כוכב בין פתיתי נייר

הייתי רק בן חמש, לא ממש הבנתי בכדורגל. ובכל זאת, נוכח הדריכות והאושר שאחי ואבי שידרו, היה קשה שלא להתרגש מהאירוע. ישבתי איתם, די מנומנם, מול מסך שחור לבן. זכורים לי בעיקר פתיתי נייר לבנים ודמויות קטנות מקפצות ביניהן, מתרוצצות אחרי מה שנראה כמו ריצוד לבנבן על המסך. "זה הכדור", הסביר אבא, ובטח רציתי מיד לרוץ לחדר ולהביא את הכדור הצהוב שלי, עם הנקודות האדומות. ממרחק שלושים שנה, אני בעיקר נזכר בשער השני של קמפס.

לא זכרתי בדיוק איך זה היה, ממילא לא הבנתי אז יותר מדי בכדורגל או בחיים בכלל. אני מניח שהילדון שהייתי פשוט הרגיש באנרגיה הארגנטינית שהשתלטה על הגמר באותו הרגע. היום, בyoutube, זה לא נראה הרבה פחות קסום. המשחק קצבי, שער לכל צד והארכה. הקצב נשמר, והכדור עובר מצד לצד. אין זכר לשיטת הפנדלים, אין שום צורך בשער הזהב. עדיין בחלק הראשון של ההארכה, הכדור מרצד על המסך ככספית, ממרכז המגרש לעומק החלק של הולנד, ואז הוא נמסר לקמפס, על סף רחבת ה-16. מריו מדלג כמו איילה מעל מגן אחד, מפלס דרכו בגמלוניות בין פתיתי הקונפטי שנערמו ברחבה, עובר עוד מגן בקלילות, חולף על פני השוער, מסתבך מול שער ריק, אולי הוא נתקע בפתיתים. שני מגינים עטים עליו. הוא מחליק את הכדור פנימה, בקור רוח פתאומי שמטאטא את הבלק אאוט הקצר, מקיף את השער מימין, ורץ בידיים פרושות לעבר היציעים הנטרפים מאושר.

מונדיאל 82 שינה לי את התודעה, על כדורגל, על אהדה, על דרמה, וכנראה שעל החיים. אין לי מושג אם זו אובייקטיביות (ובכל מקרה, לא ראיתי את מונדיאל 70 עם ישראל ונבחרת הפלא-פלה הברזילאית), אבל לדעתי זה היה המונדיאל הגדול ביותר. ברזיל, אחרי שהביסה את ארגנטינה, ועם שחקנים יצירתיים כמו פלקאו וסוקרטס, נראתה כמו הזוכה הברורה. משום מה, אולי בגלל שאחי אהב את ברזיל, בחרתי באיטלקים. זה השתלם. משחק ענק, עם תוצאה שכמעט תמיד מעידה על משחק קלאסי, שער בנגיחה של רוסי, שער מאזן של סוקרטס, רוסי חטף כדור מההגנה הברזילאית (שמעתה ייקראו "הנאיבים"), רץ לעבר הרחבה, ונעץ כדור ברשת. במחצית השנייה ברזיל ענתה במבצע קבוצתי נהדר, וסיום גאוני של פלקאו.

ואז הוא בא, השער הבנאלי, הכה משמעותי הזה. כדור עומק, סתמי, למרכז הרחבה. הנאיבים בוהים בכדור, קופאים ממש כפי שעוד יקפאו מול פלאטיני וטיגנה, מראדונה וקניג'ה, זידאן והנרי. רוסי מסיט את הכדור פנימה, מעבר לשוער. הוא מפרפר בתוך הרשת כמו דג שעדיין לא מעכל כי נלכד. הלם. לא כל מה שיפה מנצח, משוואה שלא קל לקבל בגיל 9. ועדיין... הגביע הבא של איטליה, ב- 2006, בא בפנדלים ודי בגועל (חוץ מהטריביוט של גרוסו למרקו טרדלי), בעוד איטליה של רוסי זהרה ונצצה. כך שלמרות הכל, היה זה ניצחון הכדורגל היפה, אך גם שירת הברבור לנאיביות הרומנטית של הכדורגל הברזילאי.

אם במונדיאל 82 אהדתי את ההפך מאחי, בארץ הלכתי בעקבותיו עם מכבי ת"א. די מהר הוא הכיר בטעות וזנח אותה, דבר שלקח לי קצת יותר מדי זמן לעשות בעצמי. ב-83 עוד אהדתי אותם וייחלתי לצפות בתואר ראשון. הגמר שודר בטלוויזיה, בשחור לבן, דבר די נדיר. חוץ מאותו גמר גביע ומשחקי הנבחרת, כדורגל ישראלי היה בשבילי רק הזיה דמיונית, בחסות החומר הפסיכואקטיבי הנפוץ ביותר אז בארץ, שידורי "שירים ושערים" של רשת ב'. הגמר היה נפלא, הפועל הובילה, מכבי השוותה, הייתה תחושה של מהפך, ואז זה הגיע. גילי לנדאו רץ לכדור עומק, אבי כהן ליווה אותו במבטו, מרכוס כבר עמד לקלוט, גילי היה רחוק, הכדור היה גבוה, לא היה לו שום סיכוי, אבל אז הוא שלח יד. הכדור נכנס. "אה, זה לא נחשב, זה ביד", אני אומר לעצמי, אבל השופט גירש את שחקני מכבי הזועמים, בראשות מרכוס ההמום, וסימן לחדש את המשחק מהאמצע.

