הבלוג של טדי פסברג

לא באש, לא במים, וכבר מזמן לא בית"ר ירושלים

בלוג הסיכום של טדי פסברג מגיע לחלקו האחרון, ובו סיפורו האישי כיצד נטש את אהדתו לבית"ר ועבר מסע ארוך עד שנחת בזרועות סכנין

טדי פסברג
28/06/2008

"אני אוהב אותך בעת הניצחון
האהבה חייה אינם ארוכים
בצל התבוסה"
- נזאר קבאני, המשורר הלאומי הסורי, "אני אוהב אותך בעת הניצחון", 1973

אני אוהב אותך בעת הניצחון

"אל תגיד לי שאתה אוהד בית"ר", לחש בחשש, כמעט בתחינה, מלצר בבית הקפה של אבו עבדו במהלך גמר גביע המדינה בין בית"ר להפועל תל אביב. לפני שהגעתי לסכנין יעצו לי לא לשקר בנוגע לשירות הצבאי שלי. אבל אף אחד אף פעם לא שאל אותי, וכנראה שזה לא כל כך מעניין אותם. יש בסכנין עניינים הרבה יותר רגישים משירות צבאי – אהדה לבית"ר, למשל. הרגעתי את המלצר, וגם אחרים ששאלו במהלך השנה, אבל זה לא עזר. נראה היה שהם נותרו סקפטיים, והם עלו במספרם על המעטים שהחצינו את החשדות שהיו להם במניעיי לגור כאן.

אבל לאנשי סכנין יש עין חדה: הם כנראה זיהו בי את סימני החטא הקדמון. כי האמת היא שפעם, בעוונותיי, הייתי אוהד בית"ר. אני לא יכול להצדיק את זה, אבל אני יכול לתרץ: בכיתה ב' כל הבנים הלכו בהפסקה לשחק כדורגל, ואני אחריהם; כולם אהדו את בית"ר, ואני איתם. האלטרנטיבה היתה להישאר בכיתה עם הבנות. אני רק ניסיתי להשתלב.

וחוץ מזה, בכלל לא ידעתי שיש הפועל. וכשזה נודע לי, כבר היה מאוחר מדי. אסור להחליף קבוצות. "באש ובמים", כתוב, אני חושב, על דגל של בית"ר שעדיין יש לי, איפשהו. לא היה לי שמץ של מושג שבעיתון מסקרים גם ספורט – התגלית המלהיבה הזאת הגיעה רק בכיתה ג' או ד' – אז איך הייתי אמור לדעת שבית"ר מייצגת משהו שמעבר למגרש? במשך שנים טענתי שאסור לערב פוליטיקה בספורט.

במהלך תבוסה 5:1 שנחלו לפני שנים בגשם החיפאי, עברתי בהפגנתיות מהספה לרצפה – אם השחקנים על המגרש סובלים, נימקתי זאת לעצמי, אז גם אני יכול להקריב את הנוחיות שלי. עמוק אל תוך יום ראשון, אני עדיין זוכר, ההפסד עדיין צרב. אני יכול להישבע שברגע שבו שמעתי שבית"ר גברה 2:3 על מכבי תל אביב העננים נעלמו והשמיים התבהרו באחת. כשבית"ר הפסידה למכבי תל אביב 2:1 בגביע וחבר התגרה בי במהלך הצפייה במשחק, הפסקתי לדבר איתו. את הלילה שבו נרצח רבין אני זוכר בעיקר בגלל תיקו 2:2 בין בית"ר למכבי חיפה מספר שעות קודם לכן, עם שער יתרון של אלי אוחנה מהצד בסוף המחצית הראשונה ושער שוויון של רונן חרזי בדקה ה-81, למיטב זכרוני. כשבית"ר זכתה באליפות בזמן שאני גרתי בחו"ל, הייתי בטוח שאני סובל מביש מזל קוסמי.

סימפטיה היא לא אהבה

אבל אז, לא ברגע אחד אלא בתהליך איטי ולא מורגש, זה התחיל לדעוך. בהתחלה נקפו אותי רגשות אשם, הייתי נבוך מכך שהרגש נעלם דווקא בזמן שבית"ר החלה להידרדר בטבלה – ב"אש ובמים", לא? כשקשה אני נוטש? אבל זה לא עזר, וזה גם לא היה קשור. אני הרגשתי לא קשור. כשהייתי מגיע למשחקים, הרגשתי לא שייך. לא מתוך עמדה עקרונית, שזה לא יפה לצעוק "מוות לערבים". וזה גם לא קרה ברגע אחד, כמו בשריקות הבוז בדקת הדומיה לזכר רבין. זה לא שהתבגרתי והבנתי שספורט זה לא באמת חשוב, כפי שדוד שלי תמיד הבטיח שיקרה, כי לא שהפסקתי להתרגש מספורט, להפך.

