רגע ללא מחלוקת

הזכייה של נבחרת ספרד ביורו זכתה ובוודאי עוד תזכה לאינספור ניתוחים ספורטיביים, אבל מעניין לנסות להסתכל עליה מזווית אחרת, פוליטית. סביר מאוד להניח שאחרי שחזור רגעי המפתח של הטורניר והמשחקים הגדולים יותר ופחות, יהיו לא מעט כותבים שיבקשו לעסוק בשאלת הלאומיות הספרדית בהקשר של הצלחת הנבחרת. השאלה הזו מעניינת במיוחד בהשוואה לאחד מאירועי הכדורגל הכי משמעותיים בהקשר של זהות לאומית: הזכייה של נבחרת המהגרים של צרפת במונדיאל 98'.

בגמר המונדיאל של 98' כבש זינדין זידאן פעמיים נגד ברזיל של רונאלדו. באותו ערב הפך זידאן סופית מיאזיד לזיזו. לא מדובר כאן רק בשינוי של כמה אותיות: השם יאזיד היה ונותר עבור הצרפתים ה"מקוריים" תזכורת לכך שהגיבור הלאומי החדש שלהם הוא בן מהגרים - מוסלמי אלג'יראי, שכמו רוב חבריו לנבחרת גדל במשכנות עוני ובמציאות של אפליה גזענית. הניצחון של זידאן במונדיאל שנערך בצרפת, יחד עם דסאי, ויירה, הנרי, טרזגה ואחרים, היה לכאורה גם ניצחונה של צרפת הליברלית, שרוצה באמת ובתמים לאפשר לבני המהגרים להפוך לחלק אינטגרלי מן החברה.

הפיכתו של זידאן לאייקון תרבות שיקפה לצרפת את הבבואה שהייתה רוצה לראות, דינמיקה שדומה אולי לתהליך המתרחש בימים אלה בארצות הברית ביחס לברק אובמה. אם אובמה מייצג את התגשמות החלום האמריקאי, זידאן נתן הן לצאצאי המהגרים והן לרוב אזרחי צרפת ה"מקוריים" תחושה כי ישנו חלום צרפתי. אולם דווקא משום שנבחר חמש פעמים מתחילת שנות ה-2000 לאיש הפופולרי ביותר בצרפת, היה ברור לכל מי שעיניו בראשו שביקורת ועוינות כלפיו יגיעו גם כן, מצד כל מי שהחזון בדבר צרפת הפלורליסטית לא קסם לו, בלשון המעטה. בראש רשימת המבקרים ניצב, שלא במפתיע, מנהיג הימין הקיצוני ז'אן מרי-לה פן - גרסה חובבת צפרדעים של מאיר כהנא. בתסכולו על הצלחת הנבחרת גם במונדיאל 2006 טען לה-פן ערב הגמר כי שחקני צרפת לא מייצגים את העם הצרפתי. "זידאן‭,"‬ נזף לה-פן כשברקע המרסלייז בפול-ווליום, "מגמגם את ההמנון‭."‬ תוראם הגיב: "מר לה-פן לא מודע לכך שלצד צרפתים בלונדינים ישנם גם צרפתים שחורים. אנחנו מאוד גאים להיות צרפתים".‬

הלאומיות הצרפתית הכירה משך שנים גרסה אחת בלבד של "להיות צרפתי". מאז 1789 כל סטייה מן המורשת החילונית של המהפכה לא הייתה מקובלת. לכן, למשל, עטיית רעלות מצד תלמידות מוסלמיות בבית הספר, עוררה בשנים האחרונות סערה ציבורית כה ניכרת מכיוון שסימלה פגיעה בחילוניות המרחב הציבורי. מבחינתו של לה-פן, הנבחרת של זידאן כיסתה ברעלה את צרפת כולה. לרוב הצרפתים, לעומת זאת, הרבה יותר נוח להפריד. רעלות - ממש לא, אבל גביע העולם? ממש כן.

