הגולים ששינו את חיי

אין אוהד כדורגל שלא חקוקים בזיכרונו שערים בלתי נשכחים. גול - התפרצות רגשות בלתי נשלטת – יכול להפוך לחוויה שלא רק מעצבת חיים של אוהד, לעתים היא אף מגדירה אותם. יש משהו בוויברציות של החוויה שמותיר רושם שלא יכול להישכח. לכל אחד יש את הגול שהפך יום מעונן למאושר בחייו, את זה שגרם לו להתייפח שבועות ארוכים, את זה שגרם לו להתחבק עם זרים, או את זה שעד היום שב ועולה בהפתעה ממעמקי התודעה וגורם לו לחייך סתם כך באמצע היום. בעקבות הפגרה הקצרצרה, זו שמותירה חלל בחיינו, כותבי וואלה! ספורט נזכרים בחמשת השערים ששינו, הפכו וטלטלו את חייהם, עד לעצם היום הזה.

היום אני כבר שונא את שלום רוקבן. השחקן האוברייטד גנב תהילה של עיירה שלמה שמורכבת ברובה מיוצאי טורקיה, שהיתה במשך עשור אחד סוג של ברזיל בין תל אביב לירושלים. ביהוד שיחקו כדורגל בכל מטר שלא עבר בו כביש או בניין, ואפילו שם הסתתרו כוכבי כדורגל שהבינו את המשחק יותר טוב ממנו. גם בתור ילד קטן ידענו שרוקבן הוא סתם גימיק, כזה שלא עושה כמעט כלום כל המשחק אבל מופיע כשיש מצלמות. להפועל יהוד היו שחקנים הרבה יותר טובים ממנו, שחקנים שבאו מנבחרת טורקיה הקטנה שלנו. אבל בגמר הגביע בכלל לא חשבתי על זה. אבא שלי השיג כרטיס ליציע אוהדי הפועל תל אביב, הרים אותי על הכתפיים, ומשם ראיתי את הדרדל'ה של רוקבן חודרת מתחת לבטן של בז'ראנו. דרד'לה שהכי זוכרים מהפועל יהוד. גם היום. גם אני.

ישנם כמה שלבים בהתפתחותו של אוהד כדורגל מסור. עד השער הזה של אלי אוחנה אהבתי כדורגל כמו כל ילד, אחריו גם הבנתי למה אני אוהב את זה. עד לאותה הצגה כפולה בבלומפילד, שהיא חוויה מעצבת לילד בשנות השמונים בפני עצמה, אח שלי היה נוהג ללעוג לי שאני בכלל בוחן את ההתרחשויות בקהל ולא מסתכל על השחקנים על הדשא. רק כשגדלתי הבנתי שזה לא פגם גנטי, ושכל ילד בן 8 לא מסוגל לצפות במשחק בצורה מסודרת, כי הגירויים מסביבו הם רבים וחזקים יותר. אני לא יודע איך זה היום, אבל ילדים בשנות ה-80 התאהבו בפעם הראשונה בכדורגל קודם כל דרך משחקים אינסופיים מתחת לבית. עובר קצת זמן עד שאתה מסוגל להתרכז ולצפות 90 דקות ב-22 שחקנים שהם לא אתה מנסים לתקוע גול. צריך להיות גול מאוד מיוחד שבו האסתטיקה האמיתית נגלית לעיניך.

לי זה קרה, כאמור, באותה הצגה כפולה, אולי הגדולה ביותר שהיתה אי פעם בבלומפילד. בית"ר נגד מכבי חיפה במשחק הראשון, דרבי תל אביב למנה המרכזית. זאת היתה בכלל אמורה להיות שבת עגומה לילד שרק התחיל לכנות את עצמו אוהד בית"ר וחווה כמה חודשים קודם לכן את אובדן האליפות דווקא בעיר הולדתו, יהוד. אורי מלמיליאן היה פצוע, ובאותם ימים זה אומר בערך שאין כמעט שום סיכוי שייצא מבית"ר משהו. מין אקסיומה שהייתי צריך לקבל כבר על ההתחלה. באותו היום המחסום הפסיכולוגי הזה נשבר. אלי אוחנה, באחד ממופעי הסולו הגדולים של שחקן בליגה הישראלית, ניצח לבד את מכבי חיפה, עם שלושער כבר במחצית הראשונה. כזה היה אוחנה, הורג ונח. נח והורג שוב.

במחצית הראשונה אף אחד כבר לא ביקש ממני להסתכל על המשחק במקום על היציע. ממש כמו שהיינו עושים בשכונה, אוחנה לקח בדקה הכי מפורסמת במשחק הזה כדור על קו האמצע, זרק את הגנת מכבי חיפה אל הדשא עם ההטעיות הסטייליסטיות שלו, וכיוון בדיוק לחיבורים של אבי רן. באותו רגע, זה ריגש יותר מכל שער בשכונה או בבית הספר. אם שנתיים קודם לכן בחרתי כמו ילד קבוצה והכרזתי על עצמי כאוהד בית"ר, באותו רגע הפכתי לאוהד לכל החיים.

