היורו הכי מוצלח שיש

ערב חצאי הגמר, אני כבר יכול לומר שאנחנו חוזים ביורו הכי מוצלח שיש, לפחות ממה שזכור לי. יש בו הכל. דרמות ענקיות – טורקיה נגד צ'כיה. אכזבות גדולות – איטליה וצרפת. הפתעות משמחות – רוסיה וטורקיה. שחקני מאני טיים מרתקים – ארשבין, וייה, ניהאט ובאלאק. הנאה – 90 אחוזים מהמשחקים גרמו לי ליהנות, שזה ממוצע גבוה מאוד לעומת טורנירים קודמים.

הבשורה החשובה ביותר ביורו הזה, היא שקבוצות הבינו שעדיף להשיג את הניצחון דרך משחק התקפי. אם ביורו הקודם יוון נחשבה להפתעה רק בגלל שעלתה שלבים וזכתה בסוף בטורניר, היום ההפתעות מגיעות מכיוון הכדורגל החיובי. סגנון המשחק של יוון יצר רעידת אדמה באירופה. קבוצות ומאמנים חשבו שסוד ההצלחה של קבוצה זה הגנה ורק הגנה. אלא שאז הגיע היורו הנוכחי ולימד את מי שצריך שההגנה הכי טובה היא ההתקפה.

כל ארבע הקבוצות שעלו לחצי הגמר, עשו זאת דרך משחק התקפי. וזה משפיע. על מאמנים, על שחקנים, בדיוק כמו שמשחק ההגנה של יוון הסב בצורה הפוכה נזק לכדורגל האירופי. היום כל אירופה רואה שהקבוצות שמחפשות להכריע משחקים דרך משחק הגנתי – איטליה וצרפת – לא מצליחות בכך. היום כולם רואים שהקבוצות ששולחות שחקנים קדימה ויוזמות, משיגות את המטרות שלהן.

אני חושב שרמת הציפיות לפני היורו, עזרה בסופו של דבר להצלחת הטורניר. החוסר בציפיות הקל מאוד, משום שלפני היורו הזה הן לא היו גבוהות. אף אחד לא ידע להצביע על פייבוריטית ברורה, למעט אולי פורטוגל, בגלל רונאלדו. קחו כדוגמה הפוכה את המונדיאל, בו כולם הצביעו על ברזיל וארגנטינה, ביורו הזה לא היו פייבוריטיות. גם לזכייה של יוון יש קשר לכך. אף אחד לא ידע למה לצפות, איך הטורניר יתפתח, וזה הקל על ההצלחה של היורו. גם הנבחרות לא ידעו למה לצפות מעצמן, ונוצרה עם הזמן דינמיקה של כדורגל חיובי. אחד הדביק את השני.

למרות הטענות, לדעתי גם רמת הכדורגל ביורו היא גבוהה. אין אולי סטארים סטייל זידאן, אבל רמת הכדורגל, כמו גם רמת האתלטיות של השחקנים, הן מאוד גבוהות. הכדורגל ביורו הוא מאוד מהיר, ואתה רואה כמה המשחק הופך להיות יותר מהיר. הדוגמה המושלמת לכך היא רוסיה, לה יש ממש סילונים על הדשא. עם רמת אתלטיות כזאת, גם יותר קל להם לעשות הגנה, ועוד אחר כך לחזור להתקפה. את רמת האתלטיות אפשר לראות גם בהארכות – נבחרת שקצת מרפה, קצת מתעייפת, מיד מקבלת בראש. עיין ערך קרואטיה, שבדקה אחת של רפיון איבדה משחק גורלי.

הדרמה – טורקיה נגד צ'כיה. להפוך תוצאה של 2:0 ב-12 דקות, עם ניהאט הכוכב שכובש שני שערים, זה משהו בלתי נתפס.

האכזבה – צרפת. נבחרת עם הכי פחות מוטיבציה, עם הכדורגל הכי אנמי שיש. ב-10 האחוזים מהמשחקים שלא נהניתי, נמצאים בעיקר המשחקים שלה ושל איטליה.

הגיבורה – רוסיה. סגנון משחק מאוד התקפי, לחץ בשטח היריב, תוקפים כל הזמן עם חמישה, שישה שחקנים, והכי חשוב: מנצחים.

דויד וייה – אם לפני היורו היו ביקורות על העדפתו של אראגונס להשאיר את ראול בחוץ, בא וייה, מלך השערים של הטורניר, והוכיח איזה שחקן מאני טיים הוא. שאפשר לסמוך עליו בטורנירים גדולים.

מיכאל באלאק – בלעדיו גרמניה היתה מצטרפת לאיטליה וצרפת, אבל היכולת שלו מול פורטוגל מנעה את זה והעלתה את גרמניה לחצי הגמר.

ניהאט – הפיק של טורקיה הושג בזכות האמונה והמוטיבציה שהוא מסמל, ויכולת ההבקעה שלו מול צ'כיה

אנדריי ארשבין – הקלות שבו הוא כבש ובישל משאירה טעם של עוד ממשחק הכדורגל.

והערה על רונאלדו - הוא עוד יוכיח את עצמו גם ברמת הנבחרות. אסור לשכוח שהוא מגיע אחרי עונה מדהימה במסגרת הקבוצתית. הוא לא בלט במיוחד ביורו, אבל גם לא אכזב. אין לנו כאן עוד מקרה דוגמת תיירי הנרי. רונאלדו תרם את חלקו, אבל לא מספיק. לדעתי, ההתעסקות עם ריאל מדריד לא הפריעה לו. אם כבר, היא היתה יכולה רק לעזור לו, לרצות להוכיח יותר. הוא לא אכזב אותי, הוא עוד יצליח עם נבחרת פורטוגל בעתיד.