"רגע, רגע, לא יכול להיות. ראו את זה בטלוויזיה". בתור מי שגר שנתיים בארה"ב, ובשבילו פוטבול היה ספורט אחר לגמרי, חיכיתי לפסיקה של השופט. חיכיתי שיעמוד שם, באמצע המגרש, יפנה לקהל, יצליב את זרועותיו לפני החזה ויפריח אותן אל על, "incomplete". זה לא קרה. זה הרגע בו הבנתי כמה דברים חשובים - מכביזם זו לא אקסיומה לניצחון, גם לא הגינות, המציאות לא תמיד תואמת לתוצאה, וגם לא מה שמשודר בטלוויזיה. וגילי לנדאו בן ..., סתם, הוא גאון מסכן שלא זכה להכרה. שלוש שנים אחר כך יחקה אותו מראדונה מול אנגליה, ולנדאו יבכה בבית שלא רשם על זה פטנט. רק מהתמלוגים הוא יכול היה כבר אז לצאת לפנסיה, ולא לחפש חלטורות אימון עד עצם היום הזה.

השפיץ של הנעל הוא אולי הקונספט המקצועי שקרם עור וגידים באותו הערב בפאריס, קריסתו של איינשטיין הייתה אולי שידור השער האולטימטיבי בתולדות הספורט הישראלי, אבל בשבילי, כחייל צה"ל, זה היה סמל לפספוס. "בזבוז השנים הטובות ביותר" כבר לא הייתה קלישאה באותו ערב, עת העמדנו את הנגמ"שים מאחורי הפריקסטים. באיטיות, בעודנו מאובקים מפודרה לבנה, פרקנו את האפודים, ארגזי הציוד והמאגים לחדרים. ליל טפ"ש ארוך ומייגע עמד לפנינו, אחרי שבועיים בשטח (אולי זה היה רק שבוע, אבל זה נשמע יותר טוב). לא עניין אותנו כדורגל, ובטח שלא מלחמות, רק בנות ואלכוהול רצינו, והיינו ממוקדים לגמרי על מה שיוביל אותנו לזה כמה שיותר מהר. "יאללה לעבודה", סינן פוגל מתחת לשיניו הגדולות, "גומרים הולכים". לפני שמישהו הספיק להגיב נשמע רעש אדיר ברחבי הבסיס. "וואאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאו". לרגע השתתקנו. היינו בטוחים שזה פיגוע, אבל אחר כך לא היו עוד רעשים. נעשה שקט.

אחרי זה בא איזה מפקדיונר ואמר שניצחנו את הצרפתים. בדקה התשעים."וואלה", אמר תומר, והמשיך לנקות את המאג. כולם המשיכו לשתוק ולארגן את העניינים. ואני חשבתי לעצמי, "אנחנו חייבים לגמור הכל מהר ולצאת כבר מהחור הזה. הוא הופך אותנו לאדישים, מנותקים".

זו הייתה העונה. אפילו תומר הציניקן, שונא המיין סטרים, התאהב בחבורה של פרגוסון. הייתה עונה של גולים ענקיים, אכן סימן לבאות. גיגס מול ארסנל בסלאלום הארכה מדהים, גיגס מאזן נגד יובה בבית בדקות הסיום, מנצ'סטר חוזרים מ-2:0 בטורינו בזכות שער ענק של קול (או יורק, או קול, רמי וויץ לא עיוור צבעים). בחורה שכבר פגשתי פעם אחת בבליינד דייט הייתה בדיוק בסביבה. רציתי להיפגש יותר מאוחר, והיא נתנה לי זמן עד לסיום המשחק. תשעים דקות יספיקו, הרהרתי. באיירן עוד הובילו משער מגעיל, ומנצ'סטר היו נוראים. למזלם היו להם אז ששלושה בכושר נפלא: שמייכל, המשקוף והקורה. התבאסנו, וראיתי שהסוף המר מתקדם בדהירה. הרמתי טלפון לבחורה. היא בדיוק הייתה ברכב ואמרה שתיסע אלי, ותחכה למטה בפינה.

"הנה קרן אחרונה... לא, לא...", תומר נהם. "אה...", נהמתי חזרה, ובהינו מאוכזבים עוד רגע, בעוד הכדור חוזר שוב לרחבה. שרינגהאם השווה. התקשרתי אליה, ניסיתי לנפנף אותה, למרות שהייתה חמודה, אבל בשום מצב היא לא לוקחת הארכה. "הלו", היא ענתה. "הלו", עניתי מבולבל. "אתה בא? אני כבר כאן". "אה, אז זהו, נראה לי שיש הארכה. בא לך לעלות?". היא התחילה למלמל משהו על חניה, "לא נורא", חשבתי, יש הרבה דגים בים, ליגת אלופות יש רק אחת.

קרן למנצ'סטר. בקהאם מסובב באלגנטיות כדור שמשייט ברכות לרחבה, שרינגהאם עולה לנגיחה. לא ממש מתלבש לו, אז הוא מחליק את הכדור הלאה. "נראה לי שאני אסע", היא פתאום מהדהדת מפלנטה רחוקה. סולשיאר שולח רגל. הכדור טס למעלה, לחיבור, מעל לראש של מגן באיירן ההמום. קאן מביט המום בכדור שצונח בקרקעית הצוללת הגרמנית הטבועה. דבוקת אדומים מתחבקים ליד דגל הקרן. מתיאוס מיוזע והרוס על הספסל. שמייכל עושה סלטה של תרועה. "וואו", אומר תומר. "וואו", אני עונה. "הלו". הטלפון תקוע לי על האוזן לאורך כל המהלך. "היה גול". "הבנתי". "אין הארכה, אני בא". רצתי למטה. הפסדתי את הנפת הגביע. אחרי עוד שתי פגישות, הבנתי שלא יצא ממנה כלום. מזל שלאורך כל העונה הבאה, בסיום הפתיח של שידורי ליגת האלופות, ריצדו על המסך האדומים מניפים את הגביע המופלא.