גם בטלוויזיה הם יותר טובים

אולי, בכל זאת, (גם) התקשורת אשמה. שבוע בברלין בעיצומו של היורו יכול ללמד לא מעט על ההבדלים בין תרבות הכדורגל שלנו ושלהם, לפחות כפי שהם משתקפים במסכי הטלוויזיה.

1. קשקשת ברשת: בגרמניה לא נותנים לפרשן, במקרה הזה שחקן העבר גינתר נצר, לדבר תוך כדי המשחק. הגרמנים, אומה פרימיטיבית שכמותם, טועים לחשוב שהכדורגל הוא משחק פשוט, וסומכים על הצופים שהם מבינים לבד את מה שהם רואים. בהפסקה שבין המחציות ואחרי שריקת הסיום אומר נצר חמישה-שישה משפטים, וזהו. אז נכון, הניסיון הבינלאומי של נצר, אלוף העולם, אולי נופל במעט מזה של אלון חזן, למשל, אבל יש פיצוי: נצר עושה הרבה פחות שגיאות בעברית.

2. כדורגל זה לא שחמט: פרשני הכדורגל בישראל היו בעצם צריכים להיות פרשני שחמט, כי הם כל הזמן מדברים על מערכים וטקטיקות. נצר, לעומתם, מסתפק בהערות נקודתיות, שנוגעות לשחקן הבודד. התחושה היא שנצר תופס את עצמו יותר כמאמן נוער ששם את הדגש על יסודות המשחק, ולא כאסטרטג מתוסכל שמבקר את מאמן הנבחרת על כך שהוא העדיף את שיטת היהלום על פני מערך 4-4-2, או להפך.

3. הגנה: את רוב ההערות שלו מקדיש נצר לנושא ההגנה. אגב, אצל מתיאס זאמר, פרשן ליגת האלופות בטלוויזיה הגרמנית, בלם בעברו, העיסוק בהגנה בולט אפילו יותר. ואם מדברים על תרבות של כדורגל, חשוב לציין שהעניין הזה מחלחל גם למטה, אל האוהדים הפשוטים. הצופים הגרמנים בפאבים מריעים ומוחאים כפיים בעקבות כל תיקול מוצלח ובעקבות כל יציאה לכדור גובה של השוער. אפילו אחרי 2006, כשבזכות יורגן קלינסמן אימצו סוף סוף הגרמנים אתוס של משחק התקפי ויפה לעין, הם לא שוכחים שבערך חצי מהזמן אתה משחק בהגנה. בניגוד לפרשנים הישראלים, הם מבינים שטכניקה זה לא רק דריבלים, אלא גם היכולת לרדוף אחרי חלוץ היריב ולרדת לגליץ' משלושה מטרים כך שאתה פוגע רק בכדור, שני סנטימטר מכף הרגל של החלוץ ומהכרטיס האדום.

אז נכון, יש הרבה סיבות לכך שהכדורגל הגרמני הרבה יותר מצליח מהכדורגל הישראלי, והתקשורת היא לא החשובה שבהן. אבל בכל זאת, דווקא אנשי התקשורת צריכים להסכים שהמדיה גם משקפת וגם מעצבת את המנטליות והתרבות בחברה. אחרת, חוץ מהכסף, למה הם עובדים בה? ואם התקשורת היא באמת ראי של החברה, ברור למה דווקא החברה שלא מרבה במלים, מדגישה את הפרטים הקטנים ונותנת כבוד לעבודה האפורה (בהגנה), היא זו שמייצרת גם את הנבחרת הטובה יותר.