דור הזהב

שריקת הסיום של השופט רוברטו רוזטי, הולידה באותו גמר יורו 2008 את ספרד חדשה, זו שהשאירה מאחור את כל המיתוסים והקלישאות אודותיה, ויצאה לעתיד חדש. ספרד תמיד הסתובבה בטופ האירופי והעולמי בכל הקשור לספורט, אך בשנים האחרונות המדינה המפולגת הזו החלה לקצור את הפירות לא רק ברמת הקבוצות, אלא גם ברמת הנבחרות הלאומיות.

נכון, אי אפשר להתעלם מתאוריית "השפיץ של הנעל" וייתכן שאם ג'יג'י בופון היה עוצר עוד פנדל או פיליפ להאם היה סוגר היטב את טורס, הכל היה שונה, הרי בכדורגל עסקינן, אבל אי אפשר להתעלם מהמגמה. ב-2006 זכתה נבחרת הכדורסל שלה באליפות העולם, ושנה לאחר מכן הוכתרה כסגנית אלופת אירופה. את תוצאת היורו שהסתיים זה מכבר, אתם יודעים. ב-2005 נבחרת הכדוריד שלה זכתה באליפות העולם, ושנה לאחר מכן, זכתה במדליית הכסף באליפות אירופה. יש להם גם את ליגות הכדורגל והכדורסל הטובות באירופה, מורכבות לא מעט משחקנים מקומיים נהדרים. האימפריה הספרדית שוב מרימה את ראשה.

"זה לא היה ניצחון עבור מדריד או ברצלונה", אמר ססק פברגאס, קשרה הקטלוני של ארסנל, אחרי הניצחון על גרמניה, "זה היה ניצחון עבור המדינה ועבור הכדורגל". מה מגדיר את אותה "ספרד החדשה", זו שרושמת הישגים ספורטיביים לאומיים ומצליחה לגרום לשמחה מסוימת אפילו בחבל הבאסקים או במחוז קטלוניה, הידועים בבדלנותם?

העניין עם ספרד הוא שאף פעם לא מדובר רק בספורט, והחגיגות לאחר היורו הבליטו זאת. "מגיע לדור שלי לחוות זכייה כזו", אמר ראש הממשלה, חוסה לואיס ספאטרו, שהגדיר עצמו כ"מנהיג הראשון של הדמוקרטיה הספרדית שזוכה בתואר". בפעם הקודמת, ב-1964, הקטלונים, הבאסקים וספרד כולה, נאנקו תחת שלטונו של הרודן פרנסיסקו פרנקו, ונראה שהצלחות ההווה קשורות להיסטוריה הפחות יפה של ספרד.

“זו מדינה שעברה מדיקטטורה והחלה לפרוח כלכלית, עם אוכלוסיה של כ-40 מיליון איש, ובתהליך ארוך וטבעי היא מממשת את הפוטנציאל שלה גם בשדה הספורטיבי”, אומר שמוליק ניל"י, “ספרדופיל" הכותב תזה בנושא "לאומיות, גלובליזציה וכדורגל", "לכן, יותר אנשים יכולים לעסוק בספורט, ואם בעבר אצטדיון הכדורגל היה מקום למחאה פוליטית, כיום רבים עוסקים בספורט בשביל הכיף".

“אחרי שפרנקו מת ב-1975, הדמוקרטיה השקיעה בספורט”, מוסיף סאל אמרגי, כתב העיתון "אל מונדו". "רבים עוסקים בספורט כלשהו מגיל צעיר, ולכן כל הנבחרות של ספרד עד גיל 21 הן בטופ העולמי. זה מוביל גם להצלחה אצל ספורטאים יחידים כמו מיגל אינדרואין או רפאל נדאל". ההשקעה בספורט היא לא רק תוצאה של מדיניות ממשלתית מסוימת, אלא גם של המועדונים הגדולים. “ריאל וברצלונה, לדוגמה, הם מועדונים שמקיימים בתוכם הרבה ענפי ספורט, וההכנסות שמתקבלות מכדורגל זורמות גם לענפים אחרים ולטיפוח הנוער. בסופו של דבר, כנראה שהדברים מחלחלים", אומר ניל"י.

"הקבוצות משקיעות הון בנוער, גם ברמת האימונים וגם ברמת המתקנים", מרחיב בנושא עורך אתר הכדורסל הספרדי ACB.COM, פאבלו מאלו דה-מולינה. "לפני כשלוש שנים מספר שחקני הנוער שטיפחו רק קבוצות הליגה העליונה היו כ-80 אלף. ההשקעה בשחקנים שנולדו בתחילת שנות ה-80, אלה שמרכיבים היום את הנבחרת, השתלמה לא רק לנבחרות שזכו בהישגים בכל הגילים, אלה גם לקבוצות, שהחלו לייצא שחקנים ל-NBA”.