הנבחרת של 98' הייתה במספר מובנים ביטוי מובהק לחילופי דורות. ממש כמו בישראל, תפיסת "כור ההיתוך" של הלאומיות הצרפתית עיצבה את חיי דור המהגרים הראשון וקרסה לנוכח הביטחון העצמי הגובר של הדור השני, שלא היה מוכן עוד לוותר על זהותו בהתאם לדרישות הממסד. כאשר כמות המהגרים הייתה מצומצמת ואלו ראו את מדינתם כ"ארץ הקולטת" אליה עליהם להסתגל, תרמה הלאומיות להכללתם במסגרת הקולקטיב. אולם כאשר "המיעוטים החדשים" נהנים ממודעות הולכת וגוברת לזכויותיהם וכוחם, הם אינם מוכנים עוד למחוק את זהותם המקורית אלא רוצים להשתלב בחברה בתנאיהם שלהם. הרצון הזה בא לידי ביטוי מזוקק בתשובתו של תוראם ללה-פן, ובא לידי ביטוי ברור עוד יותר כאשר בבחירות לפני מספר שנים זידאן עשה שימוש נדיר בהשפעתו הציבורית והכריז: "אני קורא לכל הצרפתים לא להצביע לאיש הזה" – כפי שבחר לכנות את לה-פן. תשובתו של הגזען הייתה "אני מציע לזידאן שיתעסק בעניינים שלו". במילים אחרות, הוא היה משלח בזידאן את כנופיות הבריונים שלו אם רק היה יכול.

סוגיית המהגרים בצרפת כמובן שלא מסתכמת בדו הקרב האישי בין זידאן ללה-פן. אם כך היה, זידאן אולי היה מסיים את העניין בנגיחה אותה כולם היו מקבלים באהדה. הקונפליקט החברתי סביב שאלת הכללת המהגרים בחברה הצרפתית רחוק מלהסתיים. בחירתו של סרקוזי לנשיאות, בין היתר בגלל מדיניותו הנוקשה כשר פנים בכל הקשור לטיפול בהתפרעויות מיעוטים בליבה של פאריס, משקפת את המשך הקונפליקט התרבותי. ייתכן מאוד שההצלחה הספורטיבית של נבחרת המהגרים סיפקה דווקא "לגיטימציה" להמשך הבעיות הפנימיות, מעין אשליה לפיה כי גם לנדכאים "יש סיכוי". למרות הנגיחה במטארצי, ברור מאוד שצרפת אימצה אליה את זיזו – אך ממש לא בטוח שהיא מוכנה לקבל את כל אלו שעדיין נקראים יאזיד. אם יש לקח מרכזי מהדיון על הנבחרת הצרפתית של 98' – דיון שעדיין נמשך – הוא כי הכדורגל, עם כל הרצון הטוב, לא יכול להוות אמצעי דרכו תפתור חברה את בעיותיה. הוא יכול, לכל היותר, לשקף את שאיפתה לפתור אותן.

נדמה שהנקודה הזו, של הכדורגל כמשקף ולא כמעצב של תופעות חברתיות רחבות יותר, ניכרת גם במקרה הספרדי, על הזהות הלאומית הבעייתית הכרוכה בו. הדרך המתבקשת ביותר לעבור לאותו מקרה היא באמצעות המאמן הצרפתי ריימונד דומנק, שהיה, כך מסתבר, מומחה בתשובות אינפנטיליות עוד לפני שתירץ את תצוגות נבחרתו ביורו האחרון. בתגובה לביקורתו של לה פן ב-2006 על שירת ההמנון ענה דומנק כמו ילד בכיתה ה' שמואשם על ידי המורה כי לא עשה שיעורי בית: "גם הספרדים והארגנטינאים לא שרים את ההמנון‭."‬ זו ללא ספק אחת התשובות הטיפשיות ביותר שמישהו נתן לשאלה כלשהי אי פעם. אם דומנק היה טורח לחשוב או לבדוק לפני שענה, היה מגלה או נזכר כי אף שחקן ספרדי לא יכול לשיר את מילות ההמנון ("המארש המלכותי"), פשוט מכיוון שאין לו מילים. וזה לא במקרה.

להמנון הספרדי אין מילים מכיוון שכל ניסוח, ולא משנה על ידי מי ייכתב, יגרום למישהו לחוש מקופח. חואן לינץ, מגדולי חוקרי ספרד במאה העשרים, טבע משפט ידוע המופיע כמעט בכל מחקר על ההיסטוריה המודרנית של המדינה: "ספרד... היא מדינה עבור כל הספרדים, מדינת הלאום עבור חלק גדול מהאוכלוסיה הספרדית, ורק מדינה אך לא אומה עבור מיעוטים חשובים". במילים פחות אקדמיות ניתן לומר כי כמו לא מעט מממשלות ישראל, ספרד כמדינה הייתה משך שנים רבות קונפדרציה רופפת של שבטים לוחמים.

