"אני אוהב אותך בעת הניצחון
האהבה חייה אינם ארוכים
בצל התבוסה"
(נזאר קבאני, המשורר הלאומי הסורי, "אני אוהב אותך בעת הניצחון", 1973)
כל ישראל ערבים זה לזה
אחרים ינצרו בוודאי את המשחק הדרמטי שחתם את העונה ההיסטורית של סכנין, נגד האלופה השנואה בית"ר. גם אני הייתי בוחר לנצור את הרגע הזה, אלמלא דחתה אותו ההתאחדות, בחוכמתה האינסופית, ודחקה אותי למצב של נבצרות זמנית. היה זה אך הולם, אם כן, שעל אף כוונתה לקיים את כל משחקי המחזור האחרון באותה שעה נאלצה ההתאחדות להקדים את משחק ההכתרה של האלופה מפני יום ירושלים, ולערוך אותו לבסוף ביום שישי אחר הצהריים. מיכאל זנדברג, קשר בית"ר, דיבר בהשתאות על כך שלא שיחק בשעה כזו כבר שנים, אבל העיתוי ההזוי שימש כתפאורה ראויה למשחק שנעל עונה סוריאליסטית וקיפל בתוכו את תמציתה.
לעיני איצטדיון ריק למחצה, זכר לעונש שספגה בית"ר בעקבות חגיגות האליפות שהקדימו את שריקת הסיום ודחו את הזכייה בה, יו"ר ההתאחדות אבי לוזון העניק לבית"ר את צלחת האליפות לקול שריקות הבוז של הקהל, זכר לשנה רווית פוליטיקה שבה המאבקים מחוץ למגרש התעלו על אלו שהתחוללו בתוכו. משפינה לוזון את הבמה, התפנה הקהל הבית"רי לגדף את שחקני סכנין, מנהליה ואוהדיה, ובראשם ח"כ אחמד טיבי, בלשון שגרמה לאנשי כדורגל ותיקים להסמיק מבושה. כשנגמר המשחק החלה החגיגה ובאמת, העונה לא יכלה להסתיים באופן סמלי יותר: טיבי דימה את אוהדי בית"ר לפח אשפה, והכנסת התכנסה לדיון דחוף בנושא הגזענות בספורט, שהוליד שורת מליצות מרשימה אבל לא הרבה המלצות.
אלא שמי שנחרד מהקללות הנוראות לא יכול היה ליהנות מהאירוניה הדקה שבזיווג הפרדוקסלי שיצרו אוהדי בית"ר בשנאתם בין אבי לוזון, נציג הממסד, לבין בני סכנין, קבוצת המיעוט הערבי. אמנם סכנין משתדלת בדרכה הלא-עקבית להימנע מפוליטיזציה, ואמנם לוזון אינו נצר למשפחת אליטה מפא"יניקית, אבל קשירתם יחד אינה ביטוי לחדות אבחנה מפתיעה כי אם לפרנויה חובקת עולם. ובאמונתם זו שכל העולם נגדם מצאו אוהדי בית"ר את אחיהם, והם היו הרבה יותר קרובים מששיערו הם ישבו ביציע השכן. שכן בצל ההרים המקיפים את סכנין כחומות של גזענות, מרבים אנשיה לראות את צל ההרים כהרים גם כן. (העובדה שהם פרנואידים לא אומרת, כמובן, שהם אינם נרדפים: במהלך צפייה בגמר ליגת האלופות בבית הקפה של אבו עבדו, שרוב לקוחותיו תמכו בגרנט, שמעתי את אנשי המקום מתמרמרים על הצעה לבטל את המעמד הרשמי של השפה הערבית. למשמע רעיון העוועים חשדתי באופן אינסטינקטיבי שאין מדובר אלא במעשיה פרי פרנויה מקומית, כי מי יכול להעלות הצעה כל כך אווילית?! מספר שעות לאחר מכן נתקפתי רגשות אשם כשגיליתי את התשובה; שוב לא אשגה במתן קרדיט ללימור לבנת).