רק לשם המחשה, ב-1998 נבחרת הנוער של ספרד, בראשות פאו גאסול, זכתה באליפות אירופה לנוער. הפסדה היחיד בטורניר היה דווקא לישראל של טל בורשטיין ויניב גרין. זה כנראה ההבדל בין ליגה שיש בה מכבי תל אביב ועוד כמה קבוצות עם תשתית נוער יחסית דלה, לליגה שמרכזת את מיטב הקבוצות ביבשת ומעניקה ממשאביה הכלכליים לדור העתיד.

"ההשקעה הגדולה מייצרת לספורטאים גם הרבה ביטחון ושקט, ולכן יש להם אלופים בכל התחומים", מסביר השוער דודו אוואט את חשיבות הזרמת הכספים וההשקעה המקצועית העצומה. “גם אם ההשקעה לא מובילה להישגים בטווח הקצר, הספורטאים הצעירים זוכים להערכה מבחינת הספונסרים, לתמיכה מצד ההנהלות ואפילו, בשונה מישראל או אנגליה, לאהדה בתקשורת". אוואט לא מדבר רק על הכדורגלנים או הכדורסלנים, אלא גם על ספורטאים אולימפיים ונהגי מירוץ.

השילוב בין ההשקעה בענפי ספורט, בנוער ובתשתית, יחד עם מרכזיותו של הספורט בספרד, הוליד עוד דור מוכשר, אך כזה שבכל זאת שונה מאלו שקדמו לו. "השחקן הספרדי תמיד היה מפונק והעדיף לשחק בארצו”, מספר אמרגי, "אבל בשנים האחרונות אנחנו רואים שחקנים שיוצאים החוצה כמו טורס או פברגאס, נלחמים על מקומם ורוצים להצליח גם באירופה. כל העניין של האיחוד האירופי עוזר לזה".

היציאה אל היבשת היא רק נדבך אחד בבניין הכוח הספרדי. “בכדורגל, ההצלחה של המועדונים הייתה הכישלון של הנבחרת”, מסביר אמרגי. "תמיד תפקידי המפתח במועדונים היו של שחקנים זרים, והספרדים נדחקו. כיום, קאסיאס, ראמוס וראול מנהיגים את ריאל, והקישור של הנבחרת הלאומית מורכב משחקני ברצלונה, שהביאו איתם לנבחרת את הכדורגל היפה, וידעו לשלבו במנהיגות ואומץ. צ'אבי תמיד היה שחקן טוב, אבל בברצלונה לא נתנו לו להרגיש מנהיג, ואילו בנבחרת אראגונס נתן לו את המושכות. בנוסף, אראגונס ידע להציב את השחקנים נכון. לאינייסטה אין מקום ברור בבארסה, אבל בנבחרת כן היה לו".

"הזקן" נתן לכל שחקניו, עד האחרון שבהם, להרגיש חשובים במערך שיצר. הוא נתן לפברגאס יותר חופש פעולה, התעקש על ראמוס כמגן ימני והפך את שחקניו ללוחמניים יותר. בממוצע למשחק, ספרד ביצעה 4 עבירות יותר מגרמניה ביורו הנוכחי.

בכדורסל המצב אפילו טוב יותר. השחקנים הספרדיים הם ה-כוכבים של קבוצותיהם. בעבר היו בנבחרת שחקנים גדולים כמו חואן אנטוניו סן אפיפניו או אלברטו הררוס, אך השאר היו שחקנים משלימים בקבוצותיהם. כיום, ספרד כולה היא נבחרת של כוכבים, שהגדולים שבהם כבר משחקים ב-NBA. "הצעירים המוכשרים זוכים מגיל צעיר לככב בקבוצות שמשחקות בליגה שנחשבת לטובה באירופה", מרחיב דה-מולינה, "כשריקי רוביו משחק זה בגלל שהוא טוב, ולא בגלל משהו אחר. כך נבנית היכולת שלו, הוא צובר ניסיון ברמות הגבוהות. לא מעט שחקני כדורסל מהנבחרת נחשבים כיום לטובים באירופה, והזרים הם רק תוספת כוח".