המצב הזה בא לידי ביטוי במגרש הכדורגל עוד ב-1920, כאשר נבחרת ספרד שיחקה לראשונה באולימפיאדה באנטוורפן. המאמן, פאקו ברו, כופף את ידה של ההתאחדות הספרדית שדרשה בתחילה כי רק ספרדים – כלומר לא באסקים או קטלאנים – ישתתפו בטורניר. מרוצה מניצחונו מול ההתאחדות, ברו הלך עם העניין עד הסוף: למשחק הראשון היו אמורים לעלות תשעה שחקנים באסקים ושני קטלאנים. אף שהסכימו ללבוש את חולצת נבחרת ספרד, תשעת הבאסקים החליטו לפתור את לבטיהם האידיאולוגיים בדרך מקורית ודרשו מהמאמן לשתף שני באסקים נוספים במקומם של שני הקטלאנים, אף שאלו (השוער האגדי זאמורה והקשר סאמיטייר) היו השחקנים הטובים ביותר בנבחרת.

יחד עם זאת, חשוב לומר כי מאז אותו טורניר מפורסם שחקני הסלקסיון הסתדרו מצוין. כך, למשל, במונדיאל 1994, בתגובה לקטעי עיתונות אמריקאיים שהתייחסו אל הספרדים כולם במונחים סטריאוטיפיים, חברו כל שחקני הנבחרת ללא יוצא מן הכלל – באסקים, קטלאנים וקסטיליאנים - וכמו שחקני מכבי ת"א בכדורסל בפיינל פור כמה שנים לאחר מכן עברו לתספורת אחידה עם זקנקן ספרדי "טיפוסי".

יתרה מכך. שחקנים ששימשו כסמלים לאומיים מובהקים, בחבל הבאסקים כמו גם בקטלוניה, הסכימו לשחק בנבחרת ספרד ואף עשו זאת פעמים רבות. דוגמה מרכזית מהווה חוזה אנחל איריבאר, ששימש כקפטן בילבאו וכיכב בשערה 18 שנים (1962-1980). 49 המשחקים ששיחק איריבאר במדי הסלקסיון מפתיעים במיוחד בהתחשב בהיסטוריה הפוליטית העשירה שלו כדמות לאומית באסקית. בדצמבר 1976, שנה לאחת מות פרנקו, עלה איריבאר למגרש באיצטדיון אטוצ'ה בסן סבסטיאן, לצד הקפטן של השכנה הבאסקית, ונשא עמו את הדגל הבאסקי, האיקורינה [Ikurrina]. בכך הוצג הדגל לראשונה בפומבי מאז מלחמת האזרחים, כאשר ברקע הושמע במערכת הכריזה אחד מהמנוני אט"א, אוסקו גודריאק ("חיילים באסקים") – אירוע שמקביל בחשיבותו בתודעה הקולקטיבית הבאסקית לאירוע שחרור הכותל בתודעה הקולקטיבית הישראלית.

לצד אירוע זה היה איריבאר אחראי ל"פעולות לאומיות" נוספות. בין היתר הוביל קמפיין ציבורי לשחרור אסירים פוליטיים ואירגן משחק צדקה לקידום מילון באאוסקרה (באסקית) המוקדש כולו למונחי ספורט. כיום הוא משמש כנשיא הכבוד של אתלטיק בילבאו וכמאמן נבחרת אאוסקדי, אשר ממשיכה עדיין לנסות ולקבל הכרה מן הגופים הרשמיים של הכדורגל האירופי. לצד כל אותן פעילויות המשיך איריבאר מגמה שניכרת גם היום אצל צ'אבי, פויול ואחרים – אידיאולוגיה בדלנית לצד מחויבות לנבחרת ספרד, בין אם מתוך אינטרס אישי או מתוך מטרות אחרות.