אל תפספס
הקבוצה של העם או של המדינה?
היו ימים שבהם בית"ר היתה הקבוצה של העם, ושל העם בלבד, קבוצה אנטי-ממסדית שסחפה המונים משום שייצגה קהל רחב בהרבה מזה שהיה תחום בגבולות עירה. מאזן הכוחות הספורטיבי החל להתערער כשנער מממילא הוביל אותה לגביע המדינה ההיסטורי של 1976 שבישר את המהפך השלטוני של 77'. אבל היום נראה הסגל של בית"ר כמו רשימת קניות בזבזנית, מי שמנהל אותה הוא קצין משטרה בדימוס ומי שמממן אותה הוא אוליגרך שזומם להיכנס לפוליטיקה, כשמי ששידך אותו לקבוצה הוא ראש הממשלה, אוהד בית"ר מוצהר, שלצידו יושב בממשלה יושב ראש הקבוצה בעבר, שר האוצר. המהפך, אם כן, הושלם. אבל לא בלי מחיר: אליפות שנייה ברצף שמושגת בפער תשע נקודות יכולה להיות הרבה מאוד דברים, אבל היא לא יכולה להיות רומנטית.
אם יש כיום קבוצה אנטי-ממסדית בכדורגל הישראלי הרי שזו בני סכנין, ולא רק מהטעם הבנאלי של ערביותה. סכנין עלתה לליגת העל באותו סוף שבוע אביבי שבו ציינה ליגת הבייסבול האמריקאית 60 שנה לשבירת מחסום הגזע על ידי הברוקלין דודג'רס, ששיתפו את ג'קי רובינסון השחור שבע שנים לפני שבית המשפט העליון של ארה"ב אסר הפרדה גזעית בבתי הספר. כוחה של הקבוצה המיתית מברוקלין לא התמצה בכך שבשורותיה שיחק שחור, אלא בכך שבהתמודדותה עם אתגר האינטגרציה היא ייצגה את קהילתה, שבשנים לאחר מלחמת העולם השנייה חלו בה תמורות דרמטיות. משפחות לבנות החלו לנטוש את ברוקלין, מספר רוג'ר קאהן ב"נערים של קיץ", ומשפחות שחורות ופורטו-ריקניות הגיעו במקומן. "התחלופה הטילה את אימתה על אנשים משני צדי המתרס. האם ברוקלין עודנה מקום ראוי לגדל משפחה מהמעמד הבינוני?, שאלו את עצמן משפחות איריות, איטלקיות ויהודיות. האם נגזר גורלנו לגור בעוני ובושה לנצח?, תהו שחורים". אף אחד מהשחקנים לא נשא ולא צריך היה לשאת נאומים בדבר זכויות האדם, די היה בכך ששיחקו יחד מתוך כבוד הדדי.
סכנין תציל לך את הקריירה
בעידן שבו התהום בין ספורטאי מקצועני לאוהדיו מעולם לא היתה עמוקה יותר, מצליחה בני סכנין לייצג את עירה בנאמנות גדולה הרבה יותר מהקבוצה הממוצעת. אוהדי הקבוצה הם המורים של רבים מהשחקנים בעבר ובעלי הפיצריות שבהן הם אוכלים בהווה. כששחקניה הערביים של הקבוצה מדברים על עונת הירידה לפני שנתיים הם מנמיכים באופן אינסטינקטיבי את קולם. זכר הירידה עדיין מביך אותם; בשעתה, הם התקשו לצאת מהבית. אבל הקבוצה מייצגת, כאמור, לא רק את הקהל המתגורר בתוך גבולות העיר אלא את החברה הערבית כולה. מאג'ד, אוהד בדואי מהנגב שיודע היטב מה ערכו של הגמל, קורא למאזן גנאים "ספינת המגזר". ואם זהו מדבר שבו הולכים כבר 60 שנה ערביי ישראל, אכולי רגשות קיפוח, הם חשים הזדהות עם השחקנים המייצגים אותם. ולא רק עם השחקנים הערבים.
הרי בעצם ההגעה לשחק בסכנין שחקן זר או יהודי מכיר, למעשה, באי-ההכרה בו, והוא מונע על ידי תחושת מרמור עמוקה. יבוריאן הארמני הגיע לארץ מקצה ספסל הונגרי, הוביל את הפועל תל אביב לגביע ונזרק, העלה את קריית שמונה ליגה ונזנח, והגיע לסכנין משום שרק היא הציעה לו משכורת שבעיניו כיבדה אותו. קולמה, ששוויו כיום מוערך ב-900 אלף דולר, שיחק אשתקד בליגת המשנה. קרופניק כבר היה נכון להשלים עם פרישה. לא בכדי מאיר כהן נע ונד בין קבוצות ערביות בעשור האחרון, אות קין טבועה על מצחו כשריד האחרון לבין שאן המצורעת. על עוצמת תחושות הקיפוח המפעפעות במשפחת בוזגלו אין כל צורך להרחיב כי הם ישמחו.
מי שבמשך שנים סירב לתת ביטוי למרמור המבעבע בו הוא מאמנם בעונה החולפת, אלישע לוי, שלאורך כמעט 20 שנות אימון בקבוצות קטנות התעקש שיום אחד, על אף דרכו השקטה, גם ההזדמנות שלו לאמן בקבוצה גדולה תגיע. ובזמן שהתנער מהסטיגמה שדבקה בו, הוא שחרר גם את סכנין לחופשי. לאחר שבוזגלו נכבל על ידי אייל לחמן, מאמנו בהפועל פתח תקווה אשתקד, בתפקיד הגנתי לא לו, לוי העניק לו את החופש לפרוש כנפיים באגף ולעוף. הוא הנחיל לקבוצה כולה סגנון משחק פשוט ופתוח שהשכיח את התדמית שהכתימה אותה בתקופה הקודמת שלה בליגת העל, עת אומנה על ידי אותו לחמן, שהקנה לה סגנון אגרסיבי מוקצן שקנה לה אויבים בארץ ובעולם. הוא היה, כפי שהגדירו עיתונאי אחד, "יותר ערבי מהערבים", אבל אנשי העיר אינם זוכרים אותו לטובה הם הרי אינם זקוקים לקבוצת כדורגל אגרסיבית בשביל להיות שנואים, לא?
מתכוננים לעידן פרדי
היום, על רקע הגעתו של המאמן החדש, פרדי דוד, לאנשי העיר נותר רק להתגעגע ללוי. אין חולק על כישוריו המקצועיים של דוד, "אבל", כפי שנאנח בערגה עיתונאי אחד, "אלישע היה בן אדם". אם ההצלחה של יבוריאן ובוזגלו, שבשנה הבאה ישחקו במכבי תל אביב, וקולמה וקרופניק שנמצאים בדרכם למכבי חיפה מסמלת אולי את תקוות המקומיים שגם מסכנין אפשר להתקדם, הקידום של לוי נושא מסר אוניברסלי יותר המפריך את סיסמתו הנודעת של ליאו דורושר, מאמן ברוקלין בשנות ה-40', "אנשים נחמדים מסיימים אחרונים".
אבל המודל של לוי כמאמן הוא יוהאן קרויף, ההולנדי המבריק שאצלו הוא השתלם בראשית שנות ה-90' כשקרויף אימן את "קבוצת החלומות" של ברצלונה, ספינת הדגל של המיעוט הקטלוני. קרויף רחוק מלהיות צנוע או שקט וכשלוי מדבר על השפעתו הוא מתכוון בוודאי רק לפן המקצועי, אבל קרויף יכול לשמש כמודל לכל זר שמגיע לקבוצה המייצגת מיעוט לאומי. הוא הצהיר בפומבי על סלידתו מפרנקו והזדהותו הפוליטית עם הקטלונים, והוא הגדיל לעשות כשגיבה את דבריו המתריסים במעשים נועזים כשקרא לבנו ג'ורדי, הגירסה הקטלונית לחורחה.
גם כשחקן התאפיין קרויף בנטייה לאנטי-ממסדיות. קרויף גדל באמסטרדם, שבימי נעוריו היתה הבירה המשעממת של המדינה "הכי מפגרת באירופה, מלבד אירלנד", כפי שמצטט דיוויד וינר ב"כתום מבריק" את הפרשן הפוליטי ההולנדי, היוברט סמיטס. כל כך נוראית היתה העיר שהשוער אלברט קאמי שאל, "האם שמתם לב שהתעלות של אמסטרדם דומים למעגלי הגיהנום?" המהפכה שזעזעה את העיר והפכה אותה ל"מרכז הקסום" של אירופה החלה באמצע שנות השישים, כשהמוני צעירים התאספו להפגנות הזויות נגד חברות הטבק ותרבות הצרכנות סביב פסל של נער רחוב שדמה דמיון מפליא ליוהאן קרויף. ובעוד הצעירים האנרכיסטים חוללו הפיכה תרבותית, קרויף היה שחקן המפתח במהפכת הכדורגל של אייאקס. הוא היה חלוץ שיטת ה"טוטל הפוטבול" לא רק חלוץ, כמובן ששברה מוסכמות, פרצה גבולות ומוטטה את ההיררכיה המקובלת על המגרש ומחוצה לו. סמיטס טוען שקרויף היה השחקן הראשון שהבין שהוא אמן, ובעיני הנוער המקומי קרויף היה ג'ון לנון ההולנדי. הוא מצא את האיזון הרגיש שבין אינדיבידואליזם לקולקטיביזם, והיה לסמלן המובהק של שנות השישים. טוען סמיטס, "קרויף עשה את המדינה למה שהיתה בעקבות המלחמה. אני חושב שהוא היחיד שבאמת הבין את שנות השישים".
בין קרויף ללוי קושר חוט אחד נוסף שקבור מתחת לתלי ההיסטוריה, שמוביל מספרד להולנד לפעם הקודמת שבה נהנתה אמסטרדם מ"תור זהב". משפחתו של לוי עלתה לארץ בשנות החמישים ממלייה, מובלעת ספרדית רב-תרבותית השוכנת לחופי מרוקו, שאליה ככל הנראה הגיעה בעת גירוש ספרד. אשתו של קרויף יהודיה, נצר למשפחת יהלומנים ותיקה מאמסטרדם, שאליה הגיעו האנוסים בצאתם מחצי האי האיברי במהלך המאות ה-16-17. באותם ימים היתה אמסטרדם "בנק התודעה" של אירופה, צומת תרבותי-רעיוני קוסמופוליטי תוסס, ועבור אותם פליטים יהודים שהשתלבו בשגשוגה ותרמו לו היא היתה "ירושלים דהולנד", מקום שבו יכלו להשיל את התחפושת הנוצרית שעטו ולשוב למסורת אבותיהם. הם היו "נשמות חצויות", "נוצרים בלא אמונה ויהודים בלא ידיעה", קרועים בין יהדות לנצרות, בין ספרד להולנד, בין קולקטיביזם לאינדיבידואליזם. במאבקם להקים יש מאין קהילה יהודית הם התקשו להתגבר על נטייתם לאנטי-ממסדיות, שלדברי היסטוריון אחד היתה כמו טבועה בדמם. הם סללו את הדרכים שהוביל כעבור מאה למודרנה היהודית, ולדברי היסטוריון אחר הסיפור שלהם הוא "הפרק הרומנטי ביותר בהיסטוריה האנושית".
ובינתיים, הפרק האחרון בעונה ההיסטורית של בני סכנין זימן לי, בעיני אנשי סכנין, מבחן נאמנות דומה.