מגיע בתחילת מרץ 1989 לאיצטדיון רמת גן, כנראה שכל החיים שלי היו שונים. הייתי בן 7 ואבא שלי לקח אותי בפעם הראשונה בחיי למשחק כדורגל. אני זוכר מעט מאוד מאותה תקופה, אבל ההורים שלי מספרים שכבר אז הייתי מסתובב בקיבוץ עם עיתון "על המשמר" ביד ודואג לקרוא כל מילה במדור הספורט המצומצם.

חיידק הכדורגל כבר היה טבוע לי עמוק בדם, אבל חיידק האיצטדיונים הגיע אחרי אותו משחק. בלי לדעת יותר מדי, איצטדיון רמת גן לא נראה לי באותו יום נורא ואני לא זוכר באיזו דקה הגיע השער, אני רק זוכר את משה סיני מכניס כדור לרוני רוזנטל בתוך הרחבה ואת האחרון בועט כדור חזק ברגל שמאל, לפינה הגבוהה של השוער הניו זילנדי, ואת הוולה של דוד פיזנטי במחצית השנייה שלא היה רחוק מהמסגרת ועד היום נראה לי כמו בעיטה מאזור קו מחצית המגרש. יכול להיות שאני טועה בתיאור השער, בטוח שאני טועה בבעיטה של פיזנטי, אבל ככה אני זוכר את זה ובאותו יום מחלת הכדורגל שלי הפכה סופית לחשוכת מרפא.

המשמעות של אותו משחק של ישראל נגד ניו זילנד הייתה הרת גורל עבור אבא שלי. מאותו יום בכל שבת הוא נאלץ להתמודד עם תחינות חוזרות ונשנות לנסוע למשחקים, ובאחת מהפעמים בהן הוא נענה לבקשות שלי, הפועל התארחה למשחק העונה של הליגה הארצית, אם משמיטים את צפרירים חולון מהמשוואה. זה היה המשחק הראשון בו אני פגשתי את הפועל פנים אל פנים ומשורותיה נעדר בשל עריקה לבני יהודה שחקן הכדורגל הראשון שהכרתי בחיי, סיני. לא פלה, לא מראדונה, לא משה סיני. פשוט סיני.

יבנה והפועל נאבקו באותה עונה על העלייה לליגה הלאומית וכמה מחזורים לסיום נפגשו. ישבנו בתוך ים אוהדים של יבנה ואת שני השערים של הפועל, נדמה לי של אלי כהן, לא ראיתי כי הסתירו לי. ניצחנו 1:2 והזיכרון החזק שנחקק לי בראש עד היום הוא של שוער יבנה, פרדי לסנר, יושב אחרי המשחק, נשען על הקורה ובוכה. באיצטדיון ביבנה לא הייתי מאז, אבל עברתי בצמוד אליו עשרות פעמים בשנים האחרונות, כשנסעתי עם חברתי לביתה שממוקם באחד מהמושבים באזור. היום היא כבר מקדימה אותי ואומרת: "כן, כן אני יודעת. האצטדיון הזה הוא פיסת היסטוריה".

השער העצמי של שמעון גרשון בדקה ה-45 הוציא ממני אנחת רווחה, הוריד לי אבן מהלב וכל קלישאה בסגנון הזה תתאים כאן. תמיד האמנתי שבכדורגל יש דברים יותר חשובים מהצלחה ספורטיבית ותמיד טענתי שזה מה שמבדיל את הפועל מאת מכבי למשל. רציתי שנפסיד למילאן. הפועל תל אביב של גביע אופ"א לא הייתה הפועל תל אביב. היא הייתה נחלת הכלל, אהובת ההמונים, סיבה לגאווה לאומית.

עשרת אלפים "אוהדים" של הפועל תל אביב, כך על פי הדיווחים, ישבו ביציעי סן סירו וזכו למחיאות כפיים בסיום מאדריכל השקר, משה תאומים. אני ישבתי בבית ולא הבנתי איפה הם היו במשחקי הליגה. אני מכיר אדם שליווה את הפועל למילאנו ואת מכבי כדורסל לפיינל פור בפריז. זה לא אוהד הצלחות ולא טרמפיסט, זה הסוג הנחות ביותר של אוהד ספורט. רציתי שנפסיד כדי שמודי בראון ושות' ושכל מגישי החדשות למיניהם יפסיקו להתחזות לאוהדי הפועל בשידורים, רציתי שנפסיד כדי שהפועל תהיה רק שלי ושל שאר המנויים שלה, רציתי שנפסיד כדי להימנע מקפיצות המוניות למזרקה בתל אביב, רציתי שנפסיד כי המחשבה של הפיכתנו לקבוצה של המדינה, גזלה ממני שעות שינה. שמעון גרשון עשה את העבודה.

הניצחון של הפועל בדרבי הראשון של עונת 2002/3 היה ברור עוד לפני שריקת הפתיחה, וזאת בזכות תצוגת העידוד הגדולה של קהל ישראלי בכל הזמנים. עשרות אבוקות וכמה רימוני עשן אדומים צבעו שלושה רבעים מיציעי בלומפילד ואת הדשא. הצמרמורת של השחקנים בעת העלייה שלהם למגרש טיפסה לכל פינה ביציע. בדקה ה-43, כשאנחנו כבר מובילים 0:1, העלה יוסי אבוקסיס כדור קרן, ברונו הייס הרחיק בנגיחה, הכדור הגיע לפיני בלילי, שמ-30 מטרים השחיל לשטראובר השנוא וולה לחיבור. אבל למרות השער הנפלא, זה לא היה הוא, המשחק כולו, או התוצאה (1:3 להפועל), כמו העטיפה של המשחק הזה, שכללה את התצוגה המרגשת של הקהל.

דחיקה של ג'ולי פרננדס בדקה ה-56 העניקה לחבורת אנשים אנדוראים שנפגשים מדי פעם בשכונה כדי לשחק כדורגל, ניצחון על שמעון מזרחי, על וירטון, על כיכר רבין הצהובה-כחולה, על צחי הנגבי, על מוני פנאן, על אברהם גרנט, על אבי כהן, על אלי דריקס, על אבי נמני ששיחק, על הקבוצה של המדינה. הבושה הגדולה בתולדות הכדורגל הישראלי, ההישג הגדול בתולדות הכדורגל האנדוראי. על זה בדיוק צריך לעשות תיקון קטן למילותיו של רבי שלמה אבן גבירול ולכתוב במקום "יום אסוני – ששוני", "יום אסונם – ששוני".