במילים אחרות, השחקנים, לפחות מאז 1920, לא היו מעולם הבעיה. כמו במערכון של הגשש החיוור, האוהדים הם מקור הבלגן. רבים מהם רצו במשך שנים לשרוף את דגל ספרד (ולא את המועדון) – וביום ראשון האחרון הניפו את אותו דגל בשמחה רבה.

החוקה מבוססת על האחדות הבלתי ניתנת לחלוקה של האומה הספרדית, מולדת משותפת ובלתי ניתנת לחלוקה של כל הספרדים. היא מכירה ומבטיחה את הזכות לאוטונומיה של הלאומים והאזורים המרכיבים אותה ואת הסולידריות ביניהם" [חוקת ספרד, 1978, סעיף 2]

באשר לאותם אוהדים, אפשר לומר שמדובר במשוואה פשוטה – הצלחה מייצרת נינוחות והסכמה, בפוליטיקה כמו בספורט. כמו במקרה הצרפתי, הספורט משקף פוליטיקה, ולא מעצב אותה. חוקת ספרד הדמוקרטית, שנשמרת כ 30 שנים, היא הצלחה אדירה למיעוטים השונים החיים בה. חרף עמימות הנובעת מסעיפים שונים שלה, החוקה מקנה אוטונומיה ניכרת לאזורים השונים במדינה, ובראשם חבל הבאסקים וקטלוניה. במציאות כזו יכולה זהות ספרדית להשתלב הרבה יותר בקלות עם זהות המיעוטים – והדבר בא לידי ביטוי גם בתמיכת האוהדים בנבחרת. דוגמה מובהקת לכך מהווה נושא "הנבחרות הלאומיות" של שני האזורים: נבחרת אאוסקדי, המורכבת ברובה המוחלט משחקני אתלטיק בילבאו, כמו נבחרת קטלוניה, המורכבת בעיקר משחקני ברצלונה, יכולות לזכות לתמיכת האוהדים המקומיים לצד נבחרת ספרד ולא במקומה, כאשר עצם התמיכה בנבחרות המקומיות איננה משמשת להתרסה בפני השלטון המרכזי.

עצם ההפנמה כי אין צורך "להתריס מול אף אחד" וכי קיים מכנה משותף משמעותי מספיק בין כל אזרחי ספרד איננה ברורה מאליה. מדובר בתהליך ממושך, מלא עליות וירידות. בשנת 81' אוימה הדמוקרטיה הצעירה בניסיון הפיכה שנגדע באיבו ומאז הלכה והתחזקה. גם פיגועי הטרור של אל-קאעידה במדריד תרמו ככל הנראה לחיזוק תחושת הלכידות הלאומית, שחיברה את הקסטליאנים, הקטלאנים והבאסקים יחדיו. ואין דבר טוב יותר לחיזוק נוסף מאשר כסף נוסף: בראשית שנות ה- 2000 הוחלט בפרלמנט הספרדי כי כספי מיסים שייגבו בקטלוניה ישמשו את קטלוניה בלבד – צעד שמשמעותו קרובה מאוד לעצמאות בפועל לקטלאנים.

כל זה לא אומר שראשי ההתאחדות הספרדית ירוצו מחר לקאמפ נואו או לסן מאמס למשחק של הנבחרת. סביר מאוד להניח גם ששחקני ריאל מדריד ימשיכו לספוג ראשי חזיר בקאמפ נואו – אבל הם לפחות יעשו זאת כסמלים של משטר העבר, של פרנקו, ולא של ההווה. ישנו סיכוי ניכר שדגל ספרד לא יזכה בשריקות בוז נוראיות בפעם הבאה שיוצג בקאמפ נואו או בסן מאמס – רק בכמה קריאות ייצוגיות (וגם זו התקדמות). אפשר, במיוחד אם אתם אופטימיים, לחשוב שהזכייה הספרדית ביורו משקפת מכנה משותף מוצק יותר, בין המיעוטים השונים לספרד "המרכזית", שהולך וקורם וגידים. אם אתם לא מאמינים, תקראו את הכותרות הזהות של "מארקה", השופר הידוע של ריאל מדריד, ו-"אל-מונדו דפורטיבו", עיתון הבית של ברצלונה, ביום שאחרי הנפת הגביע של קסיאס, פויול ושות'. כשבברצלונה ובמדריד מסכימים, מי אנחנו שנתווכח?