עדיף מסוממים על מטומטמים

אני מודה, פרשיות הסמים לא פגמו בחיבתי לטור דה פראנס. ממילא אף פעם לא ממש הצלחתי להבחין בין הדמויות המעורבות, בטח שלא להיקשר אליהן. ניסיתי, השתדלתי, קראתי את כל המוספים, אך מעולם לא נשאבתי למאבק בין קבוצות שהתקשיתי לבטא את שמן (כמו הדרבי הלוהט בין LIQUIGAS ל-CAISSE D’EPARGNE), לא זיהיתי את המאבקים הטקטיים בין הרוכבים, ומאז עזיבתו של לאנס ארמסטרונג בוודאי שאין לי פייבוריט או רוכב מועדף. מודה ומתוודה, אין לי מושג באופניים. כמו בחורה שרואה כדורגל, כך אני הבטתי בטור דה פראנס, מתקשה להעריך את האיכויות של האירוע הספורטיבי ומתרכז רק בזוטות חסרות המשמעות שמסביב: בצילומים המרהיבים של טירות אירופאיות לצד גבעות מוריקות, במסוקים שחגים מעל למיליוני הצופים שמחכים שעות לצד הדרך כדי לנופף לרוכבים, בטיול המודרך בין הכפרים הקטנטנים והכבישים הפתלתלים שמקיפים את הרי האלפים. בעודי נהנה מהמנה היומית של משב האוויר האירופאי שמצנן את סלוני המחניק בתל אביב, הרגשתי כמו במסע החלומי באירופה הקלאסית שלעולם לא אוכל להרשות לעצמי. כמה יפה נראית צרפת מלמעלה, כמה אציליים נראים תושביה, כמה הם שונים מאותם גדודי תיירים שתפסו לי את הפינה השקטה בחוף פרישמן.

מנגד, בתור רוכב אופניים עירוני ותיק - שלא פעם נזקק לכמה דקות מנוחה אחרי כל טיפוס בעלייה התלולה והכמעט בלתי אפשרית של שדרות בן ציון - תמיד ידעתי להעריך את המאמץ הגופני העילאי של הספורטאים הללו. הלא אם אני זקוק לפחית רד-בול אחרי כל פעם שאני עולה את שדרות רוטשילד, איך אפשר לצפות מהם לטפס 250 ק"מ על האלפים בלי איזה מנת טסטוסטרון קטנה ליד הפסטה של הערב והקפה של הבוקר?

אבל השבוע שוב התחוורה בפנינו החשיבות של הטור, מזווית אחרת. הדיווחים החיים מהולנד של משחק האימון של בית"ר ירושלים מול פמגוסטה הקפריסאית הזכירו את הריקנות הגדולה של חודש יולי, את הוואקום שנוצר בחיינו, זה שגורר גופי תקשורת לדווח בכפייתיות על כל מהלך במשחק אימון, גם אם מדובר במשחקונים פנימיים, תחרויות כדורסל או גירודים במפשעה. איזו עליבות.

להלן לקט קצר מהכותרות שעיטרן השבוע את אתרי האינטרנט: "בכורה פושרת למתיאוס: רק 1:2 מול הנוער" (אחרי משחק האימון הראשון של מכבי נתניה); "טוטו תמוז: אין מה לדאוג, אנחנו בכושר טוב" (אחרי משחק האימון הראשון של בית"ר ירושלים); "שחקני הפועל תל אביב התמקמו במלון באוסטריה" (אחרי הנחיתה הדרמטית של האדומים בוינה); "לותר מתיאוס התלבש בסטייל, הרבה לכתוב במחברתו, מיעט להתייעץ, ואף חרג ממנהגו וצעק" (אחרי אותו 1:2 שערורייתי מול קבוצת הנוער).

לשם מה ההיסטריה? מה לנו ולכל הבלבלת הזו, לרדיפה אחר כלום, לדיווחים בנוסח "צפו בטופוזאקוב מחקה את הנפילות של באדיר", לאיוולת הזו שממחישה לנו שוב ושוב את עליבות חיינו? תנו לנו ספורט אמיתי, תחרותיות רשמית ורצינית, מאבקים הרואיים. כן, גם אם זה אופניים. אז מה אם החבר'ה מהטור משתעשעים קצת עם הכימיקלים בחדרי המעבדות. אולי גם הם מרגישים צורך לטשטש את התודעה מרוב "פרסום ראשון" של עוד אימון שפוצץ.

ברגעים הקשים הללו, כשהתמונות של לותר מתיאוס על כתפי האוהדים לא יורדות מהכותרות בגלל שאין משהו מעניין יותר, כשבאחד האתרים מתנוססת הכותרת הסנסציונית "צפו בשחקני הפועל תל אביב משתעשעים בבריכה", זה הזמן להתחרט. איך לא ראיתי יוון-רוסיה בבית המוקדם? למה הרשיתי לעצמי לזפזפ בהארכה של קרואטיה-טורקיה? מה חשבתי לעצמי? למה לקחתי את מתנת האל הזו כדבר מובן מאליו? "אתה לא יודע להעריך את מה שיש לך עד שאתה מאבד אותו", אמרו חכמים. זה הזמן לרוץ לחדר השינה, לנשק את אשתך ולאחוז בה חזק.

אין ספק, ימים קשים עוברים על כוחותינו. היורו חלף, המדוזות חזרו, ווימבלדון עומד להיגמר. אומנם שני הגמרים הקלאסיים עוד לפנינו, אבל כלל לא ברור איך נשרוד עד ה-8 באוגוסט, טקס פתיחת האוליפיאדה. הדיכאון משתלט על חיינו. כלום לא קורה. שוק ההעברות באירופה נראה חסר טעם אחרי היורו. ליגת הכדורסל מתפרקת. דורסמן ברח, בירנבוים מביא את גרין, מוסינזון עובר לראשון. טירוף. בינתיים, בקרית שלום, בוזגלו מונף על כתפי האוהדים. קרופניק נקרא להציל את חיפה. בית"ר מזלזלת באלופת פולין. מישל דיין מתכונן למחזיקת הגביע ממונטנגרו. "איזה שיעמום", זעק אסף אמדורסקי, "בשביל מה בכלל אתה קם בבוקר?". אין ספק, אתה צריך אהבה חדשה. כל דבר עדיף כרגע. גם תחרות אופניים.