זה פשוט קרה. והייתי צריך להשלים עם זה שפתאום מצאתי את עצמי לבד, אוהד חורג, עם תשובה גרועה במיוחד לשאלה הקבועה:
"את מי אתה אוהד?"
"אני אוהד כדורגל..."
ואחרי שתיקה מביכה: "אין לי קבוצה".

אז ניסיתי לעבור להפועל – אבל זה לא עבד. אי אפשר לכפות רגש, גיליתי, לצערי. חשבתי שבאמצעות קבוצה מחו"ל אוכל למלא את החסך – ארסנל האלגנטית, אולי. אבל סימפטיה היא לא אהבה, וגם השנאה למנצ'סטר יונייטד לא הספיקה לעורר אהבה. לא היה לי מושג, וכמו בסיפור החסידי על היהודי שנוסע עד פראג לחפש אוצר מתחת לגשר רק כדי לגלות שהוא קבור בביתו, גם אני לא הייתי לא צריך להרחיק לאנגליה. כדי למצוא אהדת אמת הייתי צריך רק לחפש בחצר האחורית.

זה לא היה מתוכנן. ודאי לא התכוונתי שזה יקרה. אני הנחתי וכבר השלמתי עם העובדה שיש רק אהדה אמיתית אחת בחיים ושעליי נגזר להישאר בודד וערירי עד אחרון ימיי. ולכן לא הפריע לי במיוחד כשסכנין הפסידו במהלך העונה. היה שלב שאף ייחלתי בסתר לבי לקריסה קטסטרופלית שתוריד את סכנין לשאול מאבקי הירידה. הרי אחד מסיפורי הספורט הגדולים של כל הזמנים נכתב כשדון לארסן זרק משחק מושלם היסטורי בזמן משחק על האליפות, והכתב הלך לראיין דווקא את הזורק המפסיד.

טוב לדעת (מקודם)

בשל ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

מוגש מטעם בי קיור לייזר

אתה מתאהב רק בשעת הפסד

אבל אז, לא ברגע אחד אלא בתהליך איטי ולא מורגש, זה התחיל להתעורר. אולי זה היה בהפסד הכואב לבית"ר בגביע המדינה, אולי כשרעדתי מקור במשך שעות אחרי שירד עליי גשם הזלעפות של בלומפילד בזמן המשחק הנורא והניצחון הנפלא על הפועל תל אביב, אולי בדרך למשחק נגד מכבי תל אביב, כשנזכרתי איזה עונג צרוף זה לאהוד קבוצה ולעקוב אחריה שבת אחר שבת. זה לא נבע מתוך עמדה עקרונית כזאת או אחרת שנקטתי, אלא מתוך תחושת הזדהות ושייכות שהתפתחה עם הזמן. לא הזדהות עם הקיפוח הקיומי של אוהדי הקבוצה, כי אני לא באמת יודע איך זה להיות ערבי במדינת ישראל. אבל בעיר זרה שדוברת לשון זרה ויש לה תרבות זרה, לא היה מקום שבו הרגשתי נוח כבאצטדיון דוחא, שבו אני יכול לחוש קרבה להרבה אנשים שאני מכיר והרבה שאני לא, גם אם אין ביני לבינם דבר מלבד כדורגל, וגם אם איני מאמין מעומק לבי ש"השופט גזען". במהלך השנה נקלעתי בירושלים לאיזו הרצאה של אקדמאית נפוחה מול קהל מלא חשיבות עצמית ושביעות רצון עצמית, ולפתע הזדקר כניגוד בראשי המגרש בדוחא, והתעוררו בי ציפייה גדולה למשחק בליגה ב' שראיתי בו למחרת, וגם געגוע עז לאווירה שלו, לפשטות ולצניעות ולהיעדר היומרות.

וכך אירע שקמתי מוקדם באותו יום שישי, בקצו האחר של העולם, והתחברתי לאינטרנט כדי לעקוב אחר המשחק נגד בית"ר, מרענן את העמוד בנואשות חסרת-תוחלת מדי כמה שניות. הלב שלי קפץ כשבוזגלו כבש, וצנח כשתמוז השווה, והמריא שוב כשאפוסטו ניצח את המשחק. ואז עלתה באחד מאתרי האינטרנט הכותרת, "סכנין אוהבת את טדי", ואני חשבתי – גם אני אוהב אותך!

והאהבה הזאת לא נפגמה כעבור יומיים כשקרית שמונה ניצחה את נתניה וגזלה מסכנין את הכרטיס לאירופה. קבאני, המשורר הסורי המצוטט לעיל, לא ידע על מה הוא מדבר, או אולי הוא רק מדבר על צורות נחותות של אהבה, כמו אהבת אדם למדינתו. כפי שכתב רוג'ר קאהן על ברוקלין, "אתה יכול להתפאר בקבוצה בעת ניצחונה, אבל אתה מתאהב בה רק בשעה שהיא מפסידה".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully