בחירות, מסקנות, וקצת אנגליה

על הגבר החדש אומרים שהוא מטרוסקסואל, אחד שמתחבר לצד הנשי שבו ומורח קרמים לטיפוח. יורו 2008 הציג בגאווה את המאמן החדש (והגבר הישן). עזבו אתכם מטקטיקנים מחושבים כמו מוריניו, פריקים של רוטציה כמו בניטז, מאמנים מיושנים כמו דומנק או חסרי הרפתקנות כמו דונאדוני. המאמן החדש הוא מוטיבטור. מטורף עם ביצים של שור, שלא מפחד משמות גדולים או נבחרות גדולות. היורו הזה היה היורו של פאתיח טרים, סלאבן ביליץ' ויואכים לאו.

גם לואיס אראגונס וחוס הידינק, טיפוסים קצת יותר רגועים, הביאו את הנבחרות שלהם להצלחה עם כדורגל יפה, אטרקטיבי, פשוט ולא טקטי במידה מעצבנת. טרים הסתובב אחוז תזזית על הקווים, חי את המשחק, ואת האמונה שהעביר לשחקנים אפשר היה לראות גם על אחרון המחליפים. ביליץ' הוא אדם שהמילה "מטורף" עושה איתו חסד, ותסמכו עליו שהוא באמת שקל לפרוש מכדורגל אחרי ההדחה של קרואטיה. את לאו ראינו מעשן בשרשרת ביציע מול פורטוגל, לא יודע את נפשו מרוב לחץ.

האמת, זה מה שאנחנו באמת רוצים לראות. מאמנים שחווים את הטירוף וסערת הרגשות שהאוהד עובר ביציע. אחד שרואים עליו שהוא באמת אוהב את המשחק. החליפות הצבועות והכדורגל הממוחשב אאוט, אהבה ושמחת חיים, כדורגל פשוט – אין. אם הטרנד הזה יימשך, אל תתפלאו כשאבי לוזון יציע לשייע להיות מאמן הנבחרת.

באופ"א חיככו ידיים בהנאה בסוף האליפות. "ראיתם איזה יורו אירגנתי?", זרק בוודאי מישל פלטיני לאוויר, כשעסקני הכדורגל האירופאיים מתחבקים מסביבו וטופחים על שכמו ביראת כבוד. למרות האליפות המאורגנת, באופ"א צריכים לקחת כמה תופעות בחשבון, ולמצוא להן פתרון לקראת הטורנירים הבאים.

כרטיסים צהובים: נבחרת שמשחקת כדורגל פיזי כמו טורקיה ומגיעה לשלבים הגבוהים של הטורניר לא צריכה לשלם על צורת המשחק שלה. האינטרס של אופ"א ושל חובבי הכדורגל הוא לראות את השחקנים הכי טובים ברגעים המכריעים. כשאותה טורקיה מגיעה לחצי הגמר עם 14 שחקנים, כשבכל שלב בדרך יש לה לפחות שלושה מוצהבים, זה הרבה פחות ספורטיבי מניסיון לחנך שחקנים למשחק הוגן. ההצעה: הרחקה בגין שלושה כרטיסים ואיפוס הצהובים אחרי שלב הבתים.

ליגות מקצורות: פאביו קנאברו, ראיין באבל, פרנק ריברי, אלכסנדר פריי, פטריק ויירה, אריאן רובן, ניהאט קאבצ'י ועוד רבים הם דוגמאות לשחקנים שנפצעו לפני או במהלך האליפות. כשמדברים על אליפות אירופה, אסור לשכוח שהשחקנים המשחקים באים אחרי עונה אירופאית ארוכה, שכוללת השתתפות בארבעה מפעלים תחרותיים. שחקני הקבוצות הגדולות מגיעים גם ל-60 ו-70 משחקים בעונה, שנגמרת כשבועיים לפני תחילת האליפות. העומס הוא בלתי נתפס, והקהל משלם באובדן השחקנים האטרקטיביים. ההצעה: בשנה של יורו, הקדמת הליגות וקיצור המפעלים האירופאיים.

מו"מ במהלך היורו: לקורא כריסטיאנו רונלאדו שלום. בחייאת אחי, יורו יש פעם בארבע שנים. אנחנו מתמרקים, מתכוננים ומחכים ליורו כמו בחורה שמחכה ליום חתונתה. אז למה, למען השם, צריך לקרוא במהלך הטורניר הקסום הזה על המו"מ שלך עם ריאל מדריד, ועל החתימה של המאמן שלך בצ'לסי. שחרר אותנו מזה, ותן לנו ליהנות משלושה שבועות של כדורגל נטול ספקולציות של עונת המלפפונים. היורו הזה סיפק צדק פואטי מסוים. מי שהתעסק בעצמו ולא בנבחרת, הלך הביתה. רונאלדו וסקולארי עפו ברבע הגמר. הבאז סביב ארשבין זרק את הרוסים בחצי. על איטליה וצרפת, המלאות כוכבים נפוחים, אין על מה לדבר. ההצעה: איסור על שחקנים וקבוצות לנהל מו"מ ולדבר עם שחקנים שמשחקים באליפות, בדיוק כמו ב-NBA.

לפני מספר שבועות נאם ספ בלאטר בקונגרס פיפ"א בסידני והציג לעולם את תוכנית "6+5" שלו, סוג של החוק הרוסי בכדורגל: לא יותר מחמישה זרים על המגרש בכל קבוצה באירופה. אחת הדוגמאות שם משתתפי הקונגרס הייתה הכדורגל האנגלי: שלוש קבוצות בחצי גמר הצ'מפיונס ונבחרת שלא עלתה ליורו. עם הזכייה של ספרד, בלאטר יכול לסמן לעצמו וי גדול, להדליק סיגר ולהתרווח בכורסת העור שלו. את הניצחון הראשון שלו הוא כבר השיג.

עם יד על הלב, הנבחרת האנגלית הייתה חסרה לכם? תזכרו בסופרסטארים הזחוחים: טרי, למפארד, בקס, סטיבי ג'י. בפועלים שחורים כמו נוויל, ריצ'ארדס, אשלי קול, בדיוויד ג'יימס בשער ואמיל הסקי בחוד. בכדורגל המכאני, המסורתי, האפור. בנבחרת שמורכבת מכוכבים גדולים שיש להם הכל, ושחקנים אפורים שיושבים על הספסל בקבוצות צמרת או משחקים בקבוצות קטנות.

אין ספק, היורו הזה היווה את הניצחון של הלה ליגה על הפרמיירליג. נבחרת ספרד הורכבה משחקנים שמגיעים מליגת תחרותית אמיתית, מקבוצות שנותנות להם במה. אראגונס ניצל את הכוח של השחקן הספרדי. הוא לקח את הטובים ביותר בלי להתחשב בשמות, הוא לא שינה להם הרבה ממה שהם רגילים בקבוצות והביא גביע אחרי 44 שנים. את כוכבי הפרמיירליג למיניהם לא ראינו באליפות. וחוץ מזה, עם כל האידיליה והאחווה שיצר אזור האוהדים, הפנזון, אולי ההמצאה החשובה של הכדורגל העולמי, מי באמת צריך שם את החוליגנים האנגלים השיכורים?

במאי הטלוויזיה באוסטריה ושוויץ השאירו את הצופים עם טעם של עוד. שפע מצלמות, זוויות צילום, קלוז אפים נכונים, כוסיות וסלבס ביציע, גרמו לצופה להרגיש שהוא נמצא בתוך המגרש. גם יורם ארבל, אחד שראה הרבה טורנירים בחייו, אמר שהוא לא זוכר יורו שצולם בצורה כל כך מרהיבה.

מהפכת ההיי דפינישן כבר כאן. בשנים הבאות, השידורים יהיו ברזולוציה גבוהה וחווית הצפייה תתעצם עוד יותר. לפיכך החשיבות של צילום ושידור איכותי היא גדולה עוד יותר. היורו הזה יצר רף גבוה, מיקסם את ההתלהבות של הצופה בבית והשאיר אותנו עם טעם של עוד. לתשומת לב הטלוויזיה הדרום אפריקנית.

כל טורניר גדול בונה ומכניס לתודעה שחקנים גדולים. מונדיאל 94 גילה לעולם את הכדורגלן הניגרי, יורו 96 הכיר לנו את נדבד וחבריו מצ'כיה ומונדיאל 2002 הוליד את סנגל. היורו הזה שייך לרוסיה וטורקיה. ההופעות של ארשבין, פאבליוצ'נקו, ז'ירקוב וזיריאנוב ביורו לא באמת מפתיעות. אל תשכחו שזניט לקחה את גביע אופ"א. מה שכן מעורר תהיות הוא העובדה שהם מעדיפים לשחק בליגה הרוסית, עם הכסף הגדול, ולא לנסות לתפוס את מקומם בליגות של הגדולים. השאלה המעניינת של תקופת הפוסט יורו היא לא "האם ארשבין הוא החלוץ הטוב בעולם", אלא האם הוא מסוגל מנטלית לשחק מחוץ לרוסיה. ההתעניינות סביב הכוכבים של הידינק תהיה גדולה, וחובת ההוכחה עליהם גדולה לא פחות.

גם הטורקים כבר עברו תהליך דומה. ההצלחה ב-2002 לא הפכה את חסן שאש והקאן שוקור לכוכבי על באירופה. מצד שני, ניהאט וטונצ'אי, שמשחקים בויאריאל ומידלסברו, נתנו את הערך המוסף לנבחרת. ועכשיו, המרדף אחרי ארדה בעיצומו, מהמט אורליו בדרך לספרד ובאנגליה נזכרו בשורשים של קאזים קאזים. החלטות נכונות של הכוכבים יכולות להפוך את טורקיה למועמדת רצינית ולגיטימית גם בטורנירים הבאים.