עוד סיבה להצלחת נבחרת הכדורגל היא בגיבוש. לפני היורו היה אראגונס נתון לביקורת בלתי פוסקת על שיטת ה"טיקי-טאקה" שלו – מסירות קצרות, סבלנות והחזקת כדור עד ליצירת הזדמנות – אך הוא טען כי זו הדרך הנכונה לשחק נוכח הסגל אותו זימן. “אראגונס הלך עם האמונה שלו, וזימן לסגל רק שחקנים שהיו בכושר טוב ושהתאימו לסגנון שרצה להנחיל, לדוגמה סרחיו גרסיה, ששיחק בשורות היורדת סראגוסה", אומר אוואט, "התקשרות הספרדית לא ביקרה שחקן כזה או אחר, אלא את הנבחרת כולה, כשרק אראגונס חוטף, כי הוא המאמן. הוא הלך עם הקו שלו, זה הצליח והוא ושחקניו זוכים לכבוד מלכים”.

הביקורת לא הטרידה את “החכם מאורטלסה”, שידע לא רק למקם את השחקנים ולהפיח בהם רוח מנהיגות, אלא גם לגבש אותם ולייצר אווירה הישגית בנבחרת. "אראגונס מאוד אוהב את ראול, אבל החליט להוציאו כי חשב שיש שחקנים בכושר טוב ממנו. הוא גרם לסערה וכולם יצאו נגדו”, אומר אמרגי. "היה פה אקט שגרם לשחקנים לתמוך במאמנם ולהוכיח כי הם מסוגלים לנצח גם בלי 'המלך', להראות שאינם לוזרים. המהלך ליכד אותם, והאווירה בנבחרת הייתה הכי טובה אי פעם. קולגה שלי שהיה איתם באוסטריה, סיפר שהם היו מלוכדים כמו קבוצה ולא כמו נבחרת".

השילוב בין טיפוח הנוער, הרמות הגבוהות של הליגות המקומיות, העובדה ששחקנים מקומיים מוכשרים מקבלים את המושכות לידיהם, והגיבוש החברתי ששורר בנבחרות הכדורגל והכדורסל הספרדיות, כל אלה יוצרים חיבור מנצח שמספק קבלות ברמה הלאומית.

האם הצלחת הנבחרות חלחלה גם לרבדים עמוקים יותר, ועמעמה את הבדלנות של הקטלונים או הבאסקים? קשה לומר שעניין הלאומיות דעך בספרד, רחוק מכך, אך ביורו האחרון נדמה היה שמשהו השתנה בעניין סביב הנבחרת, ואולי גם זה תרם להצלחתה. אמרגי הקטלוני אוהב את ברצלונה והיא חשובה לו הרבה יותר מ"האדומה", אבל הוא יודע להסביר מדוע בזכייה הנוכחית נראו גילויי שמחה ברחבי ספרד.

“כיום הנבחרת לא מורכבת רק מכאלה שבאו ממדריד, אלא היא יותר פלורליסטית והטרוגנית", מסביר אמרגי את היחס לו זוכים הגיבורים החדשים. "יש שחקנים מכל חבלי הארץ, וזה נכון גם לכדורסל. פעם התביישו לאהוד את הנבחרת כי זה הזכיר את ימי פרנקו, וזה נחשב ללאומני במידת מה אם תמכת בה בהתלהבות. אם נבחרת ספרד תגיע לברצלונה אחרי הישג גדול, לא יהיו מיליונים ברחובות, אבל ישמחו על הישגיה כי משחקים בה שחקנים קטלונים. אגב, לפני הגמר, היו פוליטיקאים קטלונים שהצהירו כי הם רוצים שגרמניה תנצח".

אז בספרד הספורט לא ממש שינה את היחס החברתי לנבחרת, ועדיין יש מקומות שמסתייגים או סולדים מהבעת תמיכה בה. אבל מרבית הספרדים בכל זאת חשים גאווה. "הזכייה הרימה את ספרד על הרגליים", מספר אוואט, שחווה מקרוב את רגעי האופוריה שעוברים על המדינה, "באופן כללי, הפרגון מגיע מכולם וגורם לסוג של חיבור. התקשורת שידעה לקטול יודעת עכשיו להחמיא ובגדול".

מאז 1993 מפרסמת אופ"א את דירוג הנבחרות החודשי. באופן כללי, אף אחד לא ממש לוקח אותו ברצינות, אבל הספרדים נהנו השבוע מאוויר פסגות כשדורגו, לראשונה בהיסטוריה, במקום הראשון. התקשורת בחצי האי האיברי לא הסתירה את קורת רוחה, וציינה כי היחידות שעמדו בעבר בראש הדירוג הן ברזיל, איטליה, גרמניה, ארגנטינה וצרפת. ספרד היא הנבחרת הראשונה שלא הייתה אלופת עולם, אך בכל זאת ניצבת ראשונה. אחרי הזכייה ביורו, ספרד יכולה לחלום על גביע העולם 2010, ובצדק.