פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אחרית הימים

        די.ג'י אוסטרי עם חולצת אוסישקין, ריקוד עם אוהד בית"ר ונשיקה מבוסני עם צעיף קרואטי, דגל ספרדי ומבטא רוסי. אורי שלף שחה מהדנובה לגמר היורו

        מה בסך הכול ביקשתי? לברוח קצת מהחום והלחות התל-אביבים, לנשום קצת אויר פסגות אירופאי קריר ולראות כדורגל טוב. אין תלונות על הכדורגל עד עתה, אבל מה יהיה עם החום הזה? בין שבועיים לארבעה שבועות בשנה זוכים הוינאים למנה קמוצה של שמש מלטפת והשבוע הם חטפו 40 מעלות בצל בימים הכי חמים שהם ראו מזה הרבה זמן. האמת, מה אני מקטר, החיים יפים בוינה הלוהטת: משתכשכים במימי הדנובה הצלולים, משתזפים על חול הים המלאכותי, הבירות קרות, מוזיקת רגאיי מתנגנת ברקע והנה לכם "ביץ' קלאב" במרכז וינה, שני בלוקים מהבניין בו התגורר מוצרט. הבעיה עם ה"אירופה הקלאסית" הזאת היא שיום שמש שרבי יכול להפוך במהירות לסופת ברקים אימתנית שתופסת אותך בדיוק באמצע שחייה אמיצה במרחבי הדנובה, קילומטר מהגדה הכי קרובה. המחשבה שאני עוד צריך להספיק להגיע לחצי הגמר בין ספרד לרוסיה, הסיחה את דעתי ממטרי הברד שקיפדו את ראשי ונתנה לי את הכוח להגיע אל החוף בבטחה.

        לקראת המשחק הגשם פסק, מספיק בשביל שהישראלי הממוצע יסיק כי הוא גם לא יחזור ואפשר ללכת למשחק בחולצת טריקו קייצית אופנתית. בדרך לאצטדיון האוסטרים כרגיל בלחץ היסטרי מסידורי האבטחה וחגורה משטרתית קילומטרים מסביב לאצטדיון מאלצת אתנו לצעוד, בעזרתה של רוח גבית קלילה, כחצי שעה. "בשביל מה הבאת מעיל ?" חקרתי את פרנץ מארחי האוסטרי. "זה וינה", הוא ענה, "אתה אף פעם לא יודע מתי יתחיל הגשם". אז הוא התחיל שוב, חמש דקות אל תוך צעידתנו, פתאום הרוח לא נראתה כל כך קלילה וחולצת הטריקו לא נראתה כרעיון מבריק. אל המגרש הגעתי לח ועייף, אבל בחור בוסני עם צעיף של נבחרת קרואטיה, דגל ספרד ומבטא רוסי, השכיח ממני את הגשם והזכיר לי שיש לי שעה וחצי להתייבש. בגול הראשון של הספרדים נשיקה לחה על פדחתי רמזה לי שהבוסני עם המבטא הוא ספרדי בדם, בגול השני הגיעה תחילתה של אחרית הימים (שתגיע במלואה בהמשך) כאשר בלב היציע הספרדי גיליתי אוהד של הפועל אוסישקין מתחבק עם אוהדת מקומית של "הכח" וינה ובגול השלישי כבר הייתי יבש לחלוטין.

        אחרי המשחק עברו שמועות ביציע כי הספרדים הולכים לחגוג את הניצחון בהופעה של ריצ'רד דורפמייסטר – דיג'יי אוסטרי מהמובילים בעולם. "אפשר ללכת", אמר פרנץ בבטחון מופרז, "זה רבע שעה הליכה". אז אספתי את האוהד האוסישקינאי ואת חברתו הוינאית וצעדנו. הפעם הגשם לא התחיל אחרי חמש דקות, הפעם התחיל מבול אחרי דקה! לרגע התבלבלתי והזיתי שאני עוד בתוך הדנובה חותר אל חוף מבטחים, מראה בגדי הספוגים החזיר אותי למציאות. "מצידי אפשר ללכת גם עוד שעה", הודעתי לחבר'ה בחגיגיות, "יותר רטוב מזה אני כבר לא יכול להיות".

        יאללה, בית"ר

        המועדון נמצא במרתף מתחת לגלגל הענק המפורסם של וינה. תיירים יפנים עם מצלמות שכל כך הורגלנו לראות לא מצאנו, אבל מספר לא מבוטל של ספרדים מאושרים שניסו, ללא הצלחה יתרה, לנחם כמה רוסיות מאוכזבות בשירת "ויוה אספניה", כן מצאנו. שעה לפני הזריחה האוהד האוסישקינאי התעלף. לא, אלה לא היו אדי האלכוהול ששטפו את מוחו אלא היה זה מחזה בדיוני שנגלה לנגד עיניו: דיג'יי אוסטרי, במועדון הכי חם בוינה, מתקלט על העמדה עם חולצה של הפועל אוסישקין! אחרית הימים כבר אמרנו?

        לאחר שיחה ארוכה בגרמנית בין פיטר מתורגמני האישי (שלא מבין מילה בגרמנית אך עדיין מדבר גרמנית שוטפת) לבין עובד המועדון לגבי פשר החולצה, שכללה צחקוקים וטפיחות הדדיות על השכם, חזר אליי המתורגמן קורן מאושר והבהיר לי, כצפוי, כי הוא לא הבין מילה ואין לו מושג איך הגיעה החולצה האדומה לעמדת התקליטן. צעקת "יאללה בית"ר" שהשתרבבה מכיוון הקהל הבהירה לי שאנחנו לא לבד. הבית"רי והאוסישקינאי שהתעורר מההלם, החלו לקפץ יחדיו לצלילי המוזיקה של הדיג'יי האדום ואני עמדתי בצד, רטוב עד שד עצמותיי, וחיכיתי שהמשיח יכנס על חמורו על הלבן. כי אם לא עכשיו אז מתי?