דייגו מראדונה היה עבור רבים בשנות ה-80 מה שג'ון לנון היה בשנות ה-60. אמן שהוא גם סמל של תקופה, יוצר שכל הזמן משנה את המחשבות שלך. כמו שלנון כתב ב-66' ו-67' את השירים הכי יפים בתולדות המוזיקה המודרנית, מראדונה כבש במונדיאל 86 את השערים הכי מעוררי השראה לדור שלא ראה את פלה והיה קטן מדי מכדי לחזות בקרויף. מאותו מונדיאל כולם זוכרים את הסללום מול אנגליה, אבל השער הכי גדול בהיסטוריה נולד כבר בשלב המוקדם, במשחק מול איטליה (1:1). שם אולי מראדונה רמז בפעם הראשונה שהמונדיאל ואני נישאר שלו הרבה אחרי שהוא יירד מגדולתו, כאשר בעט עשרה מטרים אלכסונית מהשער של ג'יובאני גאלי, כדור שעבר בקו הישר היחיד שנחתך מהרגל של דייגו לנקודה בין הקורה ליד המושטת של השוער האיטלקי. בקאנד רכה שליטפה אותו כמו כדור סנוקר שעבר כבר את הזווית ממנה הוא נכנס בדרך לחור. כל מה שמארדונה עשה אחר כך היה כבר יותר קל.

בסיפורו המרגש על ראובן עטר ב"ספר מלכים", היטב ארי פולמן לתאר את מה שחשו בעבר אוהדי מכבי חיפה הישנים כלפי מכבי תל אביב. "עמלק! גולית!", כינה אותם. "אלוהים, מה הם מאכילים אותם שם בתל אביב?! אני זוכר את הימים העגומים האלה שהם היו מגיעים לקריית אליעזר, ותמיד נראו כמו אלה מכיתה ו' שכבר יש להם שפם ושערות בביצים, נגד אלה מכיתה ג'. לא כוחות. פחד אלוהים". זה גם מה שאוהד בית"ר בשנות ה-90 חש כלפי חבורת הנינג'ות שבנה אברהם גרנט במכבי תל אביב. מין פחד קמאי מהקבוצה של המדינה. אני זוכר שמדי פעם קראו לבית"ר הקבוצה של המדינה, אבל בפנים ידענו שזה לא נכון, ולמדינה יש רק קבוצה אחת, וקבוצה לא מחליפים כמו שלא מחליפים אימא.

זאת היתה האליפות השנייה שלי עם בית"ר. האליפות הכי מתוקה, לא רק בגלל שהיא הושגה כנגד האלופה היוצאת, מכבי תל אביב. לא רק בגלל ששנה קודם לכן עלינו ליגה. בעיקר בגלל שהיא הושגה בגיל הנכון. באליפות הראשונה של בית"ר הייתי בן 12, בשנייה כבר בן 18. בגיל 18 הכל יותר טוב: המוזיקה, החברים, הבילויים, וגם הכדורגל.

עד לאותו משחק מול מכבי, אף אחד לא נתן לנו סיכוי. גם אני בפנים לא ממש האמנתי. גם השחקנים. למשחק העונה בטדי עלתה חבורת הקלגסים של גרנט, וסגרה כל אינץ' פנוי על דשא. בטח עם מפלצת כמו אוברוב, שנראה כמו שוער כדוריד בשער של טדי. גם כשהכדור קיפץ ברחבה לצדו של חרזי, 11 אלכסונית מצד ימין, לא חשבתי שיש נקודה שהנפיל הרוסי לא מגיע אליה. אבל חרזי, הסקורר הכי טוב בשנות ה-90, מצא את הנקודה בין אוברוב לקורה, והראה פתאום שגם הם אנושיים. שאפשר וצריך לקחת מהם את האליפות.

במידה רבה, האופן שבו אתה אוהב כדורגל בגיל צעיר הוא מאוד נאיבי. הכל ורוד, הכל טהור, הכל מושלם, עד שמגיע המשחק, הגול, שמעיר אותך מהחלום ומלמד על הצדדים המבוגרים מרירים שיש במשחק הזה. עד לשער של דניס ברגקאמפ ברבע הגמר של מונדיאל 1998 כל שחקן שלבש תכלת לבן נראה לי כמו מראדונה, וכל נבחרת כמו אלופת עולם. כמה דקות לפני כן אורטגה עוד כמעט כבש, אבל מיד אחר כך הורחק. ואז הגיע דניס ברגאמפ, עצר כדור ברחבה כאילו אין כוח משיכה, והכניע את קרלוס רואה. פתאום הוא לא נראה לי כמו גויקויצ'אה אלא כפנאט דתי, פתאום הבנתי למה קראו לאורטגה החמורון, באותו רגע קלטתי למה כדורגל זה לא דבר מתוק שנמשך כל הזמן, אלא מסע קשה עם סיפוקים מעטים. כמו החיים.