יורו 2008 הוא שירת הברבור של נבחרת צרפת, כמו שהכרנו אותה בשנים האחרונות. תגידו שלום לאנלקה, תוראם, קופה, טרזגה, ויירה (שלא היה ביורו) ומאלודה. בארץ הטריקולור בוודאי יבינו שתם עידן. ריימונד דומנק הגיע עם נבחרת שבעת תארים והיכה על חטא. השחקנים שיש לו בסגל, אלה שיקבלו את המושכות לקראת המונדיאל, הם אלה שצריכים לבנות דור חדש. עם ריברי, טוללאן, בן ארפה, פלאמיני, בנזמה וגומיס, נראה צרפת אחרת ואטרקטיבית יותר. המאמן, אגב, יהיה שם גם.

כרטיס אדום אחד באליפות, פנדלים ספורים בלבד ומשחקים שמוכרעים על המגרש וכמעט ללא טעויות שיפוט קריטיות. שופטי אירופה נתנו אליפות סולידית וטובה ונתנו לכדורגל לזרום. גם השחקנים עצמם חסכו מהקהל את הכניסות הברוטאליות והמכוערות, שהתרגלנו לראות בטורנירים גדולים. כבר אמרנו שהיו הרבה פרמטרים של אידיליה ביורו הזה, ימים יגידו האם שיפוט טוב וכדורגל הוגן, לא מנת חלקנו במונדיאלים שעברו, נכללים ברשימה הזו.

זה היה היורו של השחקנים המשלימים, גלגלי העזר של הכוכבים. בכדורסל קוראים להם שחקנים משלימים. בספרד קיבלנו את צ'אבי ואינייסטה. בגרמניה את פודולסקי ושווינשטייגר. בהולנד את אנגלאר ודה יונג ובפורטוגל את ז'ואאו מוטיניו. האליפות לא הבליטה שום סופרסטאר אירופי מוכח. רונאלדו היה אפור, ריברי לא פגע, טוני לא מצא את הרשת וקלוסה שקל לקבל ברכה מרב מקומי.

ייתכן שהסיבה לכך היא המשפחתיות של אירופה. המשחקים הרבים בליגות ובצ'מפיונס הביאו למצב שכולם מכירים את כולם, וכולם יודעים בדיוק את מי, איך ובאיזו צורה לנטרל. מצד שני, הרבה יותר נחמד לחשוב שהסיבה היא הפוכה. רומנטית יותר. באליפות הזו תוגמל מי שהתקיף. ספרד, גרמניה, טורקיה ורוסיה הגיעו לחצי הגמר דרך כדורגל התקפי ושוטף. כולם עולים וכולם יורדים. בלי טקטיקה יוצאת דופן. ההתמקדות בקלוסה למשל, כחלוץ יחיד, פינתה את החברים לבוא מהאגפים. ההצטרפות של חמשת קשרי ספרד לרחבה בתוספת הלחץ הבלתי פוסק שלהם, הקשתה על היריבות לפתח משחק.

היורו הזה ייזכר לעד בגלל שהוא פשוט נתן תוצאה צודקת. הנבחרת הטובה באליפות, זכתה. המאכזבות, ההגנתיות, הטקטיות עפו מהר. לא ראינו עוד נבחרות של סופרסטאר אחד וחבורת פועלים מסביבו, אלה קבוצות כדורגל אמיתיות שמשחקות מאהבת המשחק. עם ממוצע של שניים וחצי שערים למשחק, וטעם נהדר בפה שלא רוצים שייעלם, נותר רק לקוות שהתופעה הזו לא תחלוף בטורניר הגדול הבא.

השחקן – אנדרס אינייסטה. אופ"א בחרה בצ'אבי כשחקן המצטיין של היורו, אבל האדריכל האמיתי של ספרד היה אינייסטה. שחקן ורסטילי עם טכניקה מושלמת, שהיה מעורב בכל מהלך התקפי של הנבחרת. שמסתכלים על השניים האלה, מבינים למה גוארדיולה לא רוצה את דקו ורונאלדיניו בברצלונה.

המאמן – פאתיח טרים. הוציא 150 אחוז מאחרון שחקני הסגל, התגבר על פציעות והרחקות והכניס מדינה שלמה לטירוף. לראות ולקנא.

השער – מיכאל באלאק. דקה 50 במשחק מול אוסטריה. הקשר המושמץ של צ'לסי יורה תותח בכדור חופשי לחיבורים ומוציא את הנבחרת שלו מאפרוריות למסע מטורף שהסתיים רק בגמר.

ההרכב – איקר קסיאס, סרחיו ראמוס, ג'יורג'יו קייליני, קרלוס מארצ'נה, יורי ז'ירקוב, אנדרס אינייסטה, צ'אבי, מיכאל באלאק, בסטיאן שווינשטייגר, דויד וייה, רומן פאבליוצ'נקו.

התגלית – ארדה טוראן. הילד מאיסטנבול היה הקלף המנצח של טורקיה ביורו. בגלל השליטה בכדור, הסיומת והווינריות, שהפכו את הנבחרת להפתעת הטורניר. הכוכב הבא של עונת המלפפונים.