בליגת האלופות זה לא יקרה

אקוודור כמרקחה. בלילה שבין רביעי לחמישי זכתה LDU קיטו בגביע הליברטדורס. אקוודור ועיר הבירה, קיטו, שוכנות על רכס הרי האנדים הגבוהים, כ-2,800 מטרים מעל פני הים. אין ספק כי הזכייה הרימה את המדינה והעיר באי אילו מאות מטרים, אם לא פיזית, אז נפשית.

קיטו, שנוסדה ב-1930, הייתה עוד קבוצה באקוודור עד תחילת שנות ה-90 של המילניום הקודם. ב-18 השנים האחרונות היא זכתה בשש אליפויות מתוך התשע שיש לה בסך הכול. אבל כעת, הכול מתגמד ליד זכייה זו. אף קבוצה אקוודורית לא הצליחה לעשות זאת בעבר, וקיטו היא הראשונה לשבור את המסורת ולעשות היסטוריה. הניצחון בגמר על הקבוצה הברזילאית המפוארת, פלומיננזה, הוציא את כל אקוודור, גברים, נשים וטף לחגיגות עד בלי די.

המלעיזים ייטענו, כפי שנעשה לא מעט בעבר, כי הגובה הרב בו משחקת הקבוצה, מעניק לה יתרון רב. מאמן הקבוצה, אדגרדו באוזה, נתן את התשובה: "עניין הגובה זה מיתוס. זה קיים ויש לזה השפעה על פעילות פיזית, אבל ההיסטוריה מוכיחה שקבוצות מאיזורים גבוהים לא זכו בשום דבר. אם אין לך קבוצה טובה, אין לך כלום. אתה חייב קבוצה טובה".

באוזה המאמן העביר את מרבית קריירת המשחק שלו ברוסאריו סנטראל הארגנטינאית. הוא היה מגן, אולם הבקיע 80 שערים ב-310 משחקיו בקריירה, דבר שהציב אותו כמגן הפורה ביותר בתולדות הכדורגל הארגנטינאי. אחרי קריירת אימון לא כל כך משגשגת בת שמונה שנים, רובה בארגנטינה עם גיחה קצרה לפרו, הגיע באוזה לקיטו. "הקבוצה נהנתה מהצלחה גדולה ותוצאות מצוינות", אמר באוזה, "והמחויבות לזכות באליפויות זה תמיד אתגר נהדר עבור מאמן". אבל באוזה לא ייחל לפתיחה רעה שכזו. הכול הלך לו הפוך. בששת חודשיו הראשונים בתפקיד לא פחות מ-14 שחקנים עזבו את המועדון.

כאן הגיע רגע המבחן הכי גדול שלו. אחרי העזיבה המאסיבית של השחקנים, היה צריך באוזה לבנות הכול מחדש. וכך היה. "אמרתי ליו"ר שאני יכול לבנות הכול מהתחלה אם הוא ייתן לי את הגיבוי לעשות כן. זו הייתה תקופה לא קלה. האוהדים והעיתונאים היו נגדי". 'באוזה החוצה', היו צמד המילים הנפוצות באותה עת ברחבי קיטו. אלא שכאן חלה התפנית בסיפור. באוזה הצליח לסחוף את קיטו לאליפות ב-2007, שלושה מחזורים לפני תום העונה. "אמרתי לעצמי, 'אוקיי, באקוודור, אף אחד לא יכול לנצח אותנו. כעת האתגר שאנו צריכים להציב בפנינו הוא גביע הליברטדורס'", סיפר.

באוזה ידע כי רק ציוות מדויק של שחקנים מנוסים עם ותק רב וצעירים רעבים יקצור את ההצלחה לה הוא ייחל. אז הוא החל לרקוח את התמהיל הנכון. הארגנטינאי הביא בשנים שלו בקבוצה את חוסה קבאיוס, נורברטו ארויו, אגוסטין דלגאדו, קלאודיו ביילר ודמיאן מנסו הוותיקים, אליהם צירף את לואיס בולאנוס, פרנקלין סאלאס, שהוחזר הביתה לאחר שדרכו לא צלחה בכוכב האדום בלגרד, וג'ופרה גוארון הצעירים. הוא השכיל לבנות קבוצה בה אין כוכבי על שמושכים את כל תשומת הלב. "הגדולה של קיטו, היא העובדה כי לא קיימים בה סופרסטארים ואינדיבידואלים", אמר פטריסיו טורס, המנהל המקצועי של הקבוצה. "קיטו מייצגת כמעט את כל אוכלוסיית אקוודור. התרומה העיקרית של באוזה לקבוצה היא תחושת הביחד".

על המגרש סוד הקסם של הקבוצה היה בגמישות בצורת המשחק שלה. "אנחנו מאורגנים מבחינה טקטית, מה שאומר שאנחנו יכולים לשחק כל משחק בדרך שבה אנו רוצים", אמר השוער חוזה קבאיוס. "צוות האימון עשה עבודה נהדרת בעניין הזה. יש לנו גם שחקנים מצוינים. בלי שחקנים טובים אי אפשר לזכות בתארים". במהלך צמד המפגשים מול קיטו הסביר חלוצה של פלומיננזה, וושינגטון, היכן טמון לפי דעתו כוחה של היריבה: "החלוץ הכי טוב שיש לקיטו, זו הגישה".

אקוודור הצנועה אף פעם לא נחשבה למעצמת כדורגל. אחרי הגדולות של היבשת, ברזיל וארגנטינה, אפשר למנות את אורוגוואי וקולומביה. הנבחרת המקומית אף פעם לא הצליחה להעפיל עד 2002 למונדיאל ועתיד הכדורגל באיזור נראה ברוב הזמן די אפור.

הרי זה ידוע כי רוב השחקנים הגדולים צומחים בשכונות העוני הכי קשות ומסוכנות. באקוודור, משום מה, הגיעו רוב השחקנים לקבוצות הגדולות ומשם לנבחרת דווקא מהמעמד הבינוני - ילדים מבוססים שגדלו בתנאים רגילים ולא ממש רעבו ללחם. ב-1993 מונה לנבחרת דושאן דרסקוביץ', מאמן אקס יוגוסלבי, ממוצא מונטנגרי. דרסקוביץ' היה בהלם ממה שעיניו ראו. הוא לא הבין כיצד ייתכן שאין בקבוצות שחקנים מהאיזורים הכי נחשלים במדינה?

המונטנגרי עשה את מה שאף אחד לא חשב עליו לפני כן באקוודור. הוא יצא לשוטט באזורים הכפריים הכי נידחים על מנת למצוא את הכישרונות שמתחבאים שם. הוא היה מסתובב במכונית שהועמדה לרשותו מהתאחדות הכדורגל האקוודורית והחל את המהפכה. שתי הערים הגדולות במדינה, קיטו וגוואקיל, שניפקו עד אז את רוב השחקנים לנבחרת - אאוט, כפרים מרוחקים - אין.

דרסקוביץ' מצא בנערים רבים את האתלטיות, הכוח המתפרץ, היכולות הטכניות המצוינות וכמובן את הרעב, אותם הוא חיפש. הם אמנם נעדרו ניסיון, אך היו חדורי מוטיבציה ללמוד ולהצליח. "במשחק אחד של הנבחרת הוא זימן שחקנים שלא שמענו עליהם כלל", העיד פטריסיו טורס, שהיה סגן נשיא ההתאחדות בתקופתו של דרסקוביץ'. טורס הוסיף כי המאמן המונטנגרי היה נוהג תמיד לומר בחצי חיוך: "החובבנים שלכם היו יכולים לשחק אצלנו בקבוצות מן השורה הראשונה".

השינוי שדרסקוביץ' הכניס בנבחרת הביא גם את התפנית במועדונים. קיטו, שהתבססה על שחקנים מעירה, החלה לפתוח את שעריה בפני שחקנים מאזורים אחרים. גולת הכותרת של הפרוייקט היה 'העמק של צ'וטה'. לפני שנים רבות התיישבו שם כ-2,000 צאצאים אפרו-אמריקאים מאנגולה. הם ניחנו בכושר פיזי ומהירות יוצאים מן הכלל. בעמק של צ'וטה, השוכן בסמוך לגבול עם קולומביה, תנאים ירודים, דרכים משובשות ובתים די הרוסים. הדבר היחיד שאפשר היה למצוא שם הוא שחקנים כישרוניים. כיום נודע העמק לא בשם העוני והדוחק כי אם בכמות השחקנים הבלתי נתפשת, יחסית לאוכלוסייה, שיצאה ממנו. בקיטו אפשר למצוא את חיירו קמפוס, ג'ופרה גוארון, לואיס בולאנוס, דייגו קלדרון ואגוסטין דלגאדו.

בקיטו אין כאמור כוכבים גדולים, אבל סיפורם של שניים מהוותיקים מלמד על סוד הצלחתה. אגוסטין דלגאדו המכונה 'טין' הובא לקבוצה ב-2006. דלגאדו שיחק בשני גביעי העולם בהם השתתפה אקוודור וכבש את השער הראשון אי פעם של הנבחרת במונדיאל, אבל באוזה הביא אותו פחות בשביל היכולת ההתקפית, כי אם בגלל כושר המנהיגות שלו.

"הייתי צריך מנהיג בקבוצה", אמר באוזה. "מנהיג זה שחקן עם ניסיון שיודע להעביר מסרים. ככל שקמפיין הליברטדורס התקדם, שמענו את דלגאדו יותר ויותר בחדר ההלבשה, כשהוא מעודד את השחקנים באימונים ואומר להם: 'חבר'ה, תחשבו כמה קשה עבדנו כדי להגיע למעמד הזה'. המנטרה אומצה על ידי כולם". דלגאדו לא פתח בהרכב, אבל הקהל של קיטו קרא לו: "המחליף המושלם".

טין, שעבר במהלך הקריירה שלו קבוצות רבות, ביניהן סאות'המפטון האנגלית, הוא, כאמור, עוד אחד מילידי עמק צ'וטה. אחרי שהתבסס כלכלית במרוצת השנים, הקים ב-2002 את 'הקרן של אגוסטין דלגאדו', שמספקת למאות ילדים מהאזור תנאי למידה נאותים, טיפול רפואי מסור וכמובן, מרכזי ספורט.

ב-17 בדצמבר 2006 איבד טין, שהיה מוכר עד שהתבגר בסקנדלים הרבים שייצר, את השליטה. במהלך משחקה של קיטו נגד ברצלונה, הוא החל בקרב אכזרי על הדשא. בסיומו ארבעה משחקני ברצלונה נפצעו. דלגאדו היה אחד מ-11 שחקנים שהושעו לתקופות של בין חודש לשנה. טין קיבל את העונש המירבי - השעיה לשנה.

דלגאדו, האחראי על טיפוחם וחינוכם של מאות ילדים, לא יכול היה לשאת את הבושה ושלח מכתב התנצלות פומבי לאותם ילדים בקרן שלו. ההתאחדות האקוודורית לא קיבלה את בקשת החנינה והעונש נותר על כנו. אלא שילדי העמק של צו'טה לא אמרו נואש. הם קמו והתאגדו. מאות מהם חסמו את הכביש המהיר החוצה את המדינה במחאה. "אנחנו חייבים שטין ימשיך לעבוד – מאות ילדים שורדים הודות לו", הם קראו. הזעקה שהוקמה עבדה. טין עבר שימוע, בו הוא פרץ בבכי מרגש תוך כדי שהוא נופל בזרועות אימו. הסנקציה שנכפתה על טין הוסרה, כשהוא הבטיח להוסיף לרשימת המטרות שלו גם את המלחמה באלימות.

גם בחלק האחורי של הקבוצה, בין קורות השער, רצה באוזה ניסיון. האיש השני בסיפור הוא חוסה קבאיוס, 37. קבאיוס עשה קריירה מפוארת שהחלה ב-1989. אשתקד, לאחר 18 שנים של משחק, עם 77 הופעות בנבחרת (1994-2005), החליט האיש שכונה "הידיים של אקוודור", אחרי עונה בדפורטיבו אזוגאוס, לתלות את הכפפות. אלא שאז הגיע ההצעה מבאוזה. המאמן סבר שקיטו צריכה שוער ותיק, אחד שייתן שקט מאחור. באוזה הרי כיוון לליברטדורס, ומי יותר מתאים מאשר קבאיוס, שהגיע פעמיים למעמד הגמר עם ברצלונה ספורטינג קלוב (1990, 1998), אך נוצח שם.

אחרי ההצגות המצוינות שלו בקיטו, הזימון המחודש לנבחרת לא איחר להגיע. הקאמבק של קבאיוס נעשה בצורה המושלמת ביותר כשהניף לראשונה בחייו את גביע הליברטדורס, עשור לאחר ההופעה הקודמת שלו בגמר. "הוא זה שהניח את היסודות לזכייה. הוא נתן להגנה הרבה מאוד ביטחון", אמר עליו וולטר גררו, ששיחק עימו בעבר.

גביע ליברטדורס מושווה לעיתים לליגת האלופות, אבל המרחק בין שני המפעלים הוא כמו שמיים וארץ. קיטו היא סינדרלה של ממש, דבר שסביר להניח שלא יקרה באירופה לאור ההבדלים העצומים בין הקבוצות. ההצלחה של קיטו הכניסה את המדינה לסחרור חושים. כבר ברבע הגמר, אחרי שהדיחה את סן לורנצו הארגנטינאית, יצאו מיליוני אקוודורים בכל רחבי העולם לחגוג. הטירוף המשיך אחרי חצי הגמר, כשחטאפה הספרדית החתימה את הקיצוני המצוין, גוארון. התיאבון של קיטו רק גבר והלך. הניצחון הביתי המדהים במשחק הראשון בגמר על פלו 2:4 כבר היה אקסטזה. "אנשים כאן חוגגים כמו מטורפים", אמרו האוהדים. "זה הטריף את כל האומה. אנחנו הוזים". ביום שאחרי משחק הגומלין, ברזיל חשה בטרגדיה. העיתונות במדינה השוותה את ההפסד, לא פחות ולא יותר, להפסד בגמר מונדיאל 1950.

התפרצויות השמחה באקוודור היו בלתי נשלטות. לפני מספר שנים הייתה קיטו על סף ירידה לליגה השנייה. "הציעו לשנות את החוקים כדי שנישאר ולא נמצא את עצמנו בליגה המשנה", אמר טורס. "הנהלת הקבוצה סירבה בכל תוקף. אנחנו אנשי כדורגל. רצינו להילחם על המקום שלנו, נלחמנו ועשינו קאמבק". אכן, חתיכת קאמבק.