העוקץ הספרדי

לפני יומיים סיפר כריסטוף מצלדר על כך שהאנאליסט הראשי של נבחרת גרמניה ראה את כל המשחקים של ספרד בשלוש השנים האחרונות. אחרי 10 דקות בגמר היורו נראה היה שמישהו במעבדה גרמנית אכן התחפש לפתולוג, ניתח ופירק את הנבחרת של לואיס אראגונס לגורמים. גרמניה לחצה על הגז, ספרד התרגשה והיתה עצבנית.

הנבחרת האדומה פתחה בהנעת כדור איטית, אבל גרמניה היתה מוכנה והסתערה קדימה. בדקות האלו לא היה צורך לשמור על פברגאס וצ'אבי, כי בחסות הלחץ הכדור כלל לא הגיע אליהם. ההגנה הגרמנית התחילה משמירה הדוקה על סרחיו ראמוס, שטעות שלו כמעט עלתה לספרד בשער חובה אחרי ארבע דקות. קסיאס העיף את בעיטות החמש ובעיטות השוער לשום מקום והבלמים ויתרו על הקישור שנאטם ובעטו למעלה ללא כתובת, העיקר להרחיק את הסכנה. התכנית הגרמנית תקתקה.

השחקנים של אראגונס נזקקו נואשות להזרקת ביטחון, והזדמנות מקרית של אינייסטה בתוך הרחבה הוציאה את המשחק לדרך חדשה, בשפה הספרדית. אחרי שהם יצאו מהשוק, שוב היו אלו הבדלי הרמות של השחקנים, אחד על אחד, שעשו עבור ספרד את מה שהם עשו לאורך כל הטורניר הזה, והביאו לניצחון הצודק. אינייסטה מטפל בכדור, פברגאס לא מפסיק לנוע כדי להתפנות למסירה, צ'אבי אלונסו מחלק כדורים ברמת אינטליגנציה נדירה. לראות ולמות, ואלו שחקנים שלא תמיד שיחקו 90 דקות.

אף אחד לא יכול לרדוף אחרי חוליית הגנה 90 דקות. הלחץ הגרמני דעך, ואילו ספרד הציגה תכנית קטנה משלה. במשחקים קודמים ראינו את פרננדו טורס מרבה להגיע לצדדים כדי לפנות מקום לדויד וייה, אבל היום היתה לו בלעדיות על החוד ואת הספרינטים הרגילים הוא עשה בעיקר לעומק. עוד לפני השער של אל ניניו, הקישור הספרדי משך קדימה כמה פעמים את ההגנה והותיר לחלוץ ליברפול להתמודד לבד עם הבלמים על שטח של 30-40 מטרים. אחרי כמה ניסיונות, זה עבד וגם הפך לשער הניצחון.

מכאן העצבים שלטו והמשחק התבלגן לטובת הספרדים, שבמצבים בהם המערכים מעט התרופפו, תמיד נהנו מיתרון בזכות הגיוון האדיר של השחקנים שלהם, הגדול בהרבה מזה של שחקני היריבה. גרמניה המשיכה להתעקש על האגף השמאלי בגלל שפרידריך רע בחלק ההתקפי ובגלל ששווינשטייגר הזדרז להיכנס לרחבה ובכל מקרה לא היה טוב במחצית הראשונה.

כשיואכים לאו הבין שבדרך הזו הוא לא יצליח להציל את המשחק, הוא מיצמץ ראשון ו-ויתר על קשר. על פניו ספרד הייתה צריכה להשתלט סופית על האמצע, אבל דווקא אז שווינשטייגר ובאלאק ניצלו את המרווח, נעו יותר ושיחקו טוב יותר. גרמניה גלשה על גל של התלהבות, אלא שבדיוק כמו ב-10 הדקות הראשונות של המשחק, הגל היה נמוך והנבחרת בלבן לא משכה את השליטה שלה לכיוון של מומנטום. באלאק שוב נעלם, פודולסקי לא היה מדויק וההתקפה חזרה להיות שבלונית וחסרת דמיון.

כמה שעות לפני כן, ברכבת התחתית המובילה לאצטדיון, ישב מולי אינגו, צעיר גרמני שהיה בין ברי המזל שהספיקו לקנות כרטיס לגמר ולא ברחוב. 340 יורו עלה לו ולאחרים לשבת ביציע שמאחורי השער והוא היווה נקודה אחת בתוך ים של אוהדים בלבן, ששלטו מבחינה כמותית בארנסט האפל שטדיון. מבחינתה של ספרד זו סצנה מוכרת. בחצי הגמר היו יותר רוסים מספרדים, בשלב הבתים היו יותר יוונים ושבדים ורק איטליה ביזתה עם קרחות יותר גדולות מאשר באזור האדום ברבע הגמר.

באסקים, קטאלונים, אהדה לקבוצות ולא לנבחרת, מחסור חמור במסורת של תמיכה בסלקסיון. הכל נכון פחות או יותר, הכל תופס, זו המציאות ואין מה לעשות. גם החגיגות מחוץ לאצטדיון אכזבו בגדול ומלבד כמה חבורות שעשו פוזות למצלמות הטלוויזיה, כולם עשו את דרכם בשקט לתחנת הרכבת. כשפגשתי אותם בחוץ, הבנתי שרבים מהאוהדים הספרדים שנכחו באצטדיון הם למעשה לא ספרדים. היו שם אוסטרים, ישראלים, אמריקאים, קוסטה ריקנים ועוד, מקושטים בצעיפים אדומים, מעוטרים בדגל ספרדי קטן על הלחי ונראים כמו אחרון תושבי מדריד.

נכון שהמעטים שהגיעו עשו את שלהם מבחינת צבע במרכז וינה והדליקו כמה אבוקות ביציע, אבל בניגוד לשחקנים שלהם, האוהדים הספרדים ממוקמים בתחתית הטבלה של היורו הזה. ממש למטה. ככה זה אחרי שאתה פוגש בהולנדים, טורקים, קרואטים וצ'כים וזה בלי להזכיר את הנפקדות של אנגליה, סקוטלנד ואירלנד.

בצד הגרמני נרשמה כמובן אכזבה גדולה. הם היו יהירים מדי כשחשבו שחוסר הניסיון של ספרד במעמדים כאלו יפעל לרעתם. הרי בסופו של דבר גם אם פויול, קסיאס וטורס לא משחקים כל ארבע שנים בגמר המונדיאל, הם יודעים לא רע מה זה משחקים גדולים.

האוהדים שהסכימו לדבר אחרי המשחק הודו בהכנעה שספרד טובה יותר, אבל לא הכחישו שהייתה להם תקווה גדולה בלב ערב המשחק. בגלל שמשודרים כאן אינסוף ערוצים גרמנים, נתקלנו בתכונה של צד הגרמני לקראת המשחק. משדרים מיוחדים, התקווה של בוריס בקר הנמצא בווימבלדון והניחוש של לותר מתיאוס (1:2 לגרמניה לאחר הארכה). שדרים דיווחו מהאזורים בהם התרכזו אוהדים ותכניות אולפן תחת כיפת השמיים שודרו בכמה ערוצים. פול ברייטנר ומרקו בודה, שניים שזכו ביורו בעבר, הגיעו וסיפקו פרשנויות ואיך לא, מדי פעם גם הגיעו דיווחים אודות ה"פציעה" של מיכאל באלאק.

יום לפני המשחק הדעה ששמעתי במרכז העיתונאים היתה שגרמניה בסך הכל עושה תרגיל ושקשר צ'לסי בכל מקרה ישחק. פצוע או לא, בצורה חמורה או קלה, לפרנץ בקנבאואר למשל, לא היה כל ספק שבאלאק ישחק. הקייזר, שידו בכל, כנראה לא התרשם יותר מדי מהדיווחים על "הפציעה המסתורית" ולפני המשחק עוד הספיק לדבר על החשיבות של הקפטן, על ההתקדמות שהוא עשה ועל כך שלספרד אין מנהיג כמוהו.

בפועל, באלאק, אחד מהשחקנים הטובים בעולם ופנומן כדורגל אמיתי, הפסיד בעוד גמר וזה כבר לא מצחיק. בקנבאואר יכול לטעון עד מחר שלספרד אין מנהיג כמוהו, הוא הרי אוהב לחשוב בקול רם, אבל העובדה היא שלגרמניה אין שחקנים כמו איקר קסיאס, פרננדו טורס, מרקוס סנה ושות'. בסופו של דבר, טורניר מצוין זכה לאלופה מצוינת ומעל הכל - ראויה.