אלי, שלא ייגמר

לו רק הייתם רואים אותה נוהגת. עם כל האהבה כלפיה, ומבלי להיגרר לסטראוטיפים שוביניסטיים, לא פעם אני מזהה מהצד כיצד נהגים צופרים לעברה בעצבנות, מסננים לעברה קללות, מגדפים, מוחים ומתעצבנים, בעוד היא כלל אינה מודעת לטעויותיה, ממשיכה בשלה, יושבת בצמוד להגה בשיא הריכוז, בוהה בכביש שמלפניה, מסתכלת אך ורק קדימה, בטוחה שהיא נוהגת בזהירות ולפי כל כללי הבטיחות, מאמינה באמת ובתמים שכבישי הארץ היו בטוחים יותר אם כולם היו סבלניים ורגישים כמותה.

כך היה גם השבוע, בשעת עומס ברחוב הירקון. בזמן שאני מתכווץ בכיסאי בעקבות עוד מראה צדדית שכמעט משתפשפת בנו, היא מסננת לעברי בעצבנות: "מה, עוד פעם אתה הולך היום לחברים? בשביל מה? לא נמאס לכם? אולי מספיק כבר עם היורו הזה? לא ראית כבר מספיק משחקים? מתי זה נגמר כבר?". ואני שואל, אלוהים אדירים, איך אני יכול להתייחס ברצינות להערות של אותה אישה חסרת מודעות עצמית? הלא רק לפני דקות ספורות, בעוד חצי רחוב הירקון צופר לעברה, היא הוכיחה עד כמה היא מנותקת מהמציאות. האם ישנו סיכוי לגשר ביום מן הימים על הפער בינינו? מה אני יכול לצפות מאותה נהגת מנותקת? האומנם קיימת אפשרות שנקיים שיח רציני?

הבעיה היא שכבר איבדתי את האמינות בעיניה. כל השנה, כל שבוע, כל משחק, היא שוב ושוב מקבלת את אותם טיעונים. פעם זה כדורגל, פעם זה טניס, פעם זה NBA, אבל תמיד זה "משהו גדול", משחק ש"אסור לי להחמיץ", "השלבים המכריעים באמת". בזבזתי כבר את כל התחמושת, ועכשיו, ברגעי האמת, קשה לשכנע אותה שבאמת מדובר ב"אירוע היסטורי". מרוב השימוש בהן כלאחר יד, המילים מאבדות משמעות.

ובכל זאת, נדמה שהשנה הזו העניקה משמעויות חדשות למילים שכמעט נשחקו. המילה "מדהים", למשל, קיבלה חיים חדשים מאז שאברהם גרנט עמד לצדו של אלכס פרגוסון בגמר האלופות; במונח "גבר" יהיה מגוחך להשתמש מעתה אחרי שלמדנו להכיר מקרוב את פאתיח טרים; ואחרי השידור של חצי הגמר בין טורקיה לגרמניה, קיבלנו פרספקטיבה חדשה למילה "שערורייה".

נעים ומפתיע לגלות עד כמה מהירה התפישה האנושית. שנייה אחת יכולה להיראות כנצח. הפער בין קולו של יורם ארבל לתמונה שנתגלתה מולנו במשחק היה אומנם רק "שבריר של שנייה", כפי שיורם אוהב להגיד, אבל אותו פרק זמן קצרצר שעבר בין הזעקות "שער, שער" עד שראינו במו עינינו את הטורקים משווים ל-2:2 הספיק להרוס את החוויה. כן חברים, היה זה ליל שידורים היסטורי ובלתי נשכח, ולאו דווקא בגלל הדרמה על הדשא.

אופ"א כבר התנצלה על התקלה המביכה, וגם אם לערוץ 10 או צ'רלטון אין יד בדבר, הרי שהחרפה רשומה על שמם לעולמי עולמים. למען השם, פספסנו גול! היש דבר יותר ביזיוני מזה? בעוד ההילוך החוזר מראה את השער של קלוסה, השדרים הישראלים ברוב חוצפתם מצהירים בשמחה כי "הנה אנחנו עוברים בשידור חי ליורם ארבל", כאילו מדובר בלוקסוס, כאילו עלינו להודות להם על הזכות שנפלה בחלקנו לראות גול בשידור ישיר. לקח לחבר'ה מקניון ארנה הרבה זמן להתעשת עד שהבינו שניתן להעביר לנו את המשחק דרך לוויין אחר, וחבל שבזמן אחד המשחקים המרתקים של השנים האחרונות, נאלצנו לצפות בפרצופיהם הלבנים של שכנר ולרר משדרים שוב ושוב את תקציר המחצית הראשונה, ואת ניצן שירזי ממלמל עוד כמה מילים בחוסר חשק כשלצדו מחייך בגאווה הפרשן המהולל דן מנו.

אבל נדמה שהכעס לא נמשך זמן רב מדי, כיוון שהאירועים הספורטיביים המופלאים בהחלט הצליחו לדחוק הצדה את השידור המבזה, ומהזעם על צ'רלטון נותרו בעיקר רחמים על שני השדרים הכל כך מושמצים, שנאלצו להתמודד עם חוויה מזוויעה שכזו. להתמקד בתקלה אלקטרונית יעשה עוול לאליפות נהדרת, שלא מפסיקה להפתיע ולרגש.

בכל טורניר נוהגים הסוציולוגים להיגרר לקלישאה המוכרת ולהגדיר שוב ושוב את הכדורגל כדת המודרנית, שכוללת טקסים מסורתיים, נהירה למקדש וסגידה לסמלים; אבל עכשיו, כשהעונג הזה עומד להסתיים ותחושת הריקנות עומדת לשוב ולהשתלט על חיינו, מתגלה גם הפן הרגשי של ההגדרה: היו אלה ימים נפלאים שבמהלכם הכדורגל העניק לנו לא רק סדר ויציבות בעולם כאוטי, אלא בעיקר סיפק ערב אחרי ערב מענה לריקנות קיומית. אלוהים, מה נעשה עכשיו?

ולסיום, כמה מילים למארגני טורניר ווימבלדון. לבי איתכם, אבל עם כל הצער שבדבר, מתברר שגם לחובבי הספורט המושבעים ביותר יש גבול. הפעם אנחנו פשוט מתקשים להיסחף. היורו הותיר אותנו סחוטים. אתם באמת נותנים את הנשמה, אבל זה לא מספיק. מזג האוויר נפלא, דג'וקוביץ' ושראפובה עפו, הנס של איבאנוביץ' מול דשי היה סצינה דרמטית מאין כמותה, אבל זה פשוט לא זה. עצוב לראות את היוקרה הווימבלדונית נדחקת הצדה, כמעט בבושת פנים. מפתיע שהסיכוי היחידי שלכם לעורר אותי טמון דווקא בטניסאית ישראלית קטנה וזניחה, אותה שחר פאר, שסוף סוף השיגה שני ניצחונות רצופים, ונדמה שהשלימה עם היותה טניסאית מוגבלת, ובמקום השחצנות והתנשאות שאפיינו אותה לאחרונה, חזרה להיות טניסאית צנועה ונחושה, שנלחמת על הכבוד שלה. אולי בקרוב גם נחזור לחבב אותה, ומי יודע, גם להתרגש שוב מטניס. אבל בינתיים, יאללה ספרד.