אלבום הזהב

הימים הראשונים של היורו דווקא שלחו איתותים מדאיגים, ואחרי ארבעה משחקים היו לנו שישה שערים בלבד, עם יותר מדי מערכים נסוגים, התקפות חלשות ונבחרות משעממות. הפחד החל לחלחל. האם אנחנו עומדים בפני עוד טורניר מאכזב ונטול שערים? מי יצילנו מהשיממון? לוקה מודריץ' והחבורה העליזה של קרואטיה התנדבו ראשונים לרענן את האווירה, המשך יבוא.

ואז הכל התפוצץ. פתאום, משום מקום, היא הגיעה, היפהפייה ההולנדית, עם שלישייה נפלאה לרשת אלופת העולם הבונקריסטית, והזכירה ימים נוסטלגיים של טוטאל פוטבול. הקריסה של ההגנה האיטלקית מול המתקפה הכתומה, במשחק בלתי נשכח, לא רק העניקה הרבה דחיפה להולנדים, אלא גם ניערה את דונאדוני ועוררה לחיים את האליפות הרדומה. רבותיי, יש לנו טורניר.

איתות ראשון מספרד. דויד וייה השחיל שלושער מופלא, טורס פירגן, צ'אבי אירגן, וכל זה כשססק פברגאס, אחד השחקנים הטובים בעולם, עולה מהספסל! ועם רביעייה מרשימה במשחק הראשון מול רוסיה החזקה של הידינק, יחד עם העובדה שיוון קיבלה בראש משבדיה, היה זה עוד יום נהדר שמסמן טורניר התקפי. וזו רק ההתחלה.

לא חלפו 24 שעות, והופ, הנה עוד משחק שנכנס לקלאסיקה. רבים ביקרו את משטח הדשא, שהוצף אחרי המבול של המחצית הראשונה, אבל המבוגרים שבינינו נהנו להיזכר בימים היפים ההם, של הליגה הלאומית של שנות ה-80, עם הגליצ'ים בין השלוליות והשחקנים ספוגי הבוץ. טורקיה השלימה את החוויה עם ניצחון מתוק ושער בדקה ה-90, שרמז על הבאות.

אחרי שבוע הסתמנה מגמה מעניינת בטורניר: בסיומו של כל יום יש לנו מועמדת חדשה לזכייה. ביום השביעי זו הייתה שוב הולנד, שלא רק נראתה כפייבוריטית – היא אף הייתה הבשורה הכי משמחת שהכדורגל סיפק לנו שנים. מילא לתת שלישייה לאיטליה, אבל רביעייה לצרפת? תוך ארבעה ימים? זה הגיוני? האין זה טוב מדי בשביל להיות אמיתי? מתברר שכן.

עוד מועמד, אחד מיני רבים, לתואר "המשחק של הטורניר". צ'כיה כבר הובילה 0:2, אבל קאמבק משום מקום של הטורקים הוליך אותם לניצחון 2:3 מדהים, להעפלה מתוקה לרבע הגמר ולכמעט התקפת לב של מאיר איינשטיין הטורקי. פטר צ'ך לא מצליח מאז להירדם בלילות, הטורקים עוד לא הפסיקו לחגוג, אנחנו עוד מנסים להסדיר את הנשימה.

המשחק הזה סימל את ההבדל בין היורו למונדיאל הקודם: רק לפני שנתיים שתי הנבחרות הבונקריסטיות האלה העפילו לגמר המונדיאל; ביורו המפגש ביניהן היה לא יותר מ"קרב המאכזבות" בין שתי קבוצות לא רלוונטיות. אומנם בסופו של דבר איטליה העפילה לרבע, אבל דונאדוני נשלח הביתה. וצרפת? כנראה שהם מרוצים מדומנק, אז מגיע להם שיישאר עד 2010.

אולי פורטוגל הייתה נאיבית מדי, אולי היא הייתה שמחה מדי, אבל שוב התברר שבשביל לנצח את גרמניה ברבע גמר אליפות אירופה לא מספיק להעמיד חבורה של שחקנים מוכשרים – צריך נבחרת בוגרת, חזקה ונחושה. גם סקולארי וגם טורקיה בהמשך למדו על בשרן: אין טורניר קלאסי בלי שגרמניה מדיחה את אהובת הקהל.

חשבנו שזה טורניר של השחקנים, אבל אז הידינק, האיש והתופעה, שוב נכנס לפעולה. אז אולי להולנד הייתה נבחרת יותר מוכשרת, אבל כשעל הקווים עומד שועל טקטיקן ובצד השני יושב צנון שמרן כמו ואן באסטן, לא ברור למה הופתענו כשרוסיה השפילה את הולנד.

אומנם חצי הגמר בין גרמניה לטורקיה היה אחד המשחקים המרגשים בטורניר, אבל אין דבר יותר כואב מאשר לראות גרמנים צוהלים משמחה, בייחוד כשזה מגיע על חשבון נבחרת טורקית נפלאה, שלא הפסיקה להילחם וסיפקה לטורניר את כמה מרגעיו המרגשים ביותר. מצד שני, לראות אותם מפסידים בגמר פיצה על הכל.

מגיע להם, מגיע לנו, מגיע לכדורגל. תודה לך ספרד על שלושה שבועות נפלאים, על זה שהחזרת את האמון בכדורגל, על הסגנון ההתקפי, על התשוקה למשחק, על המהירות המסחררת של וייה וסילבה, על ניהול המשחק של צ'אבי וססק, וכמובן על פרננדו טורס, שבהקפצה של גאון מנע סיום טרגי לטורניר